תורת חסד קלז

מאי פריך הירושלמי מהך ממחרת הפסח דכתיב בשעת יצ"מ אהך ממחרת הפסח דבימי יהושע. א"ו דס"ל דאין לחלק בזה בין קודם מ"ת לאחר מ"ת. וכן מוכח מדברי ר"ת והר"י בתוס' אליבא דגמ' דידן כנ"ל. וממילא מבואר מזה ג"כ דבפסח מצרים היה איסור חמץ נוהג גם ביום הא' של פסח ולא בלילה לבד. דהיה אז ג"כ היום הולך אחר הלילה כמו עכשיו. דאל"כ לא א"ש הקושיא בהך דממחרת הפסח כנ"ל: ט ומהך ירושלמי קשה ג"כ על הרמב"ם (בפ"ג מהל' חו"מ הי"א) שהוכיח לסתור דעת הצדוקים שהיו אומרים דממחרת השבת דכתיב בהקרבת העומר היינו ממחרת שבת בראשית. והוכיח הרמב"ם שם מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי כו'. ע"ש (ובאמת בגמ' במנחות דס"ה ע"ב ודס"ו ע"א שכמה תנאי אייתו מקראי לסתור דעת הצדוקים הנ"ל האומרים עצרת אחר השבת. ולא הביאו כלל הך קרא דויאכלו מעבור הארץ כו'). והשתא הא להך מאן דאמר בירושלמי דמפרש בהך קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ביום ט"ו ולא הוי יום הקרבת עומר כלל. ומה מקום לסתור דרשת הצדוקים הנ"ל מהך קרא הא יוכלו לפרש בקרא כהך מ"ד. (וכן להך מ"ד בגמרא דידן דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע ג"כ לא מוכח כלל מהכא ויובא בסמוך). וקצת י"ל לפ"ד הירושלמי בהך קרא מאי קמ"ל קרא זה דאכלו מחדש יום ט"ו ולא מקודם ומאי נ"מ מזה. (וזהו עצמו הוכחת הר"י בתוס' קידושין הנ"ל דהך ממחרת הפסח היינו יום ט"ז כו'). אם לא נימא כמ"ש התוס' בר"ה שם דאתא קרא לספר שבחו של מן משל לתינוק כו' וקצת דוחק. אלא לכאורה זהו מוכרח ג"כ לפי גמ' דידן בקידושין דאמרינן למ"ד דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע הא דלא אכלו מעיקרא (קודם יום ט"ז) משום דלא הוו צריכי. וג"כ תיקשי מאי קמ"ל קרא אם לא כהתוס' דר"ה שם משל לתינוק כו' ואולי בזה י"ל דלגמ' דידן ניחא דשפיר קמ"ל קרא דלא אכלו מעיקרא חדש כלל אף לצורך אכילת כזית מצה בלילה הראשון וכמו שהביאו התוס' מהירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש כו'. וע"כ דהא דפשיטא ליה דלא אכלו מצה מחדש היינו מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמוכח מזה דמעיקרא לא אכלו כלל אף לצורך כזית מצת חובה. ואף דלפי נוסחת הירושלמי שלפנינו י"ל שבודאי אכלו אז מצה בליל פסח ע"ש. מ"מ לנוסחת התוס' בירושלמי מוכח כנ"ל. (ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהביא בנו"ב מ"ק (חח"מ סי' ט"ז) בשם האו"ח ע"ש). ואף דלהך מ"ד דס"ל לאחר ירושה וישיבה משמע לא היה אז איסור חדש כלל. וא"כ למה לא אכלו כזית מצה בלילה הא'. י"ל משום דהא דמוכיח הגמ' בר"ה שם שישראל קצרו עומר והקריבו היינו משום דאי לא הקריבו עומר היו אסורין כל היום בחדש וכמ"ש התוס' שם דלמ"ד אף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר לא מוכח זה כלל. ע"ש. ולהך מ"ד יש לומר שלא קצרו ישראל כלל אז שכבר מצאו כל התבואה קצורה. ומעתה י"ל דהא דמשמע בירושלמי שהיו יכולין לאכול כזית מצה ממה שתגרי אוה"ע מוכרים להם היינו משום דהירושלמי לטעמיה דס"ל דשימור דמצה היינו רק משעת לישה וכמו שהוכיח הפר"ח בסי' תנ"ג מהירושלמי ע"ש. משא"כ לשיטת גמ' דידן דשימור דמצה משעת קצירה בעינן. א"כ מאחר שישראל בעצמם לא קצרו אז כלל ממילא לא היה להם כזית מצה משומרת כדינה ולא יכלו לצאת יי"ח במצה זו. ומש"ה לא אכלו הכזית מצה. וא"כ חידוש גדול שמענו מהך קרא ועוי"ל באופן אחר. ואין להאריך יותר: סימן כו א לבאר בדין מי ששכח מלערב עירובי תבשילין מעיו"ט ביו"ט של גליות. דקיי"ל מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. וכתב המג"א בסי' תקכ"ז ס"ק כ"ה בשם הש"ג דמברך בתחלה ג"כ. ובאמת לא נמצא זאת בש"ג. רק בהגהות ד"ת שעל הרי"ף שנדפסו בס' ת"ד שם איתא זה בפ"ב דביצה. והאחרונים הביאו דבריו בסתימות במ"א ובא"ר ושאר אחרונים. אך ראיתי בהגהות הסמ"ק לרבינו פרץ שהיה פוסק קדמון (ומובא בפוסקים בשם סמ"ק כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל"ב) ושם במצוה קצ"ד איתא להדיא בדין זה דמניח עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה דמערב בלא ברכה. ע"ש. והאחרונים לא ראו דבריו. ובעל הגהות הרי"ף הנ"ל אילו היה רואה דברי ה"ר פרץ אלו בודאי לא היה חולק עליו. ולכאורה היה י"ל שדין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' חנוכה הל' ה'. דהרמב"ם כתב שם וז"ל ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל. והראב"ד השיג עליו דזהו רק לאביי בשבת (דכ"ג ע"א) דאמר ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי. ולדידיה אמרינן שם בגמ' דיו"ט שני דבעי ברוכי היינו כי היכי דלא ליזלזלו ביה. אבל לרבא דמשני התם בדמאי רוב ע"ה מעשרין הן. לדידיה י"ל דספק דבריהם שפיר בעי ברוכי ומה"ט מברכין ביו"ט שני. וא"צ לטעמא שלא יזלזלו בו. והה"מ ביאר בדעת הרמב"ם דס"ל דרבא לא פליג בזה אאביי דספק דבריהם לא בעי ברוכי רק בדמאי שגזרו עליו והוי כמו ודאי דבריהם בזה איצטריך רבא לטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן ומש"ה עבדו היכרא כו' ע"ש. וכעין זה כתב הר"ן בפ"ב דשבת בשם הרמב"ן. ע"ש. (וכבר האריכו בזה הלח"מ שם. ובתשו' בני שמואל סי' מ"ב. ועיין בתשו' הריב"ש סי' רכ"א). ומעתה י"ל דלפ"ד הרמב"ם דהא דמברכין כל הברכות ביו"ט שני היינו רק משום שלא יזלזלו בו. ממילא בע"ת שמניח מיו"ט לחבירו ומתנה י"ל דמערב בלא ברכה. דבזה אין לומר שיברך משום שלא יהיה זלזול ליו"ט שני. דכיון דמערב ביו"ט ראשון ומתנה שאם היום קודש אין בדבריו כלום כו'. וא"כ אדרבה אם יברך על עירובו הוי זלזול ליו"ט ראשון דקאי ביה. דהברכה לא שייכא רק אם היום חול ולמחר קודש. ומאי חזית לחוש לזלזול יו"ט שני יותר מזלזול יו"ט ראשון שמערב בו. (ואף די"ל דיו"ט שני דקיל יותר יש לחוש בו לזלזול יותר מביו"ט ראשון. מ"מ לא מצינו שיאמרו לזלזל ביו"ט ראשון כדי שלא יבואו לזלזל ביו"ט שני כו'. וזה פשוט). אבל לפ"ד הראב"ד דס"ל דלמאי דקיי"ל כרבא בשבת הא דמברכין ביו"ט שני הוא משום דספק דבריהם בעי ברוכי בעצם ולא משום חשש זלזול. לפ"ז י"ל דבמערב מיו"ט לחבירו ומתנה ג"כ צריך לברך מספיקא כמו כל הברכות דיו"ט שני. ויש לבאר יותר לפמ"ש הרי"ף בפ"ד דסוכה דהא דאין מברכין בשמיני בסוכה משום דהוי תרתי דסתרי ליו"ט דשמיני. והרשב"א בחידושיו שם הקשה עליו דלמה ליה האי טעמא תי"ל דבלא"ה אין לברך מספק כמ"ש הרי"ף גופיה בשבת גבי מילת ערלה כבושה כו'. ותירץ הרשב"א דכל הברכות שמברכין ביו"ט שני חכמים תקנו כן לברך ביו"ט שני כדי שלא יזלזלו בקדושתו. משא"כ בברכת סוכה כיון שאם יברכו יזלזלו בקדושתו מש"ה אוקמוהו אדינא דשאר ספיקות שאין לברך כו'. וכמו כן י"ל להרי"ף והרמב"ם דה"נ במערב מיו"ט לחבירו ומתנה כיון שאם יברך יהיה זלזול ליו"ט ראשון דקאי ביה ג"כ אוקמוהו אדינא שלא לברך על הספיקות, משא"כ לפ"ד הראב"ד ודעימיה דס"ל דמדינא מברכין על