תורת חסד קכו

ומהך ירושל' לא משמע מידי לנ"ד. ומ"ש שם הנו"ב ע"ד הפר"ח שהוכיח מהך ירושלמי דהפקירו בפני עדים לא מהני. כבר יש תשובה על דבריו ממ"ש לעיל (אות ח') באריכות. ומ"ש בנו"ב שם ע"ד הה"מ שכתב ע"ד הרמב"ם שקנסו אף באנוס שלמד זה מדין חמץ שהרהינו כנ"ל. וע"ז הקשה הנו"ב דהרהינו אינו אנוס שהרי היה בידו לבטלו ולהפקירו ורצה לומר דהך דהרהינו באמת מיירי כשביטלו. יש לתמוה עליו. מלבד דלא אסיק אדעתיה דברי הפוסקים דמטלטלין הממושכנים אינם ברשות בעלים ולא מצי למוכרן או להפקירן כנ"ל. ובזה נסתרו דבריו בקושייתו ותירוצו. ואף ג"ז דלפי דעתו דסבר דמטלטלין הממושכנים הם ברשות הבעלים ויכול להפקירן. א"כ לפ"ז כמו כן מצי למוכרן ג"כ. וא"כ מה הועיל בתירוצו דמיירי כשביטלו. הא מ"מ אינו אנוס כלל במה שלא קיים הביעור כתקנת חכמים דהרי היה יכול למוכרו לנכרי וכה"ג. והיאך למד מזה הרמב"ם שקנסו אף במי שהיה אנוס גמור מלבער ולא היה יכול למוכרו לנכרי ג"כ. וביתר הדברים לא רציתי להאריך. ועכ"פ לדינא דעת הנו"ב לאסור בנ"ד אף בביטלו ואנוס וכן מצאתי בשו"ת פ"י חא"ח סי' י"ג שהעלה לאסור בנ"ד וגם בתשובת ר"ע איגר סי' כ"ג העלה לאיסור. וכמה דברים שבתשו' שם יש להם סתירה ע"פ דברינו לעיל וא"ר להאריך. אך מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שפסק להתיר בהנאה אחר הפסח חמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו וכמו בנ"ד: יא ולענין הלכה. כיון דחמץ שע"ע הפסח איסורא דרבנן הוא. ע"כ במקום הפסד גדול בודאי יש לסמוך ע"ד הפוסקים המתירים בהנאה בנ"ד. וכמו שנבאר דכמה פוסקים מהראשונים ס"ל להתיר בהנאה והמה כדאי לסמוך עליהם במקום הפ"מ עכ"פ דהנה הטור בסי' תמ"ח כתב וז"ל. וחמץ הנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אע"פ שביטלו כו'. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה. ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה עכ"ל הטור. אמנם בפסקי הרא"ש איתא ג"כ כד' בעל העיטור ע"ש. וברבינו ירוחם נתיב ה' כתב בשם התוספות דישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח הוא מותר כיון שביטלו כו'. וצריך לבאר דברי התוספות בזה דבודאי לא נעלם מהם דברי הירושלמי. ומתחלה נבאר דעת בה"ע לידע טעמו בזה שמחלק בין אכילה להנאה בחמץ אחר הפסח. ומה שהב"י ר"ל בדעתו טעם שאינו נכון כמ"ש בעצמו בודאי זאת לא עלה ע"ד בעה"ע. ולכאורה חשבתי לומר דמה שהטור הפליא ע"ד בעה"ע בזה. היינו לשיטת הטור גופיה דמפרש בירושלמי דחשש הערמה שאמרו בחמץ שביטלו היינו שיערים לומר שביטלו והוא לא ביטלו. אבל בעה"ע י"ל דמפרש כמ"ש לעיל דהחשש הערמה דהכא היינו שיניח חמצו במזיד עד לאחר הפסח ויאמר שאח"כ מצאו וכנ"ל ולפ"ז י"ל דמה שקנסו חכמים כאן כדי לגדור מהערמה זו סגי במה שאסרוהו באכילה לחוד אע"ג דשרי בהנאה. דהרי היה יכול למכור חמצו קודם הפסח ולמה זה ישהנו עד אחר הפסח למוכרו אז כיון שאסור לאוכלו וע"כ יצטרך למוכרו. וסברא זו כתב מהרל"ח בהגהות הטור וכ"כ בתשו' נו"ב הנ"ל. רק שז"א מספיק דקשה מנליה לבעה"ע סברא זו בכאן ולא מלבו יוציא מילין. והיה נלע"ד דחיליה דבעל העיטור הוא מגמרא דב"מ (דף צ' רע"ב) גבי תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון. דשלח אבוה דשמואל הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון. (ופירש"י הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו). סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה (פירש"י אבל לחרישה לא שדמיהן יקרים מפני סירוסן). א"ל אביי באכילה ושרי בהנאה. בזה בעה"ע לטעמיה אזיל. דאף דייך שקנסת עליהן מכירה. (פירש"י דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו). אלמא