תורת חסד קכא

הלואה אם חמץ של נכרי נמצא אצלו וקיבל אחריות עובר ואסור אחר הפסח. וע"כ דמיירי באין האחריות על הישראל. מיהו אף שאין ראיה מגמרא דידן להתיר מ"מ מספיקא דפלוגתא בירושלמי היה אפשר להקל בזה וכנ"ל,. מאחר דמגמרא דידן ליכא שום הוכחה לאסור ג"כ. ואין לומר דמהא דמבואר בגמרא (שם ריש ע"ב) דקמיפלגי בדר' יצחק דאמר מניין לבע"ח שקונה משכון כו'. מזה ראיה דאף בשביל חיוב אחריות גם כן קנסו לאסור אחר הפסח. דבע"ח שקונה משכון היינו ג"כ לענין חיוב אחריות לפירש"י אף באונסין ולהתוספות באחריות גניבה ואבידה כו'. דזה אינו. דהא דבע"ח קונה משכון יליף מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מניין כו' ומזה מוכח דהוי כמו שלו. (וממילא עי"ז הוא מתחייב באונסין ג"כ). ומש"ה אמרינן בקידושין (דף ח' רע"ב) דיכול לקדש בו את האשה דהמשכון עצמו קנוי לו וכדפירש"י שם. ובזה שפיר נאסר בהנאה אחר הפסח כמו בחמץ של ישראל. (ולהתוס' בפסחים וכן בב"מ (דף פ"א סע"ב) מפרשים כאן דכיון דבשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי מדר' יצחק א"כ אף בשעת הלואתו יש לחושבו ג"כ כאילו הוא שלו לעבור בב"י כו'(. משא"כ בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות דזהו לא חשיב קנין כלל ואף שעובר בב"י מ"מ לא נאסר אחר הפסח דגוף החמץ אינו של ישראל כלל. (ולפ"ז יש לדון ג"כ בהא דאמרינן שילהי סנהדרין דף קי"ב ע"א דפקדונות של עיר הנדחת היינו של עיירות אחרות המופקדין בתוכה מותרין אע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"ד כיון דקיבל עליו אחריות כדידיה דמי קמ"ל מ"מ י"ל דבמשכונות שאצל אנשי עיר הנדחת שפיר נאסרו בהנאה כיון שבע"ח קונה משכון וכנ"ל). ובזה היה מקום ליישב קושית התומים (בסימן ע"ב ס"ק י"ג) שהקשה שם בהא דמוקי הגמרא בפסחים פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בדר' יצחק כו'. דלמה לו להגמרא להמציא בזה פלוגתא חדשה שלא שמענו מעולם. וטפי הל"ל דר"מ ורבנן פליגי בדשמואל כמו דפליגי ר"א ור"ע אי מלוה על המשכון ש"ש וחייב אף באחריות גו"א ומש"ה עובר כו'. וע"ש בתומים שנדחק ליישב זה. אמנם אם נימא דגמרא דידן ס"ל כר' יונה בירושלמי דלא קנסו לאסור אחר הפסח בשביל חיוב אחריות של הישראל כיון שאין גוף החמץ שלו. ורק משום דר' יצחק דבע"ח קונה משכון והוי כמו שלו. בזה שפיר נאסר החמץ אחר הפסח כמו חמץ של ישראל. לפ"ז א"ש הכא בפשיטות ולק"מ קושיית התומים הנ"ל. כן היה י"ל בגוף ד' הגמרא דפסחים שם. ובזה מיושב ג"כ קושיית הפ"י בגמרא ריש דף ל"א ע"ש. אבל התוס' לא ס"ל כן דהא בשבועות (דמ"ד סע"א) הוכיחו התוס' דאין עוברין בב"י משום קבלת אחריות אא"כ מתחייב באונסין גם כן דאם נימא דמשום אחריות גניבה ואבידה נמי זקוק לבער א"כ בישראל שהלוה לנכרי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גו"א כדשמואל דקיי"ל כוותיה כו'. הרי מבואר מדבריהם דפשיטא להו דמשום חיוב האחריות של הישראל ג"כ נאסר החמץ בהנאה אחר הפסח. וכ"מ בדברי התוספות פסחים (דל"א סע"ב) ע"ש. אלא שקצת היה אפשר לדחות דמדברי התוספות האלו עדיין אין ראיה שהכריעו לדינא דלא כר' יונה בירושלמי דס"ל דמשום קבלת אחריות של הישראל לא קנסו אחר הפסח. (מדלא הזכירו כלל הך פלוגתא דירושלמי והל"ל דהלכתא דלא כר' יונה. אלא משמע מדבריהם דנקטו לכ"ע). והיינו די"ל דר' יונה בירושלמי דמתיר אחר הפסח חמץ שהפקיד הנכרי אצל ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות. דסברתו בזה הוא כעין הסברא שכתב הרמב"ן לענין חמץ הגזול דל"ל שקנסו מצד הגזