תורת חסד קכד

אותו דלא שביק היתרא כו'. ובפסח א"א להפקירו דאחר זמן איסורו לא מצי מפקיר ליה. דזה אינו. דרש"י פירש שם בחולין דהעוברי עבירה אין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדן. ומשמע דאינם חשודין לקנות חב"פ גופה. וכן מוכח בהדיא מדברי הא"ז הנ"ל שכתב ומותבינן אשמעתין מהא דאמרינן בחולין כו'. ואם איתא לא הוה מקשה מידי מהך דחולין אף לענין לכתחלה וכמבואר. ועוד יש להוכיח מלשון התוספות בפסחים (דף ד' ע"ב סד"ה דמדאורייתא) שכתבו וז"ל בביטול בעלמא סגי כו' דמאחר שביטלו הוי הפקר כו' והא דאמרינן בנדרים דהפקר בפני שלשה מדאורייתא א"צ. עכ"ל התוס'. משמע מדבריהם דלמ"ד בנדרים דמדאורייתא בעינן הפקר בפני שלשה ה"ה בחמץ בעינן שיפקירו בפני שלשה. ועיין בתשו' מהרי"ק סימן קמ"ב. (ומדברי התוס' אלו משמע דלית להו סברת הר"ן שכתב דחמץ שאני משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם כו' ומש"ה א"צ שיהיה בפני שלשה דבגילוי דעתא סגי כו'). ולפ"ז מוכח דהא דא"ר יוחנן בירושלמי דחמץ שהפקירו אסור אחר הפסח משום הערמה מיירי כשהפקירו בפני שלשה. דאל"כ בלא"ה לא הוי הפקר לשיטת ר' יוחנן גופיה בנדרים (דף מ"ה ע"א) דמשמע דס"ל דמדאורייתא בעינן הפקר בפני שלשה ע"ש. ויש לדחות. ואין להאריך. ועוד היה יש להוכיח מהא דאיתא בב"ק (דמ"ה ע"א) אמר רבה דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל דאם כן נפלגו לענין חמץ בפסח אלא הכא כו' דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי כו'. ופירש"י שחייב על שהוליכו לב"ד בידים דאל"כ בחמץ בפסח נמי לימא דהוה אכילנא ליה כו'. והתוספות הקשו עליו ופירשו בע"א. אך בבעל המאור שם הקשה דלר' יעקב נמי נימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה. ותירץ וז"ל דאנן הכי קאמרינן כו'. דהא גבי חמץ וע"ע עליו הפסח מ"ט לא א"ל אי אהדרתיה ניהלי קודם הפסח הוה אכילנא ליה. א"ו דכה"ג לא חשיב כמאן דרמא עליה איהו איסורא בידים אלא היכא דאפשר דאיתיה בעולם ולא חייל ההוא איסורא עליה כו' ומש"ה אמרינן הכא דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא אמרינן הוה שחיטנא ליה דשחיטה שאני דהא ליתיה בעולם. עכ"ל המאור שם. ולפירושו זה לכאורה יש להוכיח דאם איתא לדברי הא"ז ורקאנטי הנ"ל דיש היתר לכתחלה בחמץ להפקירו בפני שלשה ע"מ לחזור ולזכות בו אח"כ כנ"ל. א"כ הכא בחב"פ נמי לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה ע"י הצלה זו להפקירו בפני שלשה דאיתיה בעולם ולא חייל ההוא איסורא עליה כמו במעריקנא ליה דשור הנסקל. (ואי משום שהיה נעשה ע"י זה הפקר על ימות הפסח הא בלא"ה נמי חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ודינו כהפקר). א"ו דאין היתר כלל אף כשיפקירו בפני שלשה. וגם ליתנו לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ג"כ אסור מדרבנן אף אחר הפסח ועיין סי' תמ"ח ולפ"ז יש להוכיח קצת דאף לענין דיעבד אם הפקירו בפני שלשה וע"ע הפסח ג"כ אסור ודלא כהכנה"ג הנ"ל, דאם נימא שהיה זה הצלה בדיעבד רק שאסור לעשות כן לכתחלה עדיין היה זה טענה לענין ממון כמו שהוכיח בתה"ד בסימן ש"ו ע"ש. ויש לחלק ולדחות זה. מיהו בלא"ה לפי פירש"י ותוספות בב"ק הנ"ל אין ראיה כלל משם. (ותו דגם לענין חמץ שאצל הנפקד שהיה בידו למוכרו ולא מכרו פליגי האחרונים בסימן תמ"ג המג"א עם הח"י והאה"ע אם הנפקד חייב בזה לשלם דמי הפקדון להמפקיד ע"ש). אך באמת אף לפירוש בעל המאור שם י"ל דאין מכאן סתירה כלל ע"ד הא"ז ורקאנטי הנ"ל שמתירים להפקיר בפני שלשה דעיקר סברת בעה"מ הוא דכל היכא דאתי איסורא וחייל עליה מנפשיה כי משכח ליה בעיניה זה הוי איסור הבא מאליו ואומר לו הש"ל. משא"כ בשור שנגמר דינו דהאיסור לא חייל עליה ממילא מדנפשיה עד שהובא השור לב"ד לגמור דינו בפניו ועל ידי פעולה זו בא האיסור. ובזה הוה איהו גורם להביא האיסור עליו ולא מצי לומר הש"ל. ולפ"ז י"ל דבחמץ בפסח אף שהיה בידו לעשות לו הצלה שיהיה בעולם ולא יהיה אסור. מ"מ הא איסור בעצם חייל עליה מדנפשיה ממילא. רק שבידו לעשות לו פעולה מן הצד להצילו מן האיסור אף שלא עשה פעולה זו מ"מ כיון שהאיסור בא מאליו אומר לו הש"ל. ולק"מ: ט אמנם עיקר דין זה שנחלקו הכנה"ג והפר"ח הנ"ל בהפקיר חמצו בפני עדים אי אסור אחר הפסח. נראה דזה תליא במחלוקת הפוסקים בפירוש דברי הירושלמי בחשש הערמה דהכא. דלפירוש הרא"ש והטור שמפרשים חשש הערמה דירושלמי היינו שיערים לומר שהפקירו והוא לא הפקירו. לפ"ז מסתבר כדברי הכנה"ג הנ"ל דכשהפקירו בפני עדים שמעידין לפנינו כן בכה"ג לא שייך חשש הערמה זו ושרי אחר הפסח. אבל לפ"ד הרשב"א ודעמיה שמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שלא הפקירו לגמרי רק ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח וזה לא מהני. א"כ יש סברא לומר דאף בהפקיר בפני עדים יש חשש זה ואסור אחר הפסח (ולפ"ז לק"מ גם כן מהך דחולין בחמצן של עוברי עבירה כו'. דאם יפקירו חמצם ג"כ מ"מ הא המה בודאי דעתם לחזור ולזכות בו אח"כ וממילא אין להם שום היתר אחר הפסח בכה"ג). וכן להמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שיעבור במזיד על תקנת חכמים שחייבו לבער ולא סגי בביטול והפקר. לפ"ז ג"כ לא מהני אף כשהפקיר בפני עדים מה"ט. וכל זה לענין דיעבד שהפקירו בפני עדים וע"ע הפסח. אבל לכתחלה פשיטא דלא מהני הפקר בפני שלשה ומחוייב לבער חמצו מדרבנן ויש לתמוה ע"ד הא"ז ורקאנטי הנ"ל דמשמע מלשונם דמתירים לכתחלה להפקיר בפני שלשה ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח. אם כן כל טורח ביעור חמץ שהצריכו חכמים למה. כיון דיש עצה קלה בהפקר. (אם לא נימא דכוונתם במקום שא"א לקיים מצות ביעור. ול"מ כן מדבריהם וראיתי בפסקי רקאנטי סימן קנ"ז שהביא ראיה להתיר מהירושלמי דפ"ט דשביעית גבי ביעור פירות שביעית שצריך שיפקירם. דא"ל ר' יאשיה לר"י חמי לך תלתא רחימין ואפקרה קומיהון. (פירוש שיפקיר בפני שלשה אוהבים שלא יקדימו ויזכו בהפקרו). קפודקאי דציפורי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחים ולא שאיל שלם איך צורכא מיעבד. א"ל כד תיחמון רגלא צלילא (כשתראו השוק פנוי מבני אדם) תיהוון מפקין לשוקא ומפקרין ליה וחזרן וזכיין ביה. ובעיקר ראיית הרקאנטי מהכא דהפקר ע"מ לחזור ולזכות בו מהני. היה אפשר לחלק דהתם בפירות שביעית דהא דאסור לאכול אחר הביעור היינו רק כשמשהה בביתו בחזקת שלו כמ"ש התוס' בפסחים (דנ"ב ע"ב ד"ה מתבערין). אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו על שעה אחת שיזכה כל מי שירצה שוב תיכף מותר לחזור ולהכניס לביתו כבתחלה ואוכל והולך עד שיכלו כדאיתא בתוספתא פ"ח דשביעית. וכיון שמצות התורה הוא רק שלפי שעה יהיה יכול אחר ג"כ לזכות בו וסגי בזה ושוב יכול הוא בעצמו לזכות בו. בזה מהני הפקר ע"מ לחזור ולזכות בו דכבר קיים בזה מצותו ששעה אחת היה יכול אחר לזכות בו כנ"ל. משא"כ בחמץ שצריך שיפקירנו הפקר גמור שלא יהיה לו שום זכות בו. ואין הכוונה שיהא אחר יכול לזכות בו שעה אחת כלל. י"ל דבזה צריך שיפקירנו לחלוטין וכל שיש לו שום זכות בו חשיב כשלו לענין זה. רק מהך ירושלמי דדמאי יש להביא ראיה לדברי הכנה"ג הנ"ל. וכמו שביארנו. דלהמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שיערים לומר שהפקירו והוא לא הפקירו. אם הפקיר