דהיכא שקנסו בדרבנן משום הערמה לא קנסו אלא שלא תתקיים עיקר מחשבתו. דתו לא טרח למיעבד הערמה זו אע"פ שעדיין מרויח ע"י הערמתו. וה"ה בחמץ שעבר עליו הפסח דיין שיקנוס עליהם אכילה שהוא עיקר מחשבת הערמתו כנ"ל. ותו לא אתי להערים אפילו ימכור חמצו יותר ביוקר אחר הפסח. וכמו התם גבי סירוס כנ"ל. וכה"ג נמי כתב הרשב"א בחולין (דט"ו ע"א) גבי המבשל בשבת דר' יהודה אמר בשוגג יאכל למו"ש כו'. וכתב הרשב"א וז"ל דאע"ג דקניס ר"י שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין ה"מ ביומיה כי היכי דלא ליתי לאערומי ולבשולי במזיד כדי לאכול ממנו במזיד ויאמר שוגג הייתי אבל לקונסו עולמית לא דכיון דקניס ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי כיון דלא אהנו ליה מעשיו כו' עכ"ל. וא"ש טעמו של בעה"ע כאן. אלא שנפלאתי על בעל העיטור מהירושלמי הנ"ל דאמר מה נפקא מביניהון. (בין מ"ד דטעמא דר' יוחנן משום זכייה ובין מ"ד דטעמיה משום הערמה). והא למ"ד דטעמא דרבי יוחנן משום זכייה שלא יצא החמץ מרשותו א"כ פשיטא דאסור בהנאה אחר הפסח. ואם איתא דלמאן דאמר דטעמיה משום הערמה שרי בהנאה. אם כן טובא איכא בינייהו. ואף לפמ"ש לעיל בשם התוספות דבכ"מ דהגמרא המ"ל א"ב טובא ונקט רק חדא. מ"מ כאן דנ"מ בינייהו בכל חמץ שבעולם כשהפקירו אי אסור בהנאה אחר הפסח. ונקיט נ"מ בינייהו רק לענין חמץ שנפלה עליו מפולת זהו תמוה טובא. עד שמצאתי בתשו' נו"ב הנ"ל שדחה ד' בעה"ע מכח קושיא זו. וכן בעל עה"ג דחה ג"כ ד' בעה"ע מחמת קושיא זו. אמנם נלע"ד שדברי בעה"ע ברורים. וגם א"צ לכל הטעמים שכתבנו לעיל לחלק בין אכילה להנאה בזה. והיינו דאף שהטור פסק בפשיטות כרבי יוחנן דירושלמי. והב"י כתב ע"ז דידוע שהלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל. אין זה מוכרח. דיש סוברים דהך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל לא איתמר רק על מה דפליגי ר"י ור"ל בבבלי אבל לא בירושלמי (וכ"כ ג"כ בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט. ובזה מיושב ג"כ קושיית הכ"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת הלכה ה'. וע"ש בספ"ב מהלכות נדרים. ומיושב ג"כ קושיית המל"מ בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ה"ב. ועיין בכ"מ בפ"ד מהל' תרומות ה"ט בשם הר"י קורקוס). וממילא כאן בד"ס הלך אחר המיקל. וגם דלהך אוקימתא בירושלמי דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דר"ד ור' יוסי בודאי קיי"ל כר"ל מאחר דקיי"ל כר"מ בנדרים. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' ע' ובתשו' להרמב"ן סי' קס"ח די"ל דלא. קיי"ל כר' יוחנן בירושלמי הכא. (והרא"ש ג"כ לא הכריע כמאן הילכתא הכא. דז"ל הרא"ש חמץ שנמצא כו' מן הדין הוא מותר כו'. ובירושלמי פליגי בה כו'. וה"ר ירוחם כתב רק שנכון להחמיר). וביותר י"ל דכאן יש הוכחה מגמרא דילן דקיי"ל כר"ל דירושלמי וכמו שיבואר לפנינו באות י"ב. ומעתה מבואר לנכון דברי התוס' שהובא ברי"ו ודעת בעל העיטור דהם קיימי בחדא שיטתא. דס"ל להלכה כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי. (ובסמוך יבואר שכן דעת הרמב"ם ג"כ. ושאין ע"ז סתירה מכל המקומות שהובאו לעיל). רק מ"ש בעל העיטור דהחמץ שביטלו אסור בזה בעה"ע לטעמיה אזיל. דאף בחמץ של נכרי שע"ע הפסח ג"כ פסק בעה"ע דאסור באכילה ושרי רק בהנאה. כמ"ש הטור משמו ר"ס תמ"ח. (ומבואר בח"י שם ס"ק ג' דהיינו רק משום גדר וסייג כו' ע"ש. וע"ש בט"ז ס"ק א'. וקצת משמע כדברי בעה"ע בזה מלשון הגמרא בדף כ"ט ע"א אמר ראב"י כו' ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני דאפילו באכילה נמי שרי ואיידי