תורת חסד קלה

בכ"ד בגמ'. (ואפס קצהו תראה בסוכה דכ"ג ע"א ובשבועות דל"א ע"א ובכתובות דל"ד ע"א ובמהרש"ל שם ושם ר"ד ל"ו ובחולין ר"ד כ"ח ובסוטה ר"ד כ"ד בפירש"י ובתוס' פסחים דל"ח ע"א ד"ה אבל ובב"ק דע"ז ע"ב ד"ה אומר. ובמל"מ רפ"ז מהל' תרומות ובפ"א מהל' נערה בתולה. ועוד יש כהנה וכהנה ואכמ"ל). והנה אם ננקוט כאן כדברי הסוברים לענין או"נ ביו"ט בדבר שאסור באכילה מדרבנן דחשיב עושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך ולוקה עליו. לפ"ז י"ל בפשיטות דהא דאמר ר"ל בירושלמי דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה אף דר"ל גופיה ס"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ הא מודה ר"ל שאסור מדרבנן (כדאיתא ביומא דע"ד רע"א) וכיון שאסור מדרבנן חשיב לא חזי לאכילה ולוקה עליו מה"ת וכנ"ל. והשתא א"ש ברווחא דבפסח מצרים כיון שאז היו מותרים לאכול ח"ש חמץ (ועדיין לא היה כלל שום איסור דרבנן ג"כ). ממילא שפיר היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר דהא חזי ליה לאכול פחות פחות מכשיעור וכנ"ל. ולכאורה היה מקום בזה ליישב ג"כ ד' הט"א הנ"ל במ"ש שם דלר"ל דח"ש מותר מה"ת המבשל דבר איסור ביו"ט אינו לוקה. ובירושלמי מפורש להדיא בהיפך דר"ל גופיה אמר דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה. ולהנ"ל י"ל דהא דאמר ר"ל בירושלמי דלוקה הוא מטעם דח"ש אסור מדרבנן וכנ"ל. אבל הט"א שם קאי על הקרא גופיה אי מצינן למידרש לכם ולא לעכו"ם ע"ש בדבריו. ושפיר כתב דלר"ל דקודם שאסרו חכמים ח"ש והרי מדאורייתא ח"ש שרי לדידיה וא"כ הוי לצורך או"נ לאוכלו פחות פחות מכשיעור וכנ"ל. אך בעל ט"א מדויל ידיה משתלים דמדבריו בס' ש"א סי' ס"ד מבואר דבאיסור דרבנן לא אמרינן שעי"ז ילקה מה"ת משום מלאכת יו"ט שלא לצורך וגם מדבריו שם בט"א במקומו נמי מוכח כן. ממ"ש שם בברייתא במבשל ג"ה בחלב ביו"ט דיש בו צורך יו"ט מה"ת כיון שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן. והשתא הא שלא כדרך הנאתן נמי אסור מדרבנן עכ"פ. (ויש בזה סתירות בדברי התוס' כמ"ש במ"א). ומוכח דס"ל דמשום האיסור דרבנן לא אמרינן בזה שיתחייב מלקות מה"ת. ולפ"ז נסתרו דברי הט"א מהירושלמי הנ"ל. וא"ל: ה וכעין זה היה י"ל באופן אחר. דקיי"ל לדידן דאסור למיספי בידים איסור לקטן כדיליף מקראי בגמ' ביבמות דקי"ד סע"א להזהיר הגדולים על הקטנים. אבל קודם מ"ת בפסח מצרים שהוזהרו שלא לאכול חמץ ביום הראשון של פסח מ"מ הא היו מותרים להאכיל חמץ לקטנים. כיון דאכתי לא נאמר שום קרא להזהיר גדולים על הקטנים בעת ההיא. (ובירושלמי בפ"ב דפסחים וכן במכילתא פ' בא פליגי בה ר' יאשיה ור' יצחק. דר' יצחק מייתי לה בק"ו משרצים שעשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור לא כש"כ. ור' יאשיה מייתי לה מקרא דלא יאכל חמץ כו'. והך קרא ג"כ אכתי לא נאמר בפסח מצרים כנ"ל). ומשו"ה היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט משום הואיל וחזי להאכיל לקטנים דג"כ חשיב נפש והוי לצורך או"נ. ולפמ"ש בנו"ב מ"ת (ריש חא"ח) דלפ"ד הב"י בסי' שמ"ג דלמסקנא ליתא להצריכותא דאמר הגמ' ביבמות שם וה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלפ"ז י"ל דגם למיספי לקטן בידים בשאר איסורין אינו אסור מה"ת אלא בטומאת כהנים ודם ושרצים כו' ולפ"ז א"כ לדברינו תיקשי בהך דירושלמי בביצה הנ"ל דאמר רשב"ל דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה אמאי לוקה והא חזי להאכיל לקטן מה"ת דלא אסור רק מדרבנן למיספי בידים נבלה לקטן לפ"ד הנו"ב הנ"ל ויהיה מזה מוכח ג"כ כדעת הסוברים דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה ממילא חשיב מבשל שלא לצורך ולוקה מה"ת כנ"ל. רק הנו"ב שם אח"כ כתב בדעת הב"י דס"ל דלענין למיספי לקטן איסורא בידים א"צ קרא למסקנא רק ידענו זאת מצד הסברא. ולפ"ז יש לסתור דברינו הנ"ל דגם בפסח מצרים היה אסור להאכיל חמץ לקטן מפאת הסברא כמו עכשיו. אמנם מהירושלמי דפסחים ומכילתא הנ"ל מוכח דאיסור להאכיל חמץ בפסח ג"כ ילפינן מקראי ולא מצד הסברא. וגם הנו"ב גופיה שם הביא בשם הרא"ם ג"כ דילפינן מקרא ולא ידענו זה מסברא. ושפיר י"ל כנ"ל: ו וכל זה לפי מה דמשמע מדברי הר"ן דבפסח מצרים היו מוזהרים על איסור מלאכה ג"כ ביו"ט א'. אבל לפמ"ש בתשו' יד אלי' (סי' נ"א) בשם המהרי"ט דלא היו אז אסורים במלאכה כלל, ניחא כאן בפשיטות. וא"צ לכל הנ"ל. ולכאורה דבריו מוכרחים מהמדרש שהביא שם שבפסח מצרים מלו אז בלילה שזה היה ביו"ט. והוא הביא שם ראיה מזה דמותר למול ע"י שני מוהלים בשבת ויו"ט דהא אמרו שם משה מל ואהרן פורע כו'. אמנם לכאורה דבריו תמוהין. דהא מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט. וכאן היה מילה שלא בזמנה כמו שמבואר שם במדרש שמתחלה לא היו מקבלים עליהם למול כו' והא לא היה אז בע"פ אזהרה מיוחדת למול רק שמלו כדי לאכול את הפסח. וא"כ היאך דחו יו"ט משום מילה שלא בזמנה. וע"כ כדעת המהרי"ט שלא היו אסורים כלל במלאכה. וא"כ אין ראיה מכאן שיהיה מותר למול בשבת ויו"ט ע"י ב' מוהלים. (ומיהו יש לדחות, דלעולם כבר נאסרו במלאכה מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם שנאמר בפרשת החדש. אך מ"ע דיו"ט מקרא דשבתון שבפ' אמור עדיין לא נאמרה אז. ולרב אשי דאמר בשבת (דקל"ג ע"א) דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט הוא משום דשבתון הוי עשה והוי יו"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ בפסח מצרים דעדיין לא נאמר העשה דיו"ט והיה אז יו"ט ל"ת גרידא וא"כ מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט דעשה דוחה לל"ת. וכן לאביי ורבא שם דילפי מקראי דאין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט. ועדיין לא נאמרו הני קראי אז. רק דיש להשיב ע"ז דהא דעשה דוחה ל"ת הא גמרינן לה מכלאים בציצית וכה"ג. וקראי אלו ג"כ לא נאמרו עדיין אז ומהיכ"ת לומר שעשה דוחה ל"ת גרידא באותה שעה) ובמה שהוקשה שם דהיאך מלו בלילה ותי' משום שהיה אז לילה כיום יאיר וה"ל כמו יום לכל הדינים שבתורה. וגם בעל ברכי יוסף נמשך אחר תירוץ זה משום דשימשא הוה נהיר כתקופת תמוז כמ"ש בזוהר. והוא דוחק. דכיון שקיימו בלילה זו ג"כ מצות התלויות בלילה כמו אכילת הפסח ואכילת מצה מבערב ואין סברא שהיה אז תרתי דסתרי שנידון כלילה לענין מצות התלויות בלילה וכיום לענין מצות התלויות ביום. ויותר י"ל דבעל המימרא זו במדרש שם ס"ל כראב"ש ביבמות (דע"ב רע"ב) דמילה שלא בזמנה נימולין בלילה. ע"ש. ובעיקר דברי היד אלי' מה שהוכיח ממדרש הנ"ל. בלא"ה אין דבריו מוכרחים. די"ל פירוש המדרש שם שמלו ביום בע"פ קודם חשיכה דאינו מבואר שם כלל במדרש שמלו בלילה רק שמלו אחר עשיית הפסח ולעולם י"ל שהיה ביום בערב הפסח. ואזדו להו כל הפלפולים בזה. שוב בא לידי ס' יפה תואר וראיתי שם בס"פ בא שכתב כן להדיא בפי' המדרש שמלו קודם חשיכה. והוכיח כן ג"כ דביו"ט אסור למול מילה שלא בזמנה וגם אין מלין בלילה. ובזה נסתרו לגמרי דברי היד אלי' הנ"ל. אך היפ"ת הקשה שם קושיא עצומה דכיון שהיה זה אחר שחיטה וצלייה והיאך היה משה יכול להאכילם ממנו כשנימולו מאחר שלא נמנו עליו קודם שחיטה. ותירץ דהוראת שעה היתה וזה דוחק גדול דאף שהיו אז איזה דברים להוראת שעה.