תורת חסד קכג

בנדרים (ר"ד מ"ה) דר' יוסי נמי מודה כשהפקירו בפני ג' דלאלתר נפיק מרשותיה אף שלא בא ליד זוכה. ומשמע דר' יוחנן גופיה ס"ל כן התם. וכן מחלק ג"כ בירושלמי בספ"ד דנדרים ע"ש. וטעמא כמ"ש שם ברא"ש דבפני שלשה דהוי ההפקר מפורסם מודה ר' יוסי דיצא מרשותו תיכף והוי הפקר כו'. ואין לומר לפי מה שהסביר הר"ן שם דבמפקיר בפני שנים י"ל דאדעתא דחד מהנך בלחוד אפקריה והוי כמתנה ובעינן שיבא ליד זוכה, משא"כ כשמפקיר בפני שלשה דאוושא מילתא ואדעתא דכ"ע אפקריה כו'. ולפ"ז נימא דכאן גבי חמץ גרע יותר דלכ"ע אסור בהנאה ול"ש לומר אדעתא דכ"ע אפקריה. דזה אינו. דהירושלמי כאן מיירי בהפקיר חמצו בי"ג דאז אינו זמן איסור כלל ולא שנא חמץ משאר הפקר. וזה מוכרח. דלמאי דמוקי הירושלמי טעמיה דר' יוחנן כר' יוסי, מ"מ בודאי לא פליג ר' יוחנן אהא דקיי"ל בכ"ד בפשיטות דביטול בלב מהני לחמץ מדאורייתא שלא יעבור בב"י. וכדתנן נמי בסתם מתניתין (דמ"ט ע"א) ור' יוחנן גופיה ס"ל דהלכה כסתם משנה. ור' יוסי גופיה נמי מודה בזה דביטול מהני לחמץ (כדמוכח שם בגמרא דמוקי מתניתין כר' יוסי). מיהו לשיטת רש"י והרמב"ם דביטול חמץ נפ"ל מתשביתו ואינו כלל מטעם הפקר ניחא אבל לשיטת התוספות דביטול מטעם הפקר ע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן בריש פסחים, דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מש"ה בגילוי דעתא סגי דלא ניחא ליה ביה. ומהני ביטול בלב אפילו לר' יוסי דנדרים כמ"ש שם הר"ן להדיא. רק דבירושלמי הכא דמיירי בהפקיר חמצו בי"ג בזה אמר טעמיה דר' יוחנן כר' יוסי, ומש"ה לדידיה לא מהני ביטול והפקר בחמץ רק ביום י"ד סמוך לזמן איסורו כמו שתיקנו חכמים לבטלו. משא"כ ביום י"ג הו"ל כשאר ממון והפקר דעלמא דבעינן שיבא לרשות זוכה לר' יוסי. וא"כ עכ"פ כשהפקירו בפני שלשה דמודה ר' יוסי דיצא מרשותו לאלתר אפילו בשאר הפקר פשיטא דמהני בחמץ ביום י"ג ושרי אחר הפסח. ולפ"ז שפיר י"ל כדעת הכנה"ג, דאף למאי דמסיק הירושלמי טעמיה דר' יוחנן משום הערמה מ"מ במפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה ושרי. ואין להקשות דאכתי ה"ל להירושלמי לעשות נ"מ לדינא בין הני תרי לישני. דאי טעמא דר' יוחנן משום זכייה אין היתר רק כשהפקירו בפני שלשה. ואי טעמא דר' יוחנן משום הערמה הוי היתר כשהפקירו בפני שני עדים לפ"ד הכנה"ג הנ"ל. דז"א. דהא אם נימא כהפר"ח דאף במפקיר בפני עדים חששו להערמה. א"כ ה"ל להירושלמי כאן לומר הנ"מ בהפך דלטעמא דזכייה שרי כשהפקיר בפני שלשה ולטעמא דהערמה אסור. (דלהפר"ח אף בהפקיר בפני שלשה אוסר אחר הפסח). וקושיא זו אלימא יותר. דבאמת אין הוכחה מהא דאמר הירושלמי מה נפקא מביניהון נפלה עליו מפולת. ולא אמר נ"מ אחרת כשהפקירו בפני עדים וכקושיית הפר"ח הנ"ל. דכבר כתבו התוספות בפ"ק דב"ב (ד"ה ע"ב) דבכ"מ נקט הגמרא חדא א"ב אף דיש למצוא טובא נ"מ כו'. וכ"כ בשבת (דל"ט ע"א) ובב"ק (ד"נ ע"ב) ושאר דוכתי. אך הלח"מ בפכ"ו מהלכות מלוה ה"ו כתב ע"ד התוספות בזה דאין לחוש היכא דאמר א"ב דלא חשיב אחריתי. מ"מ היכא דהגמרא אמר א"ב קולא למר וחומרא למר ויש למצוא א"ב אחריתי שיהיה בהפך חומרא למר וקולא למר בכה"ג יש לחוש ויש להוכיח מזה לדינא. ולפ"ז אם נימא הכא דלטעמא דהערמה איכא חומרא דאפילו הפקיר בפני שלשה אסור משא"כ לטעמא דזכייה הוי קולא דכשהפקיר בפני שלשה שרי. אם כן שפיר יש לדקדק על הירושלמי דאמר הנ"מ ביניהם בנפלה עליו מפולת דלטעמא דזכייה אסור ולטעמא דהערמה שרי. והמ"ל הנ"מ בהפך חומרא לטעמא דהערמה וקולא לטעמא דזכייה וכה"ג הוי שפיר דיוק כנ"ל. משא"כ אם נימא כהכנה"ג דלטעמא דהערמה קיל יותר דשרי אפילו כשמפקיר בפני שני עדים ע"ז ליכא לדייק מידי מהירושלמי ונהי דכתבתי במ"א דהך סברא דהלח"מ הנ"ל ג"כ אינו כלל גמור מ"מ נדחית ראיית הפר"ח לגמרי. ואין מהירושלמי שום סתירה ע"ד הכנה"ג הנ"ל. ומ"ש הפר"ח עוד סתירה ע"ד הכנה"ג מהגמרא מעובדא דההיא ארבא דטבעה בחישתא שלא אמרו שם תקנה זו שיפקירנה בפני שלשה. זה ג"כ אינו סתירה כלל חדא. די"ל דהכנה"ג לא התיר בזה אלא בדיעבד כשהפקיר בפני שלשה ועבר עליו הפסח דמותר בהנאה כיון דליכא חשש הערמה בכה"ג. (ולאפוקי ממה שבתשו' מהר"ש הלוי שם פקפק בזה אף לאסור אחר הפסח בכה"ג ע"ש). אבל מודה הכנה"ג דלכתחלה אסור לסמוך על הפקר לחוד להפקיר בפני שלשה ולעבור על מצות ביעור. (וכש"כ לשיטת התוס' דטעם הבדיקה וביעור הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה כו'. ולזה אין תועלת בהפקר כלל). רק דבדיעבד אם עבר עליו הפסח ס"ל דשרי. ובזה נדחה גם כן ראייתו מדברי הרמ"א ר"ס תל"ו הנ"ל. וראיתי בד"מ סימן תמ"ה שכ"כ בשם הא"ז דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח ויפקירנו בפני שלשה כו'. והד"מ כתב עליו דלאו הלכתא כו'. ומשמע שדברי הא"ז להתיר לכתחלה קודם הפסח להפקירו בפני שלשה. וכדברי הר"מ רקאנטי. ולדבריהם קשיא קושיית הפר"ח מעובדא דארבא דחיטי דטבעה בחישתא אמאי לא אמרו שם בגמרא תקנה זו. וצ"ל לדבריהם דודאי הוה מצי למיעבד כן ולהמתין עד אחר הפסח. אלא דרבא מהדר התם אתקנתא היאך ימכרוהו עכשיו קודם הפסח. וכן מוכרח לומר ג"כ לפ"ד הרשב"ץ בספר יבין שמועה שמתיר בחטים שאינם מבוקעות להפקידם אצל נכרי בפסח. מטעם דס"ל דהוי ספיקא דרבנן. וקשה לדבריו ג"כ מגמרא זו בעובדא דארבא דחיטי הנ"ל דהתם היו החטים אינן מבוקעות כמ"ש שם הרא"ש וש"פ. ואמאי לא אמר תקנה זו להפקידם אצל נכרי עד אחר הפסח. וצ"ל ג"כ כנ"ל. אך לכאורה יש סתירה ע"ד כנה"ג הנ"ל. ממה שהקשה הא"ז בעצמו על דבריו והובא בד"מ שם וז"ל, ומותבינן אשמעתין מהא דאמרינן בחולין (ד"ד ע"ב) חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין. ואם איתא דמהני הפקר הואיל ומהדרי אהיתרא היה להם להפקיר אע"פ שהיה בדעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח דהא כה"ג שרי עכ"ל. (ואין לדחות ראייתו דאולי המה חוששין להפקיר שמא יזכו נכרים בחמצן וכה"ג. דכבר כתב הפר"ח דשום אדם לא יוכל לזכות בו כו' כנ"ל. ותו דבלא"ה נמי אף אם לא יפקירוהו כל מי שיטול חמצם בפסח יהא פטור מתשלומין ומכאן מוכח דאף בדיעבד כשעבר עליו הפסח אין היתר כשהפקירו בפני שלשה. דאל"כ אכתי למה לי טעמא דמחליפין כיון דהעוברי עבירה מהדרי אהיתרא שיהיה להם היתר אחר הפסח מיהת, היה להם להפקיר קודם פסח שיהיה היתר גמור אחר הפסח. דהא מבואר בפירש"י שם דמה שמחליפין אינו היתר להם כלל דהוי חליפי איסורי הנאה דאסורין להמחליף עצמו, רק משום דכל מה דמצו למיעבד פורתא בהיתרא עבדי. (והתוספות שם ס"ל ג"כ דאסור מדרבנן). וטפי ה"ל להפקיר בפני שלשה שיהיה אח"כ היתר גמור. א"ו שאין זה היתר כלל. (ומיהו היה י"ל דהתם טעמא משום דהפקר ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח זהו לא מהני. והעוברי עבירה שחשים להפסד ממונם ומפקירים ע"ד לחזור ולזכות בו אח"כ, וממילא בכה"ג יהיה אסור חמצם אחר הפסח ג"כ. ומ"מ היא סתירה לדעת הכנה"ג הנ"ל שדעתו להתיר בהפקיר בפני שלשה אפילו דעתו לחזור ולזכות בו אח"כ ע"ש בדבריו). ואין לדחות ולומר דהעוברי עבירה אף בפסח גופיה קונים חמץ ג"כ ואחר הפסח מחליפין