תורת חסד קכז

כו' רבא אמר לעולם ר"ש היא כו'. משמע דלרבא ל"צ לומר איידי בהא כדאמר לראב"י). הרי נתבאר שדעת בעה"ע ודעת התוס' לפסוק כר"ל בירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי בהנאה. ומיהו כ"ז היכא שביטלו וגם היה אנוס מלבערו דבזה מיירי ר"ל. וכמו שהוכחתי לעיל בכמה הוכחות. אבל אם ביטלו ולא ביער במזיד ועבר על תקנת חכמים שהצריכו לבער דוקא בזה אף ר"ל מודה שאסור אחר הפסח כנ"ל: יג ומדברי הרמב"ם נראה ג"כ דקיי"ל כר"ל דירושלמי מדהשמיט הרמב"ם דין חמץ שביטלו אי אסור אחר הפסח. וממ"ש בריש הל' חו"מ שמפני שע"ע בב"י אסרוהו אפילו הניחו בשוגג או באונס כו'. מזה לא משמע איסור לחמץ שביטלו דהרי ביאר הה"מ בכוונתו דכל שראוי לעבור עליו בב"י קנסו אף שלא עבר לאפוקי חמץ של נכרי דאינו ראוי לעבור עליו כו'. וי"ל דחמץ שביטלו ויצא מרשותו חשיב ג"כ אינו ראוי לעבור עליו בב"י כמו חמץ שמכרו לנכרי כו' ואינו בכלל האיסור. וכר"ל בירושלמי. (ואף דלעיל הוכחנו דר"ל נמי מודה דחמץ שביטלו אם לא ביערו במזיד שאסור אחר הפסח. מ"מ סתם חמץ הוא חמץ הנמצא ולא חמץ שהניחו בידים במזיד דלא שכיחא. וגם ידוע שדרך הרמב"ם שלא השמיט דין שאינו מפורש בגמרא אף דמוכח בכמה הוכחות כו'). ונראה להוכיח כן בשיטת הרמב"ם שפוסק כר"ל דירושלמי. וע"פ זה יבואר שי"ל שכ"ד הרי"ף ג"כ. ע"פ מה שפסק הרמב"ם פט"ו מהמ"א ה"ט. דחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין. וכ"כ הר"ן בד' הרי"ף שילהי מסכת ע"ז. ותמהו עליהם דאי חב"פ הוי דשיל"מ א"כ היכי סבר ר' יוחנן בפסחים (דכ"ט ע"ב) דחמץ בזמנו בנ"ט אף במינו כו'. וכי לית ליה לר' יוחנן הא דדבר שיל"מ לא בטיל. (ובמ"א הבאתי כמה ראיות והוכחות דר' יוחנן גופיה ס"ל דדשיל"מ לא בטיל ואכמ"ל). ודוחק לומר דבזה גופיה פליגי שם אמוראי בפסחים אי הוי חב"פ דבר שיל"מ או לא. ועוד הקשו מגמרא דע"ז (דע"ד ע"א) דפריך הגמרא אמתני' דהתם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ואי חב"פ הוי דשיל"מ מאי מקשי הגמרא דלהכי לא תני חב"פ משום דחב"פ בלא"ה לא בטיל וא"צ לתשובת ככר דאפי' פירור בעלמא לא בטיל. והר"ן בע"ז שם כתב דהגמרא מקשה אליבא דר"י דס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה דאליביה לא הוי חב"פ דשיל"מ. והיא גופה קשיא. דמנליה להגמרא להקשות אמתניתין ודילמא מתניתין אתיא כר"ש דס"ל דחמץ אחר הפסח מותר מה"ת דהילכתא כוותיה. וגם כבר סתם לן תנא בפסחים כוותיה. וע"כ ליישב כ"ז נלע"ד לומר כך. דהא בלא"ה צריך להבין דברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דבר שיל"מ. דלכאורה דברי הר"ן מוכרחים. דהר"ן פכ"ש כתב הטעם דחב"פ לא הוי דשיל"מ משום דאפילו לר"ש חמץ אחר הפסח אסור מדרבנן מיהת וכיון דהך חומרא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן ומדרבנן הרי אין מתירין לחב"פ דאח"כ יהיה אסור ג"כ מדרבנן. ואע"ג דע"י תערובת לא קניס ר"ש ושרי אחר הפסח. מ"מ כיון דבעיניה אסור ושרי רק מטעם תערובת לא שייך שיאסר במשהו מדין דשיל"מ לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול באיסור תאכלנו בהיתר כו' עכ"ד הר"ן. ודבריו ברורים. וקשה ע"ד הרי"ף והרמב"ם. אמנם לדרכנו יבואר בטוב טעם והדבר נכון מאד. דהנה הלח"מ בספ"ד מהלכות חו"מ הקשה לשיטת הרמ"ך דכזית חמץ ע"י תערובת עוברים עליו בב"י מה"ת אפי' אין בו כזית בכא"פ א"כ לא הוי זה דשיל"מ כיון דאחר הפסח נמי יאסר התערובת שע"ע בב"י. ותירץ הלח"מ דאין זה סברא דפחות מכזית לא ליבטיל משום דה"ל דשיל"מ וכזית ליבטל ולהכי לא פלוג ואמרו דכזית נמי לא ליבטיל עכ"ד. ולדרכנו נאמר דהרמב"ם ס"ל כסברת הר"ן דכיון דאחר הפסח אסור בעיניה אע"ג דע"י תערובת שרי לא חשיב דשיל"מ. אלא כיון דסתם חמץ הנמצא הוא חמץ שביטלו קודם פסח (כיון דתקנת חכמים הוא שהבודק צריך שיבטל וכ"ע מבטלים חמצם). והרמב"ם פוסק כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח אפי' בעיניה. א"כ הוי חמץ שפיר דשיל"מ. וממילא לא פלוג רבנן ואמרו דאף חמץ שלא ביטלו יהא אוסר ג"כ במשהו דאין סברא דחמץ שביטלו יהא אוסר במשהו וחמץ שלא ביטלו וע"ע בב"י יועיל לו ביטול בס'. וכעין סברת הלח"מ הנ"ל. (מיהו קושיית לח"מ הנ"ל לק"מ השתא לפי דברינו. וא"צ לתירוצו בזה). וא"כ לק"מ מהא דר' יוחנן ס"ל בפסחים דחמץ בזמנו בנ"ט. דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דאף חמץ שביטלו אסור אחר הפסח. וממילא לדידיה לא הוי חב"פ דשיל"מ כלל וא"ש. והשתא ניחא נמי בגמרא דע"ז שם דפריך הגמרא וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. (דלא מיבעיא אליבא דר' יוחנן דחב"פ לא הוי דשיל"מ כלל ודאי קשיא דליתני במתני' ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ואפילו לדידן דחב"פ הוי דשיל"מ היינו משום דסתם חמץ הוא חמץ שביטלו דכ"ע מבטלים חמצם לדידן אחר שהתקינו חכמים דהבודק צריך שיבטל אבל מקודם תקנה זו בימי המשנה שלא היו מבטלים כלל וכמ"ש הר"ן והובא לעיל. אז בודאי אין לומר דמשום אקראי בעלמא יאמרו חכמים דלא פלוג בכל חמץ שיהא לו דין דשיל"מ משום זה. וכמו דלר' יוחנן לא הוי חב"פ דשיל"מ אף דאיכא חמץ של נכרי דשרי אחר הפסח. והרמב"ן במלחמות הרגיש קצת בזה). הרי דמוכח דעת הרמב"ם דפוסק כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח באכילה. (והרמב"ם היה לו הוכחה לזה מהא דפסק רבא בגמרא דחב"פ במשהו. דהרמב"ם מפרש טעמא דבמשהו משום דשיל"מ. דבלא זה לא היו מחדשים חומרא דבמשהו בחב"פ). וכ"ד הר"ן בדברי הרי"ף ג"כ. (ולפי דברינו אלה דהרי"ף והרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ הוא משום שאח"כ יהיה היתר לגמרי. אבל משום שיצא מאיסור תורה לאיסור דרבנן לא חשיב דשיל"מ משום כך וכנ"ל. לפ"ז אין מקום לחומרת הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח שכתב להשהות הכלים עד אחר מעל"ע ע"ש) ומעתה כיון שדברי התוס' שכתב הרי"ו דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי אף באכילה. וכ"מ דברי הרמב"ם ג"כ. ובעל העיטור מתירו בהנאה. וכ"ד הטור ברמזים בפסקי הרא"ש. רק שבטור החמיר לאוסרו בהנאה ופוסק כר' יוחנן דירושלמי ואחריו נגרר הב"י. א"כ במקום הפסד מרובה באיסור דרבנן יש להקל ולסמוך ע"ד הראשונים הנ"ל להתירו בהנאה. ואף דלפמ"ש בטעמו של בעל העיטור שאוסר באכילה חמץ שביטלו היינו דבעה"ע לטעמיה דס"ל אף בחמץ של נכרי שע"ע הפסח דאסור באכילה. ולענין חמץ של נכרי קיי"ל דשרי אף באכילה. ולא חיישינן לחומרת בעה"ע בזה. מ"מ בחמץ שביטלו אין להקל להתירו באכילה כיון שיש מקום לומר דגבי חמץ שביטלו בפרט יש לחלק בין אכילה להנאה. וכמ"ש לעיל. וכבר הבאתי לעיל דברי התשב"ץ שמתיר בתרתי למעליותא בביטלו והיה אנוס מלבערו וכנ"ל וכדברי בעל ח"י הנ"ל. ולא כהאחרונים האוסרים לגמרי בנ"ד. ויש להורות בנ"ד לבטל ברוב חמץ זה שביטלו וע"ע הפסח בתערובת שאר חמץ של היתר (וכמ"ש בשו"ת פנ"י הנ"ל). דבזה יש לסמוך גם כן ע"ד הרר"י שברא"ש דמתיר לכתחלה לערבו ברוב. ולצרף גם דעתו להיתר זה. ואף דלעיל הבאתי ראיות לאסור בנ"ד. מ"מ אין שום סתירה מזה לדברינו אלה שהעלינו להתיר. דמ"ש