תורת חסד יג

מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות ה"ג במי שטבע במים שאין להם סוף ואבד זכרו דאשתו אסורה ומ"מ היורשין יורדין לנכסיו שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת כו'. וקשה דהא במשאל"ס ג"כ יש מיעוט ניצולים ואין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי היורשין יורדין לנכסיו. אלא משום דבכה"ג הוי מיעוטא דלא שכיחא שיהיה ממיעוט הניצולים וגם שיאבד זכרו. ומוציאין ממון ע"פ הרוב בכה"ג דהוי מיעוטא דלא שכיחא וכנ"ל) ולפ"ז יהיו מיושבים כל הקושיות דמה שהקשינו לעיל מהא דר"ע חייש למיעוטא. לק"מ דמיעוטא דלא שכיח ר"ע נמי לא חייש לי'. ומעתה מיושב ג"כ הקושיא מסוף הסוגיא דה"ק ליה ר"י לר"ל לדידך דאמרת ראי' בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. דקשה מאי מקשי ליה ר"י לר"ל הא י"ל דמיירי שלא נבדק תחלה ומש"ה נחתו הלקוחות לנכסים מחמת חזקה דרבא, והשתא לק"מ, דמחמת חזקה דרבא לחוד לכ"ע אין להוציא ממון כ"ז שלא בדקוהו דאין הולכין בממון אחר הרוב וחוששין למיעוטא שלא הביא שערות בזמנו, והתוס' לא הקשו רק על דברי ר"ע דאמר דאף הבדיקה לא מהני עכשיו שחוששין שנשתנו הסימנים לאחר מיתה דזהו חשיב מיעוטא דלא שכיחא כנ"ל. אבל הלקוחות שלא בדקוהו עדיין היאך נחתי לנכסי מתחלה כלל, וא"ש. ובזה מיושב ג"כ עוד קושיא מה שהקשה הנו"ב שם בתחלת הסוגיא דאיתיביה ר"י לר"ל לדידך דאמרת ראיה בקיום שטרות ליקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי. ופירש"י ותוס' משום דחזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול. וע"ז הקשה הנו"ב דשמא העדים לא ידעו מזה שכבר נבדק תחלה ולא נמצאו בו סימנים. ומש"ה שפיר חתמו על השטר בלא בדיקת סימנים מחמת חזקה דרבא. רק אח"כ בבואם לפני ר"ע ונתברר זאת שנבדק תחלה ולא הביא סימנים ואזלא לה חזקה דרבא אז אין להעמיד הלקוחות בנכסים עד שיבורר ע"י בדיקה שהוא גדול. עכ"ד הנו"ב. וע"ש מה שתירץ בזה. ולפי דברינו ניחא בפשיטות דחזקה דרבא לחוד לא מהני כלל לענין ממון וכנ"ל. ושפיר אמרינן דלא היו העדים חותמין אא"כ ידעו בבירור שהוא גדול ולק"מ: ו אלא דלפ"ז צריך לבאר לפמ"ש לעיל להוכיח מדברי התוס' בנדה (דמ"ח ע"ב) שמפרשים בעובדא דבני ברק שלא נבדק תחלה, (מדהוכיחו מכאן דלא חיישינן שמא השערות באו מלפני הפרק וכנ"ל). וכן מוכח מדברי הרא"ש בתשו' (כלל ל"ג. ובנו"ב שם האריך בביאור דבריו). שהוכיח מעובדא דבני ברק דכל שנמצאו לו סימנים אח"כ מחזיקים אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים ומש"ה אם היה חי היה מועיל כאן הבדיקה למפרע. ומזה מבואר ג"כ שהוא מפרש שלא נבדק תחילה וע"ש בדבריו. ומעתה לפי פירושם כאן שלא נבדק המוכר תחלה ומ"מ בלא בדיקה אין מחזיקין אותו לגדול מחמת חזקה דרבא. וע"כ דחזקה דרבא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל. ומוכח כאן מדברי ר"ע דאפי' בדקוהו לאחר מיתה ונמצאו בו סימנים ג"כ לא מהני דשמא נשתנו לאחר מיתה. אף שבצירוף הך חששא לחשש המיעוט הוי מיעוטא דלא שכיחא וכנ"ל. (ואין סברא לומר דלהתוס' בנדה ולהרא"ש ס"ל דגם בכה"ג לא הוי בגדר מיעוטא דלא שכיחא). ואולם כבר ביארתי במ"א דגם בזה יש פלוגתא במיעוטא דלא שכיח לענין ממון אם מוציאין ממון בכה"ג או לא. וזה תליא בטעם הדבר במה שאין הולכין בממון אחר הרוב. דלהסוברים דטעמא דמילתא משום דסמוך מיעוטא לחזקת ממון לפ"ז במיעוטא דלא שכיחא דקיי"ל דמיעוטא כי האי לא סמכינן לחזקה. (וכמ"ש לעיל אות א' שכ"כ התוס' והרא"ש) א"כ י"ל דבממון נמי לא חיישינן למיעוטא דלא שכיחא מה"ט. משא"כ לשיטת התה"ד סי' שמ"ט דהטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דילפינן מקרא דבממון המע"ה וראיה הוא בירור גמור משא"כ רוב אינו ראיה ובירור. (וידוע מ"ש הש"מ בפ"ק דב"מ ד"ו ע"ב גבי קפץ א' מן המנויין לתוכן דרוב אינו בתורת בירור ע"ש). לפ"ז י"ל דאף במיעוטא דלא שכיחא חיישינן בממון ואין הולכין אחר הרוב אף בכה"ג. דאף במיעוטא דלא שכיחא מ"מ סוף סוף הרוב אינו בירור גמור ולא מהני לענין ממון: ואחר שביארנו באריכות דלהתוס' נמי לא מהני חזקה דרבא להוציא ממון. לפ"ז שפיר י"ל ג"כ לענין איסורין במקום שיש חזקת איסור דסמוך מיעוטא לחזקה. וכמבואר בדברינו לעיל: ז איברא דעיקר דברי התוס' בנדה (דף מ"ו ע"ב) הנ"ל שהקשו במופלא הסמוך לאיש דהוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו ונמצא שעכשיו אינו מופלא סמוך לאיש וע"ז הוצרכו לתרץ דאזלינן בתר הרוב שמביאין שערות בזמנן. הנה לדעת הרמב"ם א"צ לזה. שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה. שפסק בפי"א מהלכות נדרים ה"ג דבשנים לחוד הוי גדול לענין נדרים והקדש אע"פ שלא הביאו שתי שערות ואע"פ שאמרו אין אנו יודעין כו' ולפ"ז אין הכרח לומר מחמת שהרוב מביאין שערות בזמנן רק דבלא"ה ניחא הא דבמופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים לוקין לר"י ור"ל ולא הוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו דהא אפי' לא יביא שערות מ"מ הוי גדול לענין נדרים כשהגיע לכלל שנים לחוד וממילא הוא עכשיו מופלא הסמוך לאיש בכל ענין. אך המל"מ שם הקשה על הרמב"ם מהא דאמר הגמרא בנדה (דף מ"ה סע"ב) לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא. ומוכח להדיא דאף כשהגיע לכלל שנים ולא הביא שתי שערות הוי קטן לענין נדרים. וקושיא זו כבר כתובה בסמ"ג שהקשה כן על דעת הבה"ג. והאחרונים נכנסו בדוחקים ליישב דעת הרמב"ם בזה. ומחוורתא ביישוב דעת הרמב"ם הוא משום דבסוגיא דנדה הנ"ל דר"י וריב"ל דאמרי תוך זמן כלאחר זמן דקיימי לפרש במתני' דהתם שנשנה שם דין קודם זמן ולאחר זמן כו' ואיתותבו ר"י וריב"ל ממתניתין גופה. והוא תימה. (ומיהו לפירש"י לקמן דף מ"ח ע"ב פליגי בזה ר"י ור"ש אי תוך הפרק כלאחר הפרק. וא"כ י"ל דר"י וריב"ל ס"ל כר' יהודה התם בזה. רק דמ"מ קשה דהא ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ומסתם מתני' מוכח דתוך זמן כלפני זמן. ולפיר"ת בתוס' לקמן (דף מ"ט ע"א סד"ה ואב"א) פלוגתא דר"י ור"ש התם הוא מילתא אחריתא ולא שייך כלל להך דר"י וריב"ל. וע"ש שהוכיחו כן מהא דאיתותבו ר"י וריב"ל ולא אמר כתנאי). וגם במה דאמר שם הגמ' (דף מ"ה סע"ב) ולא היא רבא קטעי כו'. ולא היא רב המנונא מגופה דמתני' קדייק האי לאחר זמן ה"ד כו' הא תוך זמן כלפני זמן. ותמוה טובא היאך טעה רבא כ"כ בדבר פשוט בפשטא דמתניתין ולא במידי דתליא בסברא כלל. אמנם זהו נכון ומבואר היטב לפי משמעות דברי הסמ"ג שמקור דעת הרמב"ם בדין זה דבהגיעו לשנים אף שלא הביאו שתי שערות נדרן נדר ואע"פ שאמרו אין אנו יודעין כו', יצא לו זה מגמרא דגיטין (דף ס"ה ע"א) וכמו שביאר דבריו באריכות בספר קהלת יעקב למהר"י אלגאזי. ותוכן דבריו משום דהתוס' בגיטין ובנדה הוקשו בסתירת דברי רבא דבגיטין שם אמר רבא הגיעו לעונת נדרים נדרן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ובנדה שם רבא גופיה פסיק הלכתא דתוך זמן כלפני זמן