תורת חסד קל

כדי למוכרן כו'. ובכה"ג בודאי לא חשיב זה הכנה כלל במה שהמוכר היה מבקר את טלאיו אולי ימצא קונה על איזה מהן ואסירי ביו"ט משום מוקצה, וכן משמע בכ"ד בגמ' כד' התוס' שהיה דרך המוכרים לבקרן מקודם שבאו ליד הקונה. וגם מהא דתנן בשבת ר"פ שואל (דקמ"ח ע"א) וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט. ופירש"י שלא נזכר מע"ש לקנות. וסתמא דמילתא זה ששכח מע"ש לקנות לו פסח כלל בודאי הוא לא ביקר את פסחו רק שכבר היה מבוקר ביד המוכר. (ודוחק לומר דמיירו באופן המבואר ברש"י פסחים דצ"ו ע"א והובא לעיל שמפריש ב' וג' טלאים מבעשור ואח"כ יקח אחד מהן. וביקר ד' ימים ושוב אח"כ שכח בע"ש לקנות פסחו). ודרך אגב נבאר דפירש"י שם מוכרח הוא דמיירי מתני' ששכח מע"ש לקנות פסחו. דאין לפרש דמתני' מיירי שכבר קנה פסחו מע"ש רק שהמוכר מעכב הטלה אצלו מחמת שאינו מאמינו על המעות (וכמו שראיתי מי שנשתבש לפרש כן). דמלבד דמשמע שזהו עיקר הרבותא דקמ"ל במתני' דשרי ליקח פסחו בשבת אף שלא קנה אותו ממנו קודם שבת. וגם מדקתני ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט והיינו משום שקנה אצלו בשבת דאסור להזכיר שום פיסוק דמים (וכדאיתא בביצה דכ"ט ע"ב). ועוד מוכח כן בגמ' שם דמסייע ממתני' לר' יוחנן דאמר מקדיש אדם פסחו בשבת. ואי מיירי מתני' שכבר קנה פסחו מע"ש רק שהמוכר מעכבו אצלו בעד המעות שאינו מאמינו. א"כ היכי מסייע ממתני' לר' יוחנן. ודילמא מיירי מתני' שכבר הקדישו מע"ש ג"כ. ואף די"ל דכיון שהמוכר מעכבו אצלו למשכון על המעות ממילא לא הוה מצי הקונה להקדישו מאתמול דמשכון שביד אחרים אינו יכול להקדיש כמבואר בתוס' ב"מ (דע"ג ע"ב ד"ה השתא) ובכתובות (דנ"ט רע"ב) מ"מ אכתי מצי הקונה להקדישו מאתמול שיחול ההקדש לכשיפדנו דבכה"ג חל ההקדש אח"כ ממילא הואיל ובידו לפדותו. וכמפורש כן בגמרא דכתובות שם ובנדרים (דפ"ו ע"א). וכבר ביארתי בתשובה אחרת דשרי להקדיש מע"ש ולהתנות שיחול ההקדש בשבת וליכא בזה שבות דאין מקדישין דההקדש חייל אח"כ ממילא. והוכחתי כן מדוכתי טובא. וא"כ היכי מסייע הגמ' הכא ממתני' לר' יוחנן דמקדיש אדם פסחו בשבת גופיה ודילמא הכא הקדישו מאתמול וכנ"ל. א"ו דפירש"י מוכרח הוא דממתני' משמע דמיירי ששכח מע"ש לקנות פסחו. והרי בזה ע"כ לומר דמקדיש אדם פסחו בשבת. וא"ש: ד ובענין זה יש להעיר בהא דאיתא במכילתא פ' בא ע"פ משכו וקחו לכם צאן כו' ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמד על בהמה דקה שנקנית במשיכה. וראיתי שהק' ע"ז בעל מג"א בספרו ז"ר דמה עניינו לכאן ותירץ משום דלקיחת הפסח היה בעשור לחודש ואותו היום היה שבת כנודע ולמ"ד דבהמה דקה נקנית בהגבהה היה אסור בשבת לטלטל בע"ח לכן אמר להם שיקנו במשיכה דקיי"ל מדדין עגלין וסייחין ברה"ר כו'. עכ"ד. ונראה שהז"ר כ"כ רק דרך דרוש ורמז. ע"ד ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כו'. (שהרי אז לא היה שייך עדיין שום שבות וגזירה דרבנן כלל). וגם י"ל לפמ"ש במכילתא גופיה ע"פ בעשור לחודש הזה ויקחו אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה י"ד מניין אמרת ק"ו כו'. ופי' המפרש שם במכילתא שמה שהיה צ"ל מקחו מבעשור הוא רק כדי לבקר ד' ימים ממומין ואם יש לו טלאים מבוקרין כמה דמאחר לקיחתו עדיף טפי. ולפ"ז לשיטת המכילתא לאיזה צורך היה להם לקנות בשבת דוקא. והרי היו יכולים להתחיל מבעשור לשמרו ולבקרו ממומין ביד המוכר ואח"כ יקנו אותו. אלא וגם מהא דתנן בשבת ר"פ שואל (דקמ"ח שדברי המפרש תמוהים ול"נ כלל דודאי פסח מצרים דמקחו מבעשור לא היו רשאים לאחר מלקנותו אף מי שהיו לו טלאים מבוקרים (דהא זהו כל החילוק בין פסח מצרים לפסח דורות המבואר במתני' דפסחים ובמכילתא שם, ע"ש. וגם כ"מ במכילתא גופה ע"פ והיה לכם למשמרת). רק דכוונת המכילתא דמכשיר יום י"ד ללקיחה מק"ו היינו אם עבר ולא לקח אז בעשור לחדש ושהה עד י"ד מותר ליקח בי"ד גופיה. (ומזה משמע קצת ג"כ דביקור ד' ימים אינו מעכב. דדוחק לפרש במכילתא דמכשיר יום י"ד ללקיחה דמיירי כשביקרו ד' ימים ולא קנהו דה"ל לפרש כן ולא לסתום בכה"ג). מ"מ כבר ביארנו דפי' הז"ר במכילתא ע"פ משכו הנ"ל לא יתכן רק דרך רמז כנ"ל. וראיתי ג"כ בירושלמי פ"ק דקידושין ה"ד אהא דתנן התם וחכ"א בהמה דקה נקנית במשיכה., מפרש שם בירושלמי מ"ט דרבנן משכו וקחו לכם צאן כו'. ויש לבאר ד' הירושלמי והמכילתא הלז מקושיית הז"ר הנ"ל דמה עניינו לכאן להשמיענו דין הקנין בזה. והיה י"ל בסגנון אחר. דהנה במכילתא דריש ג"כ ע"פ משכו וקחו לכם צאן, משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. והקשה בז"ר דאטו מי שיש לו אינו רשאי ליקח מן השוק. ותירץ ע"ז משום דבגמרא רפ"ב דע"ז אמרינן גבי הא דלוקחין בהמה מן העכו"ם לקרבן הא לכתחלה והא בדיעבד. והיינו כשאין לו בהמה אחרת. ומש"ה מי שיש לו בהמה אסור ליקח מעכו"ם. ומי שאין לו מותר. ודבריו תמוהין דהא דאמר בע"ז (ר"ד כ"ג) הא לכתחלה והא דיעבד אין פירושו דיעבד כשאין לו בהמה אחרת רק דיעבד היינו לחוש לשעבר דילמא רבע לה לא חיישינן משא"כ על להבא חיישינן ע"ש. אבל מותר ליקח מהם בהמה לקרבן אף כשיש לו בהמה אחרת. ועוד דאף לר"א דס"ל דאין לוקחין מן העכו"ם בהמה לקרבן וחייש לרביעה מ"מ הא שם (בדכ"ד סע"א) פריך עליו הגמרא מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. ומשני קודם מ"ת שאני. הרי דגם לר"א מ"מ קודם מ"ת היה מותר ליקח לקרבן בהמה מן העכו"ם. (ובמ"א ביארתי ליישב דברי הרמב"ן התמוהים מ"ש בפירוש התורה ע"פ גם אתה תתן בידינו זבחים לא עלה ע"ד משה לקבל מהם זבחים כו'). אך לכאורה י"ל טעם אחר שלא היו רשאים אז ליקח צאן מן המצריים כיון שהמצריים היו עובדי צאן א"כ יש בהצאן שלהם חשש נעבד שפסול לקרבן. ואף שלענין חשש רביעה לר"א אמרו דקודם מ"ת שאני היינו לענין חששא בעלמא. דהא רבנן דר"א לא חיישי כלל לרביעה. ואמרינן דאף לר"א דחייש מ"מ מודה דקודם מ"ת הוה שרי. ולא חששו אז להך חששא. אבל זה ודאי דגם קודם מ"ת היו נזהרין מלהקריב נרבע ונעבד ודאין לקרבן וכמו בכל המצות שנצטוו אז שהיו נזהרין בהם ג"כ בכל הדברים שנאסרו אחר מ"ת והיו מקובלין בכל פרטיהם כמ"ש המחברים. וא"כ ה"נ כאן לענין פסול מחמת נעבד בצאן של המצריים שזה היה הע"ז שלהם ובודאי היו עובדין להם. ואף דמ"מ יש מהם שלא נעבדו מ"מ הוי כמו איתחזק איסורא. ואין סברא למה יהיו רשאים לכתחלה ליקח מהם צאן לפסח (ואף מי שלא היה לו צאן ג"כ). אמנם פשוט הוא דז"א והוא היתר גמור לקנות מהם ואין חשש נעבד כלל בצאן הניקחין מן המצריים. דהא אמרינן בגמ' רפ"ב דע"ז (דכ"ב רע"ב) בהא דלוקחין מהן בהמה לקרבן משום דאם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. וא"כ שרי בממ"נ. דהא קודם שמכרו לישראל בודאי לא עבד לו דאל"כ לא הוה מזבין ליה. ואחר שמכרו להישראל שוב אין חשש שמא עבד לו המצרי אח"כ. (אפי עדיין לא לקחו הישראל לביתו מיד העכו"ם. ובפרט די"ל קצת שהיו נמנעים מליקח הצאן לביתו ביום השבת דגם במצרים שמרו שבת כמבואר