תורת חסד יב

משתכחי ביה סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו. ואם נימא כדבריהם בב"ב הנ"ל שפירשו שאחר שהגיע לכלל שנותיו נבדק ולא נמצאו לו סימנים א"כ אם עכשיו ימצאו לו סימנים הא חזינן שאח"כ באו והיאך שייך לומר שמא מלפני הפרק באו. והיאך הוכיחו מזה התוס' בנדה דאף שלא נבדק תחלה מ"מ לא חיישינן שמא מלפני הפרק באו הא מכאן לא מוכח מידי. א"ו שהתוס' בנדה באמת מפרשים בעובדא דבני ברק שלא נבדק כלל תחילה ושפיר הוכיחו שם התוס' מכאן דלא חיישינן שמא מלפני הפרק באו. ולפ"ז לפ"ד התוס' בנדה שמפרשים כאן שלא נבדק כלל תחילה א"כ הדק"ל קושייתם בב"ב הנ"ל דלמה צריכין לבודקו ואמאי לא סמכינן בזה על חזקה דרבא דחזקה שהביא סימנים. א"ו צ"ל דלפ"ד התוס' בנדה מוכח דחזקה דרבא לא מהני לאפוקי ממונא, דהוי כמו רובא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל. ולפ"ז יש בזה עכ"פ סתירה בדברי התוס' אם חזקה דרבא מהני אף להוציא ממון ועדיף מרובא או לא. והיה י"ל בזה לפי מה שמצינו סתירה בדברי התוס' בכלל זה דאין הולכין בממון אחר הרוב. דלפמ"ש בתוס' רפ"ג דב"ק (דכ"ז רע"ב) ושאר דוכתי מבואר דאפי' רוב גמור לא מהני בממון. אבל לפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ) דדוקא רובא לרדיא לא מהני בממון משום דלא חשיב כשאר רובא ופירשו האחרונים בכוונתם דרובא לרדיא הוי רוב התלוי בדעות בנ"א משא"כ רוב שבעצם מצד הטבע מהני בממון ג"כ. (ומיהו בב"ב דצ"ג ע"א משמע דלשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו אף ברוב שמצד הטבע ע"ש, ויש לדחות קצת). וי"ל דהתוס' בב"ב שם אזלי בשיטה זו, ומש"ה בחזקה דרבא שהוא רוב שמצד הטבע שמביאין שערות בזמנן מש"ה יש להוציא ממון ג"כ מחמת רוב זה. ושפיר הקשו. והתוס' דנדה הנ"ל אזלי בשיטתם בב"ק ושאר דוכתי דאף רוב כה"ג לא מהני בממון ולק"מ. (ועוד הי' י"ל קצת דהתוס' דב"ב והתוס' דנדה לא סתרי אהדדי דמ"ש בב"ב שם שנבדק ולא מצאו לו סימנין היינו שלא היו לו שערות אבל אחר גומות לא בדקו. וכעת היה דעתם לבדוק גם בגומות כמבואר מלשון התוס' שם ע"ש. ואם ימצאו גומות בלא שערות יחזיקו אותו בגדול למפרע שהרי מתחלה לא נבדק בגומות כלל. והתוס' דנדה שפיר הוכיחו מכאן דאם ימצאו מהני ואין לחוש שמא מלפני הפרק באו דאז הגומות ג"כ לא מהני מידי). והנה מלבד כל הנ"ל עוד יש להקשות על התוס' דב"ב הנ"ל שהקשו דלמה הוצרכו לבודקו והיה להם לסמוך על חזקה דרבא. דמאי קושיא. הא י"ל בפשיטות כיון דעובדא דבני ברק היה לפני ר"ע ור"ע לטעמיה אזיל דחייש למיעוטא. דמסקנת הגמ' בבכורות (ד"ך ע"ב) דר"ע סבר דחלב אינו פוטר מן הבכורה וחייש למיעוטא. ובספ"ק דמכות (ד"ז ע"א) ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש הגמ' דהיו שואלים להעדים שמא במקום סייף נקב הוה. ומוכח דחיישי למיעוטא. ומיהו לפיר"ת שהביאו התוס' במכות שם שהיו שואלין להעדים רק שמא יכחישו זא"ז או יאמרו לא ידענו ויתבטל העדות בכה"ג ולא משום דחיישי למיעוטא. לפ"ז ניחא דברי התוס' הכא. אבל התוס' מסקי שם לבסוף דר"ע חייש למיעוטא (וכ"כ התוס' בבכורות ובחולין שם), ובזה הי' י"ל ג"כ דהתוס' דב"ב שם אזלי בשיטת ר"ת דר"ע לא חייש למיעוטא ושפיר הקשו. משא"כ התוס' בנדה הנ"ל אזלי בשיטת החולקים על ר"ת ומפרשים שם דר"ע חייש למיעוטא וא"כ שפיר יפרשו עובדא דבני ברק שלא נבדק תחלה כלל. והא דלא סמכו על חזקה דרבא שהיא מכח רובא כנ"ל, משום דר"ע לטעמיה דחייש למיעוטא וכנ"ל. ועכ"ז יותר נראה לפרש בע"א בדברי התוס' דב"ב הנ"ל באופן שיתישבו כל הקושיות בחדא מחתא. והנה מלבד כל זה עוד קשה טובא ע"ד התוס' לפי פי' הנו"ב בדבריהם דפשיטא להו להתוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון. דלפ"ז קשה בסוף הסוגי' דב"ב הנ"ל (ר"ד קנ"ה) דה"ק ליה ר"י לר"ל בשלמא לדידי כו' אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתו לקוחות בנכסים. והשתא מאי קושיא דילמא מיירי שהמוכר לא נבדק תחלה ומש"ה נחתו לקוחות לנכסים מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא סימנים. והיתומים היו מערערים אח"כ לומר שיבדקו אותו ויבררו שלא הביא סימנין. (וכמו שמתחלה פירשו כן אליבא דר"ל. וע"ש בדף קנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לקוחות). וראיתי שהקשה כן בתשו' ר"ע איגר ולא תירץ כלום. שוב מצאתי בנו"ב חח"מ סי' ד' שהקשה כן לפמ"ש שם לפרש דברי התוס' בע"א במה שהקשו התוס' דלמה לא סמכינן על חזקה דרבא. דכוונתם בזה היינו בצירוף החזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול דחזקה זו מהני כמו חזקה דהשתא (וכמ"ש שם התוס' בדיבור שאחריו). וכמ"ש בתשו' הרא"ש דאם נבדק אח"כ ונמצאו בו סימנין הוחזק גדול למפרע מחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דהשתא. וה"נ בצירוף חזקה דאין העדים חותמין כו'. ובסוף דבריו שם העלה בקושיא ע"ד התוס' והרא"ש מסוף הסוגיא דפריך היכי משכחת לה דנחתו לקוחות לנכסים ודילמא מיירי שלא נבדק תחילה ואז לכ"ע סגי בקיום השטר מחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דאין העדים חותמין כו'. וכתב שא"א ליישב זה כלל לדעת התוס' והרא"ש. (ויש לתמוה דהנו"ב גופיה בחאה"ע סי' ס"א הנ"ל שפי' דברי התוס' דב"ב דקושייתם כפשטה די"ל דמכח חזקה דרבא לחוד יכולים להוציא ממון. א"כ לפ"ז כש"כ דתיקשי מהמסקנא דגמ' דפריך לר"ל היכי משכחת דנחתי לקוחות לנכסים אמאי לא מוקי לה בלא נבדק תחלה וכנ"ל. ושם לא הקשה הנו"ב כלום ע"ד התוס'. ועכ"פ היא קושיא עצומה): ומפאת כל הקושיות הנ"ל נראה להוכיח בפירוש דברי התוס' דב"ב הנ"ל בקושייתם שהקשו למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו כו' וחזקה הביא סימנים. שדקדקו בלשונם למה יש לנו לומר שהוא קטן כו' ולא הקשו בקצרה דמסתמא הוא גדול מחמת חזקה דרבא. אלא דמשום חזקה דרבא לחוד דהיא חזקה דאתיא מכח רובא בודאי אין להוציא ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב וחיישינן בזה למיעוטא שלא הביא שערות בזמנן. רק דקושיית התוס' היא שייכא להמשך דבריהם שם מקודם. אהא דאמר ר"ע ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה דלמה נחוש לזה שלאחר מיתה יראה גדול מה שלא היה כן בחייו. ואף שתירץ בזה ר"ת דשמא בחייו היו השערות לבנות ואחר מיתה הושחרו ונראין כסימנים והר"י פי' דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה נתהוו שם גומות (בצמצום במקום השערות) דכל זה הוא בודאי מילתא דלא שכיחא שיזדמן כן כידוע בחוש. ואף דמ"מ יש לחוש לחששא זו לחוד שלא להוציא ממון, מ"מ עדיין קשה מאחר דבלא"ה מחמת חזקה דרבא יש להחזיקו בגדול מן הרוב שמביאין שערות בזמנן. ואף דבממון אין הולכין אחר הרוב וחיישינן למיעוטא שלא הביא שערות בזמנו. אבל עכ"פ כשבדקוהו לאחר מיתה ומצאו בו סימנין שוב אין סברא לחוש עוד כולי האי ולומר דהאי גברא היה מהמיעוט ועוד איתרמי ביה הזדמנות כזו דלא שכיחא שנשתנו בו הסימנין כנ"ל. והזדמנות מקרים כאלו יחד היא מיעוטא דלא שכיח כלל. ובכה"ג מוציאין ממון ג"כ היכא שהמיעוט הוא מיעוטא דלא שכיחא. (וכעין זה מבואר ג"כ