תורת חסד קלח

הספיקות כו'. אך יש מקום לומר דאף להסוברים דמברך על הספיקות מ"מ הכא במערב מיו"ט לחבירו ומתנה בלא"ה אין לו לברך. דהרי דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט הל' ט"ו וכ"ד הסמ"ג דהא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זהו רק בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה. והיו בני הגליות עושין שני י"ט מחמת ספק שלא היו יודעין כו'. אבל עכשיו שסומכין על החשבון ומקדשין עליו. ויו"ט שני האידנא אינו אלא מנהג בעלמא אין לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו כלל. והה"מ הסביר דעת הרמב"ם בזה דכיון שהדבר ברור לנו דיו"ט ראשון הוא קודש והשני הוא חול היאך יערב ביו"ט והיאך יתנה ויאמר אם היום חול והוא יודע איזה קודש ואיזה חול ואין לו ספק בזה כו' עכ"ד. והראב"ד וכמה פוסקים חולקים על הרמב"ם שם. ועיקר סברת החולקים הוא כמבואר בר"ן ובריטב"א דכיון דהשתא הא דעבדינן שני י"ט הוא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצו מתנו אנן נמי מתנינן עכ"ד. וכ"כ בתשו' הרדב"ז סי' תרס"ט. ומעתה י"ל דאף דקיי"ל כהחולקים על הרמב"ם דהאידנא נמי מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. מ"מ כיון דהאידנא אינו בתורת ספק ולא שייך להתנות ולומר אם היום חול ולמחר קודש כו'. רק שאין לנו להחמיר ולאסור יותר ממה שהיה מקודם בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה. אבל עכ"פ אין לנו לברך עכשיו על עירוב ותנאי זה שמתנה (דעיקר העירוב הוא באם היום חול ולמחר קודש) שהוא דבר שאינו ואין שייך ספק ותנאי כלל האידנא מצד עצמו וכנ"ל. (והתוס' בברכות די"ד ע"א ובסוכה דמ"ד ע"ב הוכיחו דמברכין על דבר שהוא מנהג מהא דמברכין ביו"ט שני דאינו רק מנהג בעלמא. ואף דהגמ' בשבת חשיב ליה ספק דבריהם כנ"ל. מ"מ התוס' נקטי דעכשיו אינו אלא מנהגא ומ"מ מברכין עליו. מ"מ י"ל דזהו רק לענין שאר ברכות. אבל במערב מיו"ט לחבירו ומתנה ואומר בפירוש שהעירוב הוא אם היום חול כו'. ע"ז אין לברך כלל מאחר שכל ענין התנאי הוא דבר שאינו וכנ"ל. ורק משום שמקודם הוה שרי לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו מש"ה אין להחמיר האידנא יותר וכנ"ל). ומלבד זה בלא"ה י"ל דאין לברך במערב מיו"ט לחבירו. לפמ"ש התה"ד דהא דמקילינן לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו האידנא כהחולקים על הרמב"ם היינו רק משום דבד"ס הלך אחר המיקל. וא"כ לענין ברכה י"ל דאין לברך מספק. וכעין זה כתב בתשו' ח"צ (סי' ק"ל) לענין עירובי תבשילין דבדיעבד או בשעת הדחק יש לסמוך על הכבוש או על המליח שלא בישלו וכדעת המתירים כיון דע"ת דרבנן. ומ"מ אע"ג דיוצא בהם משום ע"ת מ"מ אין לו לברך עליו רק לומר הנוסח בדין יהא שרי לנא כו' וה"נ י"ל במערב מיו"ט לחבירו ומתנה דיערב בלא ברכה מה"ט לפ"ד התה"ד הנ"ל. אלא שהב"י בס"ס תקכ"ז נראה שהכריע דלא כהרמב"ם ולא מחמת ספק בד"ס. ולקמן יבואר דהעיקר כהתה"ד הנ"ל. ואין לברך מכמה טעמים הנ"ל. וכל זה לרווחא דמילתא לאסבורי מילתא בטעמא דבפשיטות נראה לדינא (יהיה מאיזה טעם שיהיה) מאחר שרבינו פרץ בהגהות סמ"ק כתב בהדיא שלא יברך. וגם ראיתי בברכי יוסף שהביא בשם ס' משפטים ישרים דיערב בלא ברכה. וספר זה לא נמצא אצלנו לידע טעמו בזה. וכן ראיתי בס' לחם סתרים למהר"ש אלגאזי בסוף ספרו דמסיק לדינא ג"כ דכשמניח ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דאין לו לברך וכיוונו מדעתם לדעת ה"ר פרץ הנ"ל. וע"כ נלע"ד דאף שהמג"א ושאר אחרונים כתבו שיברך בתחלה אין נראה כדבריהם. ולהלכה למעשה במערב מיו"ט לחבירו ומתנה יערב בלא ברכה וספק ברכות להקל: ב ונבא לבאר בדברי הרמב"ם וסמ"ג הנ"ל