תורת חסד קלג

חב"פ לוקה. איסור חמור חל על איסור קל כו'. והיינו דכשנאסר תחלה משום חמץ אין איסור טבל חל על איסור חמץ דהוי איסור קל על איסור חמור אבל אם עירבן תחילה ואח"כ חימצן איסור חמץ חל על איסור טבל דהוי איסור חמור על איסור קל. ויש לפרש בירושלמי הא דחשיב חמץ איסור חמור וטבל איסור קל. (אף די"ל משום דחמץ בכרת וטבל במיתה בידי שמים וכרת חמור ממיתה בידי שמים. או משום דטבל יש היתר לאיסורו כו'. מ"מ מהאי טעמא לחוד אין אחע"א רק בכולל או מוסיף, רק דלחד מ"ד בחולין (דק"א ע"א) ס"ל דאיסור כולל באיסור חמור דוקא הוא דאמרינן אחע"א). דכאן חמץ הוי איסור כולל על טבל מיגו דחל על חולין מתוקנים שאינם טבל כו'. או י"ל דחמץ על טבל חשיב איסור מוסיף לשיטת רש"י בחולין שם דס"ל דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף וכ"כ רש"י בכריתות (ר"ד י"ד) וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם (והתוס' פליגי וס"ל דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף רק איסור חמור) וכאן הרי טבל אינו אסור רק בהנאה של כילוי וחמץ אסור בכל הנאות י"ל ג"כ דהוי איסור מוסיף. ומלבד זה י"ל דחמץ הוי איסור מוסיף מתוך שנתוסף בו איסור ב"י ממילא חייל גם לענין אכילה. וכמ"ש הצל"ח בפסחים (דמ"ו סע"א) במתני' דכיצד מפרישין כו' דמשום ב"י הוי ג"כ איסור מוסיף להסוברים דאיסור הנאה נחשב איסור מוסיף. ע"ש. ועכ"פ ד' הלח"מ שכתב דחמץ על טבל אינו לא כולל ולא מוסיף תמוהין. (ואולי י"ל בכוונת הלח"מ משום דהא דחמץ על טבל הוי איסור כולל היינו דוקא כשנתחמץ בע"פ קודם זמן ביעורו דאח"כ כשמגיע שעת איסורו של חמץ וחל האיסור על חולין מתוקנים ממילא בעת חלות האיסור בב"א חייל נמי על הטבל. אבל בחמץ שנתחמץ ביו"ט שכבר הגיע שעת איסור חמץ מקודם שוב אין כאן איסור כולל בהך חמץ שנתחמץ ביו"ט שיחול על הטבל. דמה ששאר חמץ אסור ועומד זה לא חשיב כולל לענין הך חתיכה כמ"ש המחברים וכידוע. ולפ"ז י"ל לענין הא דאין יוצאין במצה של טבל משום דדרשינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ כו'. והיינו דכל שאילו היה הטבל חמץ לא היה בו איסור חמץ משום דאין אחע"א טבל מש"ה אין יוצאין בו י"ח מצה. בזה י"ל דלפי מה שהוא עכשיו דיינינן ליה דכבר הוא יו"ט ואילו היה עכשיו נילושה עיסת טבל זו ונתחמצה לא היה חל איסור חמץ על הטבל דבכה"ג לא חשיב כולל כנ"ל שוב אין יי"ח מצה בכה"ג. כן י"ל בד' הלח"מ דלא לשווייה כטועה. ולפ"ז בהך דירושלמי הנ"ל בחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ ודאי הוי איסור חמץ ואכמ"ל). ומלבד זה אף אם נימא כד' הלח"מ דחמץ על טבל לא חשיב איסור כולל ואינו חל עליו היינו רק לענין איסור אכילה. אבל לענין איסור ב"י שנתחדש בחמץ מה שאין איסור זה כלל בטבל הרי הניח לו מקום לחול עליו ול"ש בכיוצא בזה אין אחע"א דלעולם מה ששייר איסור הראשון חל עליו איסור השני. ואף התוס' דס"ל דאיסור הנאה לא מיקרי מוסיף היינו רק לענין איסור אכילה אבל מ"מ מודים התוס' דחל האיסור הנאה לאוסרו בהנאה מיהת (כמ"ש הצל"ח שם וכ"כ כמה אחרונים). זולת מה שיש לדבר בזה בענין הנקודה הנפלאה שביאר הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דכריתות. לענין איסור בב"ח על איסור נבילה דכיון דלא חל על איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה ג"כ וכבר נבוכו בפירוש דבריו הכו"פ ביו"ד סי' פ"ז והלח"מ בפ"ט מהמ"א ויתר המחברים. ואכמ"ל. ומ"מ כאן בודאי חל איסור חמץ על איסור נותר לענין ב"י. וההכרח לפרש בדברי הירושלמי דחלות תודה שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ השבתתו בשריפה דוקא. דטעמא משום שכבר נאסר בהנאה מחמת נותר לא חל עליו חיוב ביעור חמץ משום דאינו ברשותו ובכה"ג לא עשאו הכתוב כלל כאילו הוא ברשותו וכנ"ל. וה"ה לחמץ של כה"כ. ונסתרו בזה דברי התשובה מאהבה וגם דברי מעלתו ואין להאריך יותר כעת: סימן כה א יש לבאר במ"ש הר"ן סוף פסחים במתני' דר"ג היה אומר כו' מצה ע"ש שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק כו' ולא יכלו להתמהמה. ופירש הר"ן דאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהם לצורך מחר דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום. ולמחר היינו ביום ט"ז בניסן) היו מותרין בחמץ ובעשיית מלאכה ובבל יראה לא הוזהרו כלל (אף ביום א') אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוה מצה כו'. עכ"ד הר"ן. ולכאורה קשה דכיון דביום הראשון של פסח הוזהרו ג"כ על איסור עשיית מלאכה וכמבואר מדבריו. א"כ היאך היו יכולים להחמיץ עיסותיהם והיאך יכלו ללוש או לאפות אז לצורך מחר (אילו היה להם פנאי) הא הוי אופה מיו"ט לחול דלוקה. דאף לרבה דאמר באופה מיו"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל דאי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה מ"מ הא בחמץ דבאותו יום הוא אסור לכל ישראל ולא חזי לאורחים כלל בודאי לוקה לכ"ע. ואף אם נדחוק בכוונת הר"ן דאילו היה להם פנאי היו מחמיצין עיסותיהם להוליך בדרך ולא לאפות עד ליל שני שאחריו. מ"מ הא היו אסורים ג"כ ללוש ביו"ט אם לא היו נזהרים מחימוץ דהוי ל"ש מיו"ט לחול כנ"ל. ודוחק לומר דמ"מ היו מניחין להחמיץ אחר הלישה). ועוד דהר"א מזרחי בפ' בא פירש כן בהדיא דאילו היה להם פנאי היו אופין אותו חמץ במצרים ביום ט"ו כדי לאוכלו ביום ט"ז. וכ"כ הרח"ו ז"ל (הובא בס' ש"ה). וכן משמע מדברי הר"ן ג"כ. (וע' במ"ר פ' בא ס"פ י"ח ובפי' הידי משה שם דפי' הקרא דויאפו את הבצק כו' היינו שכבר אפו אותו ברעמסס קודם נסיעתם משם. יעו"ש). ומיהו אליבא דרב חסדא בפסחים (דמ"ו ע"ב) דלית ליה הואיל. והא דמהני ע"ת היינו משום דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט. לפ"ז אם נימא כמ"ד דס"ל בשבת (ר"ד פ"ח) דאותו היום שיצאו ממצרים ע"ש היה. א"כ היה מותר להם לאפות חמץ ביו"ט א' לצורך שבת שאחריו. אבל באמת הא לא קיי"ל כר"ח וכמ"ש ג"כ הר"ן גופיה בפסחים דנקטינן להלכה דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט וא"ל: ב מיהו אליבא דר"ע דס"ל בביצה (דכ"א רע"ב) דאשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע י"ל שהיו מותרים אז לאפות חמץ ביו"ט כיון דחזי להאכיל לבהמה. דעדיין לא נאסר אז חמץ בהנאה. בין לחזקיה דיליף איסור הנאה לחב"פ מקרא דלא יאכל והך קרא נאמר אחר יצ"מ ומתחלה לא נאמר רק לא תאכלו דלא משמע מיניה איסור הנאה לחזקיה. (ואף דקרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם נאמר בעיצומו של יום כדאיתא בשבת (דפ"ו ע"ב) מ"מ משמע שזה נאמר אחר שכבר יצאו ממצרים). ובין לר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע ויליף זה מדפרש לך הכתוב היתר הנאה בנבלה או מקרא דטריפה דאותו אתה משליך לכלב כו' והנך קראי נאמרו אחר מתן תורה. משא"כ מקודם לא היה עדיין שום לימוד לאוסרו בהנאה. וביותר מבואר כן לפי שיטת הירושלמי בפ"ב דפסחים דפריך שם לר' אבהו דהרי חדש דכתב לא תאכלו ומותר בהנאה. (ובגמ' דידן משני דכתיב קצירכם שלכם יהא). ומשני הירושלמי שנייא היא שקבע הכתוב זמן. (שאין איסורו איסור עולם ומש"ה