תורת חסד קלט

אימור דאמר רבא בשני י"ט של גליות בשני י"ט של ר"ה מי אמר. דמשמע דביו"ט של ר"ה אסור לערב אף מיו"ט לחבירו לרבא. ומסיק בשעה"מ שם דלעולם לרבא ביו"ט שני נמי שרי לערב היכא דשכח מעיו"ט. והא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. היינו דכיון דיכול לעשותו ביו"ט ראשון על תנאי לא שרינן ליה להניחו ביו"ט שני. והא דאמרינן בשני י"ט של ר"ה מי אמר היינו דביו"ט של ר"ה לא שייך להתנות תנאי בעירוב כו'. עכ"ד השעה"מ. ולפ"ז י"ל בדברי הרמב"ם שהוא נמי מפרש כדברי הר"ש מבונבורק דאליבא דרבא בלא"ה שרי לערב אף ביו"ט וכנ"ל. רק דביו"ט א' דמצי לערב בו על תנאי טפי עדיף. ומש"ה לרבא ודאי שרי להניח ע"ת מיו"ט לחבירו אף האידנא שמקדשין עפ"י החשבון. כיון דבלא"ה אף ביו"ט גופיה שרי לערב בלא תנאי ג"כ לדידיה. רק דע"י תנאי עדיף טפי וחומרא היא ולא קולא. (ופשיטא דהתנאי אינו מגרע). אבל הרמב"ם פסק להדיא (ברפ"ו מהל' יו"ט) כרב אשי דטעמא דע"ת כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול. ולדידיה ביו"ט לא מצי לערב כלל. רק דביו"ט של גליות הקילו לערב מיו"ט לחבירו ולהתנות. וקולא זו לא שייכא רק בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה משא"כ עכשיו כו'. רק דאכתי קשה מהא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב כו' אמר ליה ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ובזה תיקשי מאי פריך רבינא לרב אשי. דהא לרב אשי לטעמיה אין לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו עכשיו שמקדשין עפ"י החשבון לפ"ד הרמב"ם. ואטו לא ידע רבינא הא דא"ר אשי דטעמא דע"ת שלא יבשל מיו"ט לחול וכנ"ל. אמנם י"ל דהרמב"ם גריס כגירסא הישנה שבגמ' שלפנינו דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בסמ"ך. ולא רב אשי בשי"ן. ולק"מ: ג אך עיקר דברי השעה"מ הנ"ל אינם נראים כלל. מ"ש לפרש לדברי הר"ש מבונבורק דלרבא מצי לערב ביו"ט גופיה והא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה היינו רק דכיון דיכול לערב ביו"ט הראשון על תנאי לא שרינן ליה להניחו ביו"ט שני. דלפי דבריו תיקשי בהא דאיתא בביצה (די"ז ע"א) דרב אמר מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה ורבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. ומפרש התם הגמ' דמ"ד עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מ"ט דלמיקני שביתה בשבתא לא. והשתא למה ליה להגמ' למימר ה"ט תיפוק ליה דבלא"ה י"ל בפשיטות דדוקא בעירובי תבשילין אמר רבא דמערב מיו"ט לחבירו ומתנה. כיון דלדידיה בלא"ה ביו"ט גופיה נמי מצי לערב עירובי תבשילין אף בלא תנאי רק דהכי עדיף טפי כשמערב מיו"ט לחבירו ומתנה. משא"כ בעירובי תחומין דביו"ט גופיה לא מצי לערב מי יימר דמקילינן לערב מיום טוב לחבירו. (ודוחק להעמיס זה ולומר שנכלל בל' הגמ' במאי דקאמר למיקני שביתה בשבתא לא. דאין זה במשמע). א"ו מוכח דלא כדברי השעה"מ הנ"ל. ולפ"ז הדרא קושייתו לדוכתה על הר"ש מבונבורק מהא דאמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. דמשמע שביו"ט שני לא מצי לערב וכנ"ל. ואף דלכאורה בלא"ה יש להקשות לדברי הר"ש מבונבורק הנ"ל מעובדא דההוא סמיא דחזייה שמואל דהוה עציב ולבסוף אמר ליה פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור. ואמאי לא א"ל שמואל תקנה זו שיערב ביו"ט גופיה. (ולפי פירש"י ברפ"ב דביצה בהא דאמר שמואל התם מקרא דזכור כו'. זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מוכח משם דשמואל גופיה ס"ל כטעמא דרבא כדי שיברור כו'. וכמ"ש המהרש"א שם רק דלפמ"ש הפי' דלטעמא דרבא אין לסמוך על עירובו של גדול העיר ע"ש. ולפ"ז מוכח מדשמואל דא"ל סמוך אדידי דס"ל כטעמא דר"א ולא כרבא. מיהו באמת ע"כ בהא רבא נמי מודה דיש לסמוך על עירוב של גדול העיר (דאף שעיקר תקנת ע"ת לדידיה הוא כדי שיברור כו' מ"מ כך התנו בתקנתם דבדיעבד יוכלו לסמוך על עירובו של גדול העיר ולא מיעקרא תקנתם לגמרי). ופשיטא שלא יחלוק רבא בזה על שמואל ואבוה דשמואל ור"י בר אידי ור' אמי ור' אסי דכולהו אמרי לסמוך על עירובו של גדול וליתא לדברי הפ"י הנ"ל). אך י"ל דהר"ש מבונבורק לא התיר לערב ביו"ט גופיה רק בשוכח מעיו"ט באופן דאין כאן פשיעה וכמבואר בדבריו. וא"כ בההוא סמיא דשמואל חשיב ליה פושע מש"ה לא מצי לערב ביו"ט. אלא דלפמ"ש הר"ן בהא דא"ל שמואל פושע את דהיינו דכיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי עכ"ל וא"כ הא דחשיב פושע היינו רק דהפשיעה מה שאינו רוצה לסמוך על עירובו דשמואל ומש"ה אף הוא אין דעתו עליו. אבל אין זה פשיעה בעיקר העירוב. ולמה לא יערב ביו"ט גופיה לפ"ד הר"ש מבונבורק. (רק די"ל דהר"ש מבונבורק אינו מפרש כאן כהר"ן. רק דהא דשמואל חשיב ליה פושע היינו דהוי פושע בעיקר העירוב ששכח מלהניח שנה אחר שנה. וכמו שפירש בבעה"מ שם. וכן מבואר ברא"ש שם, וע' בט"ז סי' תקכ"ז סק"ט). ועוד קשה דתיקשי להר"ש מבונבורק מהברייתא דמייתי הגמ' (שם (די"ז סע"א) מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל כו'. כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו. ומשמע בהדיא דביו"ט גופיה לא מצי לערב עירובי תבשילין דאל"כ הל"ל תקנה זו שיערב ביו"ט. דהרי הגמ' שם (רע"ב) בעי לפשוט מהך ברייתא דעבר ואפה אסור. ופירש"י מכדי תנא אתקנתא קא מהדר ניתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו. עכ"ל. ומשני הגמ' תנא תקנתא דהיתרא קתני דאיסורא לא קתני. והשתא לפ"ד הר"ש מבונבורק קשה טובא למה לא תני בברייתא תקנתא דהיתרא שהיא תקנה טובה כזו שיכול לערב ע"ת ביו"ט גופיה. (אם לא נימא דהברייתא מיירי במי שלא הניח ע"ת במזיד או פושע דאז אסור לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל ודוחק). ואין סברא לומר דהר"ש מבונבורק אינו מתיר לערב ע"ת רק ביו"ט שני ולא ביו"ט ראשון. (כגון שחל יו"ט ראשון בע"ש). דז"א. דכיון דטעמו משום דלרבא דאמר טעמא דע"ת כדי שיברור כו' לדידיה שרי לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל. וממילא שרי אף ביו"ט א' כו'. אלא מחוורתא די"ל לפמ"ש רש"י שם (דט"ו ע"ב) בהא דפריך הגמ' לרבא דאמר כדי שיברור כו' מאי איריא בעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ופירש"י יעשהו לפני סעודת יו"ט יש כאן זכירת שבת לברור מנות עכ"ל. ומבואר בהדיא דאחר סעודת יו"ט אף לרבא אין סברא כלל שיועיל ע"ת ביו"ט. כיון דאז שוב לא יוכל לברור מנה יפה לשבת. ולפי זה י"ל דמה שמתיר הר"ש מבונבורק לערב ע"ת ביו"ט היינו רק קודם סעודת יו"ט. ומעתה לק"מ עליו מעובדא דההוא סמיא. די"ל דהר"ש מפרש דעובדא הוה אחר שסעד סעודת יו"ט. וכן בברייתא הנ"ל דקתני כיצד הוא עושה כו' ג"כ תני תקנתא דמהני כל היום אף שנזכר אחר סעודת יו"ט. ובזה ניחא ג"כ דלא תיקשי להר"ש מבונבורק מהברייתא דרפ"ב דביצה בעובדא דר"א שהיה דורש כל היום כולו כו'. בשעת פטירתן א"ל לכו אכלו משמנים כו' ושלחו מנות לאין נכון לו. ומפרש התם דהיינו למי שלא הניח ע"ת וא"ד למי שלא היה לו להניח ע"ת. אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא (וע"ש בפ"י שהוכיח דהא דמפרשינן ושלחו מנות לאין נכון לו היינו מי שלא הניח ע"ת זה קאי רק אמאי דקאמר