דס"ל דהא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זהו רק בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה. משא"כ עכשיו שמקדשין עפ"י החשבון אין לערב מיו"ט לחבירו כלל. וכבר תמהו עליהם הר"ן והריטב"א והיש"ש בביצה. דהא רבא הוא דאמר מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ובזמנו כבר היו מקדשין עפ"י החשבון ולא עפ"י הראייה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' קה"ח ה"ג) דעד ימי אביי ורבא היו סומכין על קביעות א"י (שהיא עפ"י הראייה) ואח"כ התחילו לקדש עפ"י החשבון ואף דנראה דבאמצע ימיהם של אביי ורבא פסקו מלקדש עפ"י הראייה והתחילו לקדש עפ"י החשבון ובתחלת ימיהם עדיין היו מקדשין עפ"י הראייה. וכדמשמע בספ"ק דר"ה (דכ"א ע"א). מ"מ אין סברא לומר דהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה זה היה בתחלת ימיו כשהיו מקדשין עפ"י הראייה עדיין. דזה אינו. חדא דתיקשי מגמ' דביצה (ד"ו ע"א) דפריך התם רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. והשתא הא בימי רב אשי (שנולד אחר שמת רבא כדאיתא בקידושין דע"ב ע"ב) בודאי כבר קידשו עפ"י חשבון. ומוכח מזה דמ"מ אכתי שרי להניח ע"ת מיו"ט לחבירו (ואף לפי הגירסא הישנה שבגמ' שלפנינו דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בסמ"ך. מ"מ ע"כ הוא רב אסי בתראה שהיה אחר אביי ורבא מדיתיב קמיה רבינא ואמר ליה בשם רבא. וכמבואר במהרש"א בכתובות דכ"ג ע"א דרב אסי בתרא היה אחר אביי ורבא ע"ש. וא"כ אכתי מוכח כנ"ל). ותו דבביצה (ד"ו ע"א) דאמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל. וזה מיירי ע"כ בזמן שמקדשין עפ"י החשבון דידעינן בקביעא דירחא ויו"ט שני הוא רק משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו'. מש"ה הקילו בו לענין מת דכחול שויוהו רבנן. משא"כ בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה במקום שאין השלוחים מגיעין דעושין שני י"ט מספק ממש לא שייך אז להקל כלום ביו"ט שני יותר מביו"ט ראשון. והתם מייתי הגמ' ג"כ אידך מימרא דאמר רבא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ואין סברא לומר דמימרות דרבא אלו שנאמרו בסתמא דבזמן שדין זה נוהג אין דין זה נוהג כו' והגמ' מייתי להו בסתמא לשתי מימרות אלו. אלא משמע דהך מימרא דרבא דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ג"כ מיירי בזמן שהיו מקדשין עפ"י החשבון. (ובדברינו הנ"ל ניחא הא דאיתא בירושלמי רפ"ג דברכות והובא שם בתוס' רדי"ח. בברייתא דאונן פטור מנטילת לולב. דפריך התם דהא ביו"ט אינו טרוד לישא משאו. ומשני תיפתר בחוש"מ ופריך התם והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביו"ט בתמיה. ולכאורה קשה. אמאי לא משני דמיירי ביו"ט שני של ר"ה דקיי"ל דיתעסקו בו ישראל ומש"ה שפיר חלו עליו כל דיני אנינות. וכמו בחוש"מ. ולפי הנ"ל ניחא. דהברייתא פשיטא דנשנית בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה ואז יו"ט שני דינו כראשון דלא יתעסקו בו ישראל כלל). ולכאורה היה י"ל ד' הרמב"ם עפמ"ש הב"י בס"ס תקכ"ז בשם המרדכי שהר"ש מבונבורק הורה לעשות ע"ת ביו"ט שני. משום דלרבא ברפ"ב דביצה דאמר טעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת. ופריך הגמ' דא"כ מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ומשני שמא יפשע. והלכך היכא ששכח דאין כאן פשיעה שרי להניח ע"ת ביו"ט עצמו. ואף דלטעמא דרב אשי אינו כן מ"מ בד"ס הלך אחר המיקל. עכ"ד. והקשה עליו בשעה"מ סוף הל' יו"ט מהא דקאמר רבא גופיה מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דמשמע דביו"ט שני תו לא מצי לערב. וכן מהא דאמרינן