תורת חסד קכח

לעיל (באות א') להוכיח דפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי הוא בביטלו והיה אנוס מלבער כגון שמצא אחר הפסח כנ"ל ור' יוחנן אוסר אף בכה"ג. אבל במי שלא ביער במזיד ועבר על תקנת חכמים ר"ל נמי מודה דאסור אחר הפסח כנ"ל. זהו אמת ונכון אף לפי המסקנא. ויסוד ההיתר בנ"ד הוא רק לסמוך על הפוסקים כר"ל דירושלמי בהך מילתא ולא כר' יוחנן. ומדין חמץ שהרהינו אין שום ראיה לנ"ד כמו שהעליתי לעיל סוף אות ד'. ובמה שהבאתי ראיה לאסור בנ"ד באות ה' מדין חנות ומלאי של נכרי כנ"ל היא הוכחה ברורה לאסור. רק דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש באמת ס"ל שם בדין חנות ומלאי הנ"ל ג"כ להתיר כמו שביארתי שם. והראיה לאסור רק מפסק הטוש"ע שם שפסקו לאסור בדין הנ"ל. והם אזלי לטעמייהו שפסקו בסי' תמ"ח ג"כ כר' יוחנן דירושלמי וכמ"ש בסמוך. רק דבנ"ד במקום הפ"מ יש לסמוך על הפוסקים המתירים התוס' ובעה"ע ודעימייהו כנ"ל. ומדין חמץ הגזול שהוכחתי לעיל (אות ו' ואות ז') בזה צ"ל ולחלק באחד האופנים שביארתי שם (סוף אות ז') ותו לא מידי: סיומא דפיסקא בנ"ד שביטלו וגם היה אנוס מלבערו דבאין הפ"מ יש לאסור אף בהנאה ולחוש לד' האוסרים בנ"ד. הפ"י והנו"ב ודעימייהו וקצת משמעות הטוש"ע כנ"ל. אך במקום הפ"מ יש להתיר בהנאה ולסמוך ע"ד הפוסקים גדולי הראשונים. ויש להורות ג"כ לערבו ברוב בחמץ של היתר שיש בזה עוד צירוף דעות להתיר וכ"ז לענין היתר הנאה למוכרו לנכרי וכדומה. אבל אין להתירו באכילה: סימן כג ע"ד קושייתו. בגמ' דפסחים (דמ"ז ע"ב). הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו, והקשה מעלתו דהרי התמיד טעון ביקור ד' ימים מקודם ובלא ביקור פסול אף בדיעבד. כדאיתא בסוכה (דמ"ב ע"א) רי"א השוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וכ' שם התוס' דאפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה כדיליף לה מפסח בג"ש והכא כשהביא שה מאפר הרי לא היה ביקור מקודם. דאי ביקרו קודם יו"ט והכינו לקרבן א"כ לית ביה משום מוקצה ג"כ ומאי קמיבעיא ליה. עכ"ד מעלתו. ואין הפנאי אצלי כעת לעיין בס' המפרשים אולי הרגישו בקושיא זו. ואשיב לו כעת בקצרה הנלע"ד דלק"מ. משני טעמים כמו שאבאר אי"ה: א מתחלה נבאר בעיקר הדין דביקור ד' ימים אי מעכב בדיעבד. והנה ברמב"ם סוף פ"א מה' תמידין שהזכיר דין הביקור לא נזכר שם שהביקור מעכב בדיעבד. וכנראה שסובר דמצות ביקור הוא רק לכתחלה. וכ"מ מד' הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות שהשמיט ולא הביא שם הך דר' יוסי בסוכה דשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת (ובס' כפ"ת בסוכה שם כ' בד' הרמב"ם שהוא מפרש להך דר' יוסי דמיירי שנמצא אח"כ בעל מום, ומש"ה לא הוצרך להביא ד"ז שכבר כ"כ שם גבי פסח דשחטו ונמצא בע"מ חייב חטאת מיהו אין פי' זה נראה וכמ"ש לקמן). וכן משמע מפשטא דמתני' בפסחים (דע"א סע"ב) דתנן גבי פסח שחטו ונמצא בע"מ חייב. ופירש"י דהוי שוגג ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה. ומשמע דמיירי שלא ביקרו ואפ"ה אם לא נמצא בו מום כשר. (ודוחק לומר דמיירי שביקרוהו ד' ימים מקודם ולא ביקרוהו יפה ואח"כ נמצא בו מום). ועיקר ד"ז דטעון ביקור ד' ימים כתוב בפסח והיה לכם למשמרת כו' ומיניה ילפינן בג"ש לתמיד דכתיב ביה תשמרו להקריב לי במועדו שג"כ טעון ביקור ד' ימים. כדיליף בן בג בג בפסחים (דצ"ו ע"א). וכן מסתבר ג"כ שאין ביקור ארבעה ימים מעכב בדיעבד לא בפסח ולא בתמיד. דקיי"ל בקדשים דבעינן שיהא שנה עליו הכתוב לעכב. וא"כ הכא דליכא רק חד קרא ע"ז י"ל דזהו רק מצוה לכתחלה וכן מוכח בגמ' דתמורה (דכ"ט ע"א) אר"י מניין למוקצה מה"ת שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו כל שעושין לו שימור (ופירש"י קס"ד דה"ק מניין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו). ופריך אלא מעתה אייתי אימרא דצומא ולא עביד ליה שימור ה"נ דלא חזי להקרבה (ופירש"י שלא נשמר מעולם ולא חששו כו'). והשתא מאי פריך הא קושטא הוא דצריך שימור וביקור ד' ימים מקודם ובלא זה פסול להקרבה. אלא משמע דביקור ד' ימים אינו מעכב. ואף שיש לדחות קצת ולומר דמיירי שם שהיה מבוקר ד' ימים מקודם רק שלא היה שימור והקצאה לשם גבוה מקודם. (דהביקור יכול להיות קודם שמקדישו כדמוכח בשבת (דקמ"ח ע"ב) בע"פ שחל בשבת דשרי להקדיש פסחו. וע"כ שהביקור ד' ימים היה מקודם. וכן מוכח ג"כ מהא דפסחים (דס"ו רע"ב) שלא הקדישו הפסח עד שהביאוהו לעזרה. וע"כ שביקרוהו מקודם שהקדישו). מ"מ לא משמע לפרש כן בגמ' דתמורה שם. דא"כ הל"ל בפשיטות אלא מעתה אם לא עביד ליה שימור לגבוה ה"נ דלא חזי להקרבה. ומדפריך מאימרא דצומא משמע דאף שלא ידע כלל ממנו תחלה מ"מ חזי להקרבה ג"כ. והביקור ארבעה ימים אינו מעכב. ומיהו אין להביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דביצה ה"ד בעובדא דבבא בן בוטא (והוא עובדא שנזכרה ג"כ בגמ' דביצה ד"כ סע"א). שפ"א נכנס לעזרה ומצאה שוממת (וביו"ט היה שלא היו מביאין עולות כב"ש. וכן פי' בקה"ע) מה עשה שלח והביא ג' אלפים צאן מצאן קדר וביקרן ממומין כו' כל מי שרוצה להביא עולות יבוא ויסמוך כו'. הרי מוכח שביו"ט גופיה ביקרן ממומין והתיר להקריבן ביו"ט אף שלא ביקרן ד' ימים מקודם. דזה אינו ראיה כלל. דלא בעינן ביקור ד' ימים רק בתמיד דכתיב ביה תשמרו וילפינן בג"ש מפסח כנ"ל. משא"כ בשאר קרבנות לא בעינן כלל ביקור ד' ימים אף לכתחלה. אך יש להביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי רפ"ד דברכות ר"ס בשם ריב"ל בימי מלכות יון היו משלשלין להן ב' קופות של זהב והיו מעלין להן שני טלאין פ"א שילשלו להן כו' באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים. ועל אותה שעה העיד ריב"ב על תמיד של שחר שקרב בד' שעות (וע' תוס' מנחות דס"ד ע"ב ד"ה ועל. ובפי' הר"מ והראב"ד רפ"ו ממס' עדיות). וכעין עובדא זו איתא בגמ' במנחות שם ובשילהי סוטה ובב"ק (דפ"ב ע"ב) כשצרו בית חשמונאי זע"ז כו' ובכל יום היו משלשלין להן בקופה של דינרין והיו מעלין להן תמידין כו'. מיהו מהך עובדא דגמ' דידן אין להוכיח מזה דהתמיד כשר בדיעבד בלא ביקור ד' ימים מקודם. די"ל שלא היו מקריבין אז אותן תמידין שהעלו להן בו ביום. דהא קיי"ל בספ"ב דערכין (די"ג סע"א) דאין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ובכל יום נטלו מהן שנים לתמידין ונתנו שנים אחרים תחתיהם. וכמבואר בפירש"י שם. וא"כ י"ל בעובדא דבית חשמונאי הנ"ל ג"כ שיירו להם ששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ובכל יום היו מעלין להם תמידין להחליף על השנים המבוקרין שנוטלים משם בכל יום כנ"ל. ולעולם היו התמידין מבוקרין ד' ימים מקודם. ועוד י"ל דכיון דבעובדא זו אותן בני המצור שהיו מבחוץ היו ג"כ ישראל היו סומכין עליהן שמעלין להן בכל יום תמידין המבוקרין שנתבקרו ד' ימים מקודם אצלם, אבל מהך עובדא דבירושלמי ברכות הנ"ל דמשמע שהצרים היו