תורת חסד קלד

גם בזמן איסורו אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה). וע"כ צ"ל דהא דחב"פ אסור בהנאה לר' אבהו מקרא דלא תאכלו ג"כ. אף דחמץ ג"כ קבע הכתוב זמן ואחר הפסח מותר דקיי"ל כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מדאורייתא. מ"מ כיון דצריך לבערו ועובר עליו בב"י וממילא א"א לו לבא לכלל היתר כו'. ולא דמי לחדש שיכול להשהותו עד אחר זמן איסורו. וכמ"ש המפרשים שם ולפי זה זהו לדידן דעוברין על חב"פ בב"י ואסור להשהותו. משא"כ בפסח מצרים כיון שלא הוזהרו כלל בב"י כמ"ש הר"ן והיו מותרין להשהותו עד אחר הפסח ממילא הוי אז חמץ לדידהו כמו חדש לדידן דשרי בהנאה אע"ג דכתב לא תאכלו וכנ"ל. ומש"ה היו מותרים אז לאפות חמץ ביום הראשון של פסח לצורך מחר כיון דחזי להאכילו לבהמה אליבא דר"ע דס"ל נפש אפי' נפש בהמה במשמע. אבל מ"מ לדידן דקיי"ל כריה"ג ולא כר"ע בזה (וכמ"ש כל הפוסקים מלבד הרז"ה ואבי העזרי). א"כ הדק"ל הכא. ונהי דמגופיה דקרא דויאפו את הבצק לא קשיא כ"כ דיש לדחות ולפרש בקרא כמ"ש הרמב"ן בפי' התורה דמ"ש בקרא כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה היינו דמטעם זה לא יכלו לאפות אותו שם מצות ולהוליך בדרך כו'. אבל מ"מ הא לדידן קיי"ל כר"ג הכא במתני' דמצה ע"ש שנגאלו ומייתי מהך קרא דויאפו כו' (וכן נתקן ג"כ בנוסח ההגדה) והתם קיי"ל דלא כר"ע. וא"כ קשיא: ג אך י"ל דהא ר"י ור"ל פליגי אי ח"ש אסור מה"ת. דר"י ס"ל דכל חלב לרבות ח"ש. ואף דר' יוחנן קאמר הסברא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי מ"מ איצטריך קרא ע"ז. רק משום סברא דחזי לאיצטרופי אמרינן מה"ט דקרא דרשא גמורה הוא לח"ש. וכמ"ש התוס' ביומא (דע"ד ע"א ד"ה כיון). וא"כ בפסח מצרים לכ"ע היו מותרים לאכול חמץ פחות מכשיעור. דאכתי לא נאמר קרא דכל חלב לרבות ח"ש. (ולהרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ ה"ז דיליף איסור חמץ בפחות מכשיעור מקרא דלא יאכל חמץ. מ"מ הא גם קרא זה לא נאמר אז עדיין כנ"ל). וא"כ היו מותרים לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר משום הואיל דביו"ט נמי חזי למיכל מיניה פחות פחות מכשיעור. אלא די"ל דבקרא דאשר יאכל לכל נפש ג"כ כיון דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה בכזית א"כ לא הותר ביו"ט לצורך או"נ רק באכילת כזית ומשום אכילת ח"ש לא הותר כלל מלאכת יו"ט. וא"כ הדק"ל. (וכן משמע מלישנא דמתני' בביצה (דכ"ה ע"א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית כו'. משמע דבשביל פחות מכזית לא שרינן לשחוט ביו"ט. מיהו י"ל דכיון דיכול לאכול כזית בפחות פחות מכשיעור שפיר שרי ביו"ט בכה"ג). ובלאה"נ י"ל קצת. אך ראיתי בטורי אבן סוף מגילה באבני מלואים שכתב שם בפשיטות דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת, אפי' במבשל דבר איסור ביו"ט אינו לוקה דהא חזי לישראל למיכל מיניה ביו"ט פחות פחות מכשיעור. ולפ"ז שפיר י"ל כאן דכיון דקודם מ"ת היו אז מותרים לאכול חמץ פחות מכשיעור אף לר' יוחנן ממילא היו מותרים אז לאפות חמץ ביו"ט לצורך מחר משום הואיל דחזי לאכול ביו"ט פחות פחות מכשיעור. אמנם לכאורה אשתמיטתיה לבעל ט"א הנ"ל הא דאיתא בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב ובפ"ק דביצה ה"ג דרשב"ל גופיה אמר שם המבשל נבילה ביו"ט לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. והרי ר"ל גופיה ס"ל דח"ש מותר מה"ת. ומוכח מזה דאין היתר לבשל ביו"ט דבר איסור אע"ג דחזי ליה לאכול פחות מכשיעור ודלא כהט"א הנ"ל. ולכאורה היה י"ל בזה ע"פ מ"ש המל"מ בפ"א מהל' חו"מ ורפ"ד מהל' שבועות בשם הרא"ם דס"ל דסתם אכילה משמע בכל שהו ורק הלכתא אפיקתיה ממשמעותיה ואין לוקין באכילת איסורין אלא בכזית כו'. והמל"מ מסיק שם שזהו רק לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הוא ס"ל דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכדמשמע ג"כ מהא דאמר ר"ל ביומא (דפ"א ע"א) מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל כאן דודאי לר"י דסתם אכילה משמע בכ"ש מש"ה גבי או"נ שהותרה מלאכת יו"ט הותר נמי אפיה בשביל אכילת פחות מכשיעור כיון דכל שהו נמי מיקרי אכילה. (וההלכתא ליתא רק לענין אכילת איסורין ולא לענין היתר אוכל נפש ביו"ט). אבל לר"ל דס"ל דסתם אכילה בכזית לדידיה גבי מלאכת יו"ט נמי לא הותר רק בשביל אכילת כזית כיון דכתיב בקרא אשר יאכל לכל נפש ואכילה אינה אלא בכזית. ומש"ה שפיר סובר ר"ל בירושלמי דהמבשל נבילה ביו"ט לוקה אף דלדידיה ח"ש מותר מה"ת וחזי ליה לאכול פחות מכשיעור מ"מ הא לר"ל גופיה לא הותר ביו"ט משום או"נ רק בשביל אכילת כזית דוקא וכנ"ל. ולפ"ז שפיר י"ל כדברינו הנ"ל. דבפסח מצרים דאז היה מותר לאכול ח"ש מחמץ אף לרבי יוחנן משו"ה היה מותר להם לאפות חמץ ביו"ט כיון דחזי ליה לאכול פחות מכשיעור. ולענין היתר מלאכת או"נ ביו"ט שרי אף משום אכילת פחות מכשיעור לר"י כנ"ל. (ולר"ל לא קשיא. דלדידיה י"ל דהך דר"ג במתני' מיתוקמא כר"ע דאפי' נפש בהמה במשמע וכנ"ל. או דר"ל ס"ל כר"ח דצרכי שבת נעשין ביו"ט והוא יפרש דר"ג ס"ל כמ"ד בע"ש יצאו ממצרים וכנ"ל): ד ועוד י"ל באופן אחר ברווחא יותר. דידוע מה שחקרו האחרונים בדין אופה ומבשל מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. מה דינו בדבר שאסור באכילה מדרבנן אם נימא דמ"מ הא מדאורייתא חזי לאורחים ואין כאן רק איסור דרבנן. או דמ"מ כיון שאסור מדרבנן והאורחים לא יעברו על איסור דרבנן וממילא הוי כמידי דלא חזי ליה כלל ועושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך כלל ולוקה מה"ת. (ואין ראיה מהא דבביצה (ד"ד ע"א) באושפיזכניה דראב"א דהוו ליה ביצים מיו"ט לשבת א"ל מהו לאטוויינהו האידנא וניכלינהו למחר כו' והתניא כו' אין מטלטלין אותה כו'. והשתא ת"ל דאסור לצלותם מיו"ט לשבת מחמת דלא מהני בזה ע"ת כיון דמדאורייתא ליכא הואיל כיון דביו"ט גופיה אסור מדרבנן. דז"א ראיה. דנקט בפשיטות טעם לאסור כאן אף לר"ח דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ולא מטעם הואיל כלל מ"מ אסור כאן משום מוקצה דאסור בטלטול). ואף דלכאורה יש להביא ראיה דבאיסור דרבנן לא אמרינן שעי"ז יחשב שלא לצורך מדאורייתא ולוקה עליו. מהא דאמרינן בפסחים (דמ"ז רע"ב) אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' דפריך לרבה דאית ליה הואיל א"כ אחרישה לא ליחייב הואיל וראוי לכיסוי דם צפור. ומשני באבנים מקורזלות כו'. ופריך והא ראויות לכותשן כלאחר יד ופירש"י ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות עכ"ל. ומוכח דאף דמדרבנן אסור מ"מ מדאורייתא חשיב זה שפיר הואיל וחזי לכותשן ולכסות כו' מ"מ יש לחלק בזה דהתם האיסור דרבנן הוי מניעה מבחוץ והאיסור רביע רק על מעשה הכתישה שעי"ז יוכל לכסות בו וכיון דמדאורייתא אין מניעה מהמעשה הזה שהוא דבר המביא לידי צרכו שהוא הכיסוי מש"ה אינו לוקה. משא"כ אם האיסור דרבנן בעצם וגוף הדבר של הצורך התכליתי כגון שמבשל לצורך אכילה ומדרבנן אסרו האכילה והוי כמו דבר שאינו ראוי לאכילה ושוב אין בו צורך כלל ובכה"ג י"ל דלוקה שפיר. ובעיקר ד"ז במה שאינו ראוי מדרבנן אם חשוב ראוי מה"ת. כבר ידוע שיש בזה סתירות רבות