תורת חסד קלא

במדרשים). דהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולפ"ז שפיר מיושב בזה ג"כ קושיית הז"ר הנ"ל דמה עניינו לכאן להשמיענו דין הקנין של הצאן. משום שהיו צריכין תיכף לעשות בו קנין המועיל שיהיה שלו ולא יוכל המוכר אח"כ לאוסרו לקרבן פסח מחמת נעבד וכנ"ל. וממילא ילפינן מהכא שבהמה דקה נקנית במשיכה. (ובס' ת"ח בע"ז שם הוכיח דהא דאמרינן אם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה אין זה בודאי רק דאם פלחיה לא שכיח דמזבין ליה ומש"ה התירו מסתמא. ע"ש. ולפ"ז י"ל דמש"ה אמר המכילתא משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. דרק למי שאין לו התירו לסמוך אהך סברא דלא שכיח דמזבין ליה בתר דפלחיה אבל מי שיש לו צריך ליקח משלו ולא לסמוך על היתר סברא הנ"ל. דלו יהי דנימא דאם פלחיה הוי כמו רובא דלא מזבין ליה ואין לחוש למיעוטא דמזבני בתר דפלחי ליה מ"מ הא מבואר ברא"ש פ"ק דבכורות (סי' י') דאין לסמוך על רובא במקום שיש לו בקל היתר גמור יע"ש. ואין להקשות מהא דקיי"ל דלוקחין מהן בהמה לקרבן לכתחלה ומשמע דשרי אף אם יש לו בהמה אחרת וכנ"ל. דהתם בלאה"נ אין לחוש כלל לדילמא פלחיה. והך סברא דאם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה אמר הגמרא רק לרווחא דמילתא כמ"ש התוס' בע"ז (דכ"ב ע"ב ד"ה אם איתא). משא"כ לענין המצריים שהיה ידוע אז שהם עובדי צאן וכנ"ל). מיהו למ"ד בע"ז (דנ"ד ע"א) דס"ל דאדם אוסר דשא"ש במעשה וכגון שניסך לה יין בין קרניה כו' לדידיה עכצ"ל הכא דתיכף אחר שקנו הצאן היה הישראל לוקחן לביתו ולא היה מניחן ביד העכו"ם כלל שלא יאסרנו עליו ע"י מעשה אף שכבר קנאו הישראל. ומ"מ י"ל דמלישנא דקרא משכו וקחו לכם צאן משמע שא"צ שום קנין אחר כו' וגם י"ל דר' יצחק במכילתא דדריש כן הוא ס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אף במעשה ולדידיה סגי הכא כל שעשה בו קנין המועיל וא"צ ליקחו תיכף לביתו דוקא, (ובחולין ד"מ ע"ב איתא בהדיא דר' יצחק ס"ל ג"כ דאין אדם אוסר דשא"ש אף במעשה. רק דשם נראה שהוא רבי יצחק האמורא. והך דמכילתא הוא רבי יצחק התנא. מ"מ הא בחולין שם מייתי ג"כ פלוגתא דתנאי בזה אי אדם אוסר דשא"ש. וי"ל דר' יצחק דמכילתא ס"ל כהך מ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש במעשה. וא"ש). אלא דלפ"ז יהיה מוכח מהמכילתא והירושלמי דהכא כד' הפוסקים הסוברים דישראל מעכו"ם ג"כ קונה במשיכה. וכמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס קצ"ד. וע' ביו"ד סי' ש"ך ס"ו ובש"ך שם סק"ח. ויש לדחות קצת. ואין להאריך: סימן כד ע"ד פלפולו בקושיית האחרונים לענין שוחט את הפסח על החמץ אמאי לוקה והא הוי התראת ספק שמא ביטלו בלבו. ובהדיא אמרינן בפסחים (דס"ג ע"ב) דכשהחמץ עמו בעזרה לוקה אף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה. ובשאגת אריה סי' ע"ז רוצה להוכיח מזה דבחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דעובר עליו בב"י משום דגורם לממון אילו מיגניב ומיתביד כו'. דבזה כיון שגוף החמץ אינו שלו לא מהני ליה ביטול כלל. דלא מצי לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו. וגם אחר הביטול הוא גורם לממון כדמעיקרא. ובחמץ זה מיירי בשוחט את הפסח על החמץ דלוקה דאין כאן ה"ס דלא מצי לבטלו. ובתשו' פ"י (חא"ח סי' י"ג) רוצה להוכיח מכח קושיא זו כדברי הכלבו ונוסחא ישנה ברמב"ם דלחמץ ידוע לא מהני ביטול והבאים אחריהם פלפלו בדבריהם. ואין רצוני לפלפל בדבר שכבר הלכו בו הנמושות. אך אחרי רוב הפצרותיו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משא"כ חמץ של במכתביו אשיב לו בקצרה רק במה שיצא לדון בדבר החדש: א מ"ש מעלתו לתרץ קושית האחרונים הנ"ל באופן חדש דחב"פ כיון שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין ב"י. ממילא אף אם החמץ אסור בהנאה מצד אחר כגון שהוא חמץ של כלאי הכרם או חמץ של תקרובת ע"ז. מ"מ עובר עליו בב"י. כיון דבלא"ה כל חמץ אינו ברשותו שאסור בהנאה וגזה"כ הוא שיחשב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליו בב"י. הה"נ אם אסור בהנאה עוד מצד אחר מ"מ עובר עליו בב"י. ובחמץ כזה לא מהני ביטול והפקר כיון שמתחילה אינו ברשותו גם קודם זמן איסור חמץ דמצי לבטל עדיין שאר חמץ דהוי עדיין היתר אז. משא"כ בזה. וא"כ י"ל דהא דשוחט הפסח על החמץ לוקה אף למ"ד דה"ס לא שמה התראה מיירי בכה"ג עכ"ד. והאריך בזה. והנה מלבד שדוחק לאוקמי דמיירי שם בכה"ג. וגם עיקר הדבר מה שפשוט אצלו דחמץ של כה"כ ותקרובת ע"ז ג"כ עוברין עליו בב"י. יש לדון בזה. די"ל דמה שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הוא רק לענין מה שאסור בהנאה משום חמץ גופיה בזה הוי גזה"כ שחומר איסור הנאה שלו לא יפקיענו מרשותו לענין שלא יחול עליו חיוב ב"י וחייב לבערו כאלו לא היה נאסר בהנאה משום חב"פ. משא"כ כשאיסור הנאה בא לו מצד אחר וכבר נפקע מרשותו מקודם ולא ישוב עוד אליו להיות נחשב ברשותו לענין ב"י. והיכן מצינו שיהיה גזה"כ גם בזה. ומלבד זה י"ל עוד לפמ"ש האחרונים דהא דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ולא נחשב גורם לממון כיון שיהא מותר אחה"פ לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה היינו משום דמחמת איסור ב"י אסור להשהותו עד אחה"פ. וא"כ י"ל דבחמץ דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הסברא הוא כך כיון דאילו לא היה עובר בב"י והיה מותר להשהותו היה החמץ חשוב ברשותו דהא גורם לממון הוא שאחר הפסח יהא מותר בהנאה. ורק משום דאסור להשהותו בפסח עי"ז חשוב אינו ברשותו. ואיך נימא דמשום שאינו ברשותו לא יהיה עובר עליו בב"י כיון שאם לא יעבור בב"י שוב יהא חשוב ברשותו. ודבר זה מבואר ביטולו בעצמו. ולכך שפיר החשיבה אותו התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משא"כ חמץ של כה"כ וכדומה שהוא אסור בהנאה לעולם והוי אינו ברשותו בעצם מהכ"ת לומר שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י כיון שהוא אינו ברשותו בעצם וכנ"ל. ואף דלכאורה זהו רק לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. אבל הא אנן קיי"ל דלא כר"ש אלא כרבנן דדהגל"מ לאו כממון דמי (מלבד הראב"ד ובעה"ת שפסקו כר"ש דדהגל"מ כממון דמי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"י). מ"מ י"ל דגם לרבנן דר"ש דדהגל"מ לאו כממון דמי מ"מ הא לענין ב"י בהדיא גלי קרא דעוברין בב"י משום גורם לממון וכדאמרינן בפסחים (דף ה' סע"ב). א"כ שפיר י"ל דהא דבחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו רק בחמץ דהוי גורם לממון מיהת לולא האיסור דב"י כנ"ל. משא"כ בחמץ של איסורי הנאה דלא הוי אף גורם לממון כלל כנ"ל באופן די"ל דבחמץ של כה"כ וכדומה אין עוברין עליו בב"י דחשיב אינו ברשותו וכמבואר. (מיהו לר"י דס"ל דחמץ אחה"פ אסור בהנאה מה"ת א"כ לדידיה שום חמץ לא הוי גורם לממון כלל ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. ומ"מ לדידיה נמי י"ל דחמץ של כה"כ לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מהטעם שביארנו לעיל מקודם. רק דלמאי דקיי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר מדאורייתא י"ל בזה עוד טעם אחר וכמבואר. ובלא"ה לר' יהודה לק"מ כלל בשוחט את הפסח על החמץ דאמאי לוקה הא הוי ה"ס שמא ביטלו.