תורת חסד קלו

מ"מ אין סברא לומר דגוף אכילת הפסח הראשון לא היה ככל חוקותיו ומשפטיו בעיקר הכשרו ושהיו אסורים לאוכלו כ"א הותר להוראת שעה ויותר היה נראה לומר דלא היה אז שום אחד מישראל שלא נמנה על הפסח. דהא מבואר שם במדרש רק שהיו הרבה שלא היו מקבלים עליהם למול. אבל לא היו מסרבים ממצות הפסח. (וכמ"ש שם אח"כ שאמר להם משה אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלין כו'). אלא דאכתי אף שנמנו על הפסח קודם שחיטה מ"מ הא הוי פסח ששחטו לערלים דפסול. ובזה י"ל שהיו ג"כ כמה נימולים על כל אחד מהפסחים דרוב ישראל נימולו מקודם כמבואר שם. ויותר מבואר במ"ר בשה"ש ע"פ הנה מטתו שלשלמה כו'. ופסח ששחטו לערלים ולמולים כשר. (כדתנן בפסחים (דס"א ע"א). אלא דלפי מה דאמר שם הגמ' (שם ע"ב) ור"ח אדרבה לאידך גיסא ת"ל וכל ערל לא יאכל בו כו' אבל זריקה אפי' מקצתה נמי פסלה א"כ אכתי קשה הכא דמ"מ יפסל הפסח משום דהזריקה היה למולים ולערלים דפסול. ואף דמתקיף לה ר"א שם ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע כו'. ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה. מ"מ ד"ז תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהרמב"ם פסק בפ"ב מהל' ק"פ ה"י דזרק לשם מולים וערלים פסול. והראב"ד חולק עליו וס"ל דכשר דהלכה כר"א דל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה. וע"ש בלח"מ שיישב דעת הרמב"ם דתליא בפלוגתא דתנאי בסנהדרין. ולפ"ז י"ל דבעל המדרש הכא ס"ל כהך תנא דלדידיה כשר ג"כ בזריקה למולים ולערלים כו'). או י"ל דבעל המימרא זו במדרש ס"ל כמ"ד דשחטו לערלים לחוד ג"כ כשר. וכמ"ש התוס' בזבחים (דכ"ג ע"א ד"ה זקני) דאיכא תנאי דפליגי אמתני' דפסחים דתנן דשחטו לערלים פסול. ע"ש. ועוי"ל באופן אחר ואין להאריך: ז שוב ראיתי בתוי"ט פ"י דפסחים מ"ה שהביא דברי הר"ן הנ"ל. ופי' בדבריו שלא נצטוו במצרים על שביתת יו"ט כלל והיו מותרין במלאכה אף ביום א' (כ"מ מדבריו) וזהו כדעת היד אלי' הנ"ל. אבל באמת מדברי הר"ן מבואר להיפך שכתב דלמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ומשמע דבאותו יום היו אסורין במלאכה ג"כ. ודברי התוי"ט שם מגומגמין ואין פירושו עולה יפה בדעת הר"ן. ע"ש. )ובנימוקי הגרי"ב הנדפסים מחדש רוצה להגיה בדברי הר"ן ודבריו ל"נ ג"כ). ובעיקר הדבר נראה כמו דמשמע מדברי הר"ן כאן שהיו אסורים אז במלאכה ביום הא' של פסח ולא כדעת היד אלי' הנ"ל. וכן נראה ממה שאמרו בפסחים (דצ"ה ע"ב) דפסח שני אין טעון הלל באכילתו משום דא"ק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל כו'. וכן אמרו בערכין (ד"י ע"ב) ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני, לא הוקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כו' לילה המקודש לחג כו'. הרי דהא דליל פסח טעון שירה והלל הוא משום שמקודש בעשיית מלאכה. וא"כ בפסח מצרים נמי שאמרו שירה והלל כמבואר במדרשים מסתמא היה הלילה ג"כ מקודש לחג שלא לעשות מלאכה. (ודוחק לומר דאז בשעת הנס ממש אמרו שירה אע"פ שלא היה הלילה מקודש לחג באיסור מלאכה). ועוד ראיה דהא חזינן דאיצטריך קרא על איסור מלאכה ביו"ט של פסח שנוהג לדורות ושלא תאמר דאזהרת איסור מלאכה בו לא נאמר אלא לאותו הדור בלבד. וכמבואר במכילתא פ' בא והובא בפירש"י בחומש שם (פ' י"ב פסוק י"ז) ע"ש. והיאך נאמר דאז בשעת מעשה שנאמר דבור זה לא היו אסורים במלאכה כלל. ועוד ראיה. דהא דיני הפסח האמורים בפ' החדש פשיטא דהמה נוהגים גם אז בשעת מעשה בפסח מצרים ג"כ. ושם כתב בקרא ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. ודרשו