תורת חסד קכב

אחריות. דבזה לא קנסו לאסור החמץ אחר הפסח כיון דע"י קנס זה לא יפסיד הנפקד כלום ולמה יאסרוהו על אחרים. משא"כ בחמץ של נכרי הממושכן ביד ישראל וע"ע בב"י מודה ר' יונה דקנסוהו לאסור החמץ דבזה הוי ההפסד לבעל המשכון כיון שאינו יכול להחזיר ולומר הש"ל. וממילא אסרוהו על אחרים ג"כ. ומלבד זה היה י"ל כעין זה בקצרה ובפשוט. דאף לר' יונה דירושלמי דס"ל דמשום חיוב אחריות של הישראל לא קנסוהו לאסור אחר הפסח כיון שאין גוף החמץ שלו. מ"מ בחמץ שהרהינו אצל הישראל ולבסוף נחלט לו המשכון ונעשה גוף החמץ של ישראל ממש בזה שפיר העמידו חכמים קנסותם להיות בכלל חמץ של ישראל שע"ע הפסח שאסור בהנאה כיון שבפסח ע"ע הישראל בב"י מחמת חיוב אחריות ואחר הפסח נעשה חמץ זה של ישראל ממש. ובזה אין סתירה מדברי התוספות הנ"ל דלא נפסוק כר' יונה דירושלמי הנ"ל. אלא דהך סברא שכתבנו לעיל מוסבר יותר בטעמא. והבוחר יבחר. ועכ"פ מדברי התוספות אין להכריע כ"כ בפלוגתא דהירושלמי. ומיהו אין להביא ראיה דקיי"ל כר' יונה בירושלמי דלא קנסו אחר הפסח בשביל חיוב אחריות. מד' בעל המאור בפ"ב דפסחים גבי הא דתניא (בד' כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואיתא שם בגמ' כמה אוקימתי ור"א בריה דרבא משמיה דרב יוסף מוקי התם דכ"ע אין פודין כו' והכא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי מ"ד מעל קסבר דהגל"מ כממון דמי כו'. ופירש בבעל המאור דהכא מיירי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותן שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון כו'. וי"א לא מעל ס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי כו'. ואע"ג דלקמיה חזי דס"ל כר"ש דחמץ לאח"ז מותר כו'. עכ"ד בעה"מ. ומוכח מזה דחמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותן שע"ע הפסח שרי באכילה אף מדרבנן אליבא דר"ש. (דאם היה כאן איסור דרבנן ג"כ ליכא מעילה כמ"ש התוספות שם (דכ"ט ע"א ד"ה אין) ומוכרח שם בסוגיא). והרי מחד קרא ממעטינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ומפרשינן לה לעיל (בדף ה' ע"ב) דהיינו בלא קיבל עליו אחריות ומשמע דבחמץ של גבוה ג"כ אם קיבל עליו אחריות עובר בב"י. ואפ"ה שרי בהנאה אחר הפסח ולא קנסוהו. מ"מ אין למילף מזה לחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות שג"כ יהא מותר אחר הפסח. דחמץ של הקדש שאני שלא העמידו חכמים קנסותם בזה לאסור ולהפסיד חמץ של הקדש. ומש"ה אף שנפדה אחר הפסח ויצא לחולין מ"מ מותר באכילה ולא חייל קנסא עליה עוד ולא רצו חכמים להפסיד את ההקדש משום קנס של הבעלים שהיו חייבין באחריותו. והנה בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל. אם נפרש בדבריו דחמץ שקיבל עליו הישראל אחריות אחר הפסח אסור רק באכילה ולא בהנאה מספיקא דפלוגתא בירושלמי כנ"ל. לפ"ז יהיה מוכרח דהא דחמץ שביד הגזלן אסור בהנאה אחר הפסח היינו משום לתא דהנגזל שקנסוהו אף שהיה אנוס וכדעת הרמב"ן הנ"ל. דל"ל דקנסוהו לאסור בהנאה בשביל הגזלן שע"ע בב"י מחמת חיוב אחריות דא"כ לא היה אסור בהנאה וכמבואר. אך אם נפרש בדברי הרמב"ם דמשום חיוב אחריות ג"כ אסור בהנאה אחר הפסח היה י"ל דבחמץ הגזול נאסר בהנאה מחמת הגזלן. מיהו כבר ביארתי לעיל דבלא"ה אין סברא כלל לומר שיהיה שם הקנס מצד הגזלן ועי"ז נפסיד את הנגזל. והגזלן אינו מפסיד כלום כנ"ל. ותו דאין סברא לפסוק לחומרא בפלוגתא דירושלמי באיסור דרבנן דלא כר' יונה ולאסור אף בהנאה בשביל חיוב אחריות במקום שאין לזה שום הוכחה לאסור מגמרא דידן. וכיון שהעלינו כדברי הרמב"ן דבחמץ הגזול שאסור בהנאה אחר הפסח הוא רק משום שקנסו להנגזל אף שהיה אנוס. ממילא מוכח כמ"ש לעיל דאף היכא דאיכא תרתי למעליותא דמה"ת אין עליו חיוב כלל לבערו וגם הוא אנוס מלבערו אפ"ה אסרוהו בהנאה אחר הפסח. ומינה נדון לחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו כנ"ל. אם לא שנבוא לחלק כמש"ל (סוף אות א') דהקנס והגזירה היה על חמץ של ישראל אף שהיה אנוס מלבערו. וחמץ של הנגזל אף שמה"ת אינו מחוייב לבערו כיון שהוא ביד הגזלן כנ"ל מ"מ חמץ שלו הוא והוי בכלל הקנס. משא"כ בחמץ שביטלו דהוי הפקר ואינו שלו אף דמ"מ מדרבנן צריך לבערו י"ל דאינו בכלל גזירה זו וכל שהיה אנוס מלבער לא קנסוהו חכמים דאין זה חמץ של ישראל רק של הפקר. או נימא לחלק דחמץ שביטלו הרי הוא קיים בו מצות התורה עליו ועדיף מהתם דאין בו איסור ב"י מה"ת ממילא. א"נ נחלק דבחמץ שביטלו והוא אנוס הרי כאן תרתי למעליותא משתי סיבות נפרדות. דאיסור דאורייתא ליכא מחמת שביטלו. והאונס הוא מפאת המקרה שאירעו. ושנייא היא דבכה"ג לא העמידו חכמים קנסותם. משא"כ התם שסיבה אחת לשתיהן דמחמת שאינו ברשותו הוא אנוס וגם עי"ז נפטר מחיוב הביעור וכיון דלא פלוג רבנן בקנסותם וקנסו אף באנוס (דאל"כ כאו"א יאמר אנוס הייתי כו'). ממילא אין תועלת גם כן אם מהאונס עצמו נמשך גם כן דפטור מדאורייתא לבערו. דכל אנוס ג"כ רחמנא פטריה. ול"פ רבנן. ומ"מ כל חילוקים האלו אינם מוכרחים. ולא רציתי להאריך יותר ח ומעתה נשוב לבאר בירושלמי בפלוגתא דר"י ור"ל בחמץ שביטלו אי שרי אחר הפסח. ועם זה נבאר עוד פרט אחד לדינא מה שנחלקו בו האחרונים הכנה"ג והפר"ח. וז"ל הירושלמי בפכ"ש. הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ורשב"ל אמר מותר אר"י לר"פ נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר' מאיר. (ופירש בתשו' הרשב"א סימן ע' דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי בנדרים דס"ל דאין הפקר יוצא מת"י בעלים עד דאתי לרשות זוכה). אינה כן. אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה. מה נפקא מביניהון (בין הני תרי לישני בטעמיה דר' יוחנן שאוסר אחר הפסח) נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד משום זכייה לית כאן זכייה והוא אסור עכ"ל הירושלמי. והנה בשירי כנה"ג סימן תמ"ח הביא במה שנשאל מהר"ש הלוי באחד שבא ממדה"י עם חמץ תוך הספינה ופגע בו הפסח והפקיר חמצו בפני עדים. ודעת הכנה"ג בזה שמותר באכילה אחר הפסח דבמפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה ופלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי היינו רק כשהפקיר בינו לבין עצמו דשייך הערמה. והפר"ח חולק עליו. דודאי לא פלוג רבנן ואפילו במפקיר בפני עדים חששו להערמה וקנסו לאסור אחר הפסח. והביא ראיה. דהא למ"ד בירושלמי דטעמיה דר' יוחנן משום דס"ל כר' יוסי דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ לדידיה ודאי אף הפקר בפני עדים לא מהני וממילא דה"ה נמי למ"ד דטעמיה דר' יוחנן משום הערמה ועוד הביא ראיה מההיא ארבא דטבעה בחישתא בפסחים (דף מ' ע"ב) כו' שלא אמרו שם תקנה זו שיפקיר בפני שלשה ושום אדם לא יוכל לזכות בו מאחר שלא הפקירו אלא להפקיע איסור חמץ וכבסימן רמ"ו ס"ו בהג"ה. ועוד ראיה מתשו' הרשב"א סימן ע' שהובא ברמ"א סימן תל"ו ס"א. עכ"ד הפר"ח. ויש לדחות כל ראיותיו. דראייתו מהירושלמי אדרבה י"ל דאף למ"ד דטעמא דר' יוחנן כר' יוסי שאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה מ"מ כשהפקירו בפני שלשה שרי אחר הפסח. כדאיתא