מזה בשבת (דכ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) ובפסחים (דפ"ג ע"ב) שבא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו. והיינו מחמת איסור מלאכה דיו"ט. והיאך נפסקיה לקרא בסכינא חריפא לומר דעיקר דין שריפת הנותר נאמר ג"כ לענין פסח מצרים אז. והך דרשא דקרא זה דבא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו לא היה שייך אז שלא נאסרו עדיין במלאכת יו"ט. א"ו דהעיקר שגם אז היו אסורים אאא ביו"ט הראשון וכדעת הר"ן הנ"ל: ח והנה ראיתי בצל"ח סוף פסחים שרוצה לדחות דברי הר"ן במתני' הנ"ל. אלא מפרש דפסח מצרים דחימוצו נוהג יום אחד מוזהרים בב"י ג"כ באותו היום בלבד. והא דמוכח מקרא דאילו יכלו להתמהמה היו אופין אותו חמץ היינו משום דאז היה הלילה הולך אחר היום ושייך ליל ט"ו ליום של י"ד והיו מוזהרים על חמץ רק בע"פ מזמן שחיטת הפסח והלילה שאחריו אבל למחר בבוקר ביום הא' של פסח היה מותר להם אף לאכול חמץ וק"ו להשהותו. ומשו"ה אילו יכלו להתמהמה היו אופין אותו חמץ כו'. עכ"ד הצל"ח. אמנם אנן בדידן בפי' דברי הר"ן א"א לומר כן. דמדהוצרך הר"ן לומר דלא הוזהרו כלל בב"י ע"כ דסרירא ליה דהיו מוזהרים באכילת חמץ ביום הראשון של פסח ג"כ. וכן מבואר בלשון הר"ן דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום עכ"ל. ומשמע דהיינו הלילה ויום שאחריו. ובאמת נראה כן דהיו מוזהרים בחמץ בלילה וביום שאחריו. דלדעת הצל"ח דביום א' של פסח בבוקר היו מותרים לאכול חמץ והא דאמר ריה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' היינו רק בע"פ אחר חצות והלילה שאחריו ותו לא. לפ"ז תיקשי מהא דפריך הגמ' בפסחים (דצ"ו רע"ב) מכלל דפסח מצרים לילה אחד ותו לא והתניא ריה"ג אומר מניין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד כו'. והשתא מאי פריך הא קושטא הוא דלא נאסרו בחמץ רק בלילה הראשון של פסח ולמחר בבוקר היו מותרים לפי פי' הצל"ח במילתיה דריה"ג כנ"ל. א"ו דמילתיה דריה"ג מתפרש כפשוטו שהיו אסורים בחמץ גם למחר ביום ראשון של פסח ג"כ. וראיתי בס' המקנה בקידושין (דל"ז סע"ב) בהא דאמרינן התם מקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. והקשו התוס' בשם ראב"ע אהא דמפרשינן ממחרת הפסח היינו ט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר דהא אשכחן בקרא דכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י והיינו בט"ו בניסן שהוא ממחרת שחיטת הפסח. ותירץ בס' המקנה משום דקודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום שלפניו ומש"ה בפסח מצרים נקרא יום ט"ו בניסן ממחרת של אכילת הפסח מאחר שהתחיל היום מבוקר. משא"כ אחר מ"ת שהיום הולך אחר הלילה שוב לא נקרא ממחרת הפסח עד יום ט"ז בניסן כו' עכ"ד. אמנם בירושלמי רפ"ב דחלה איתא להדיא כקושיית הראב"ע שבתוס' הנ"ל, דאיתא התם היתיב ר' בון ב"כ והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בט"ז התיב ר"א בר' יוסי קמי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י כו' לא בט"ו. והך ירושלמי הובא בתוס' בפ"ק דר"ה (די"ג ע"א סד"ה דאקריבו). וצ"ל דמה שפילפלו ר"ת ור"י בתוס' דקידושין ור"ה הנ"ל היינו הכל לשיטת גמרא דידן דמוכיח מהך קרא דמקודם לא אכלו משום חדש וע"כ דמפרש בקרא דממחרת הפסח היינו יום ט"ז. ופליג אהירושלמי דמפרש ממחרת הפסח היינו יום ט"ו וס"ל דבאמת אין הוכחה כלל מכאן שהיה נוהג איסור חדש אז. ועכ"פ מהך ירושלמי מוכח דלא כסברת המקנה הנ"ל. לומר דבפסח מצרים היה הלילה הולך אחר היום שלפניו משא"כ אחר מ"ת כנ"ל. דא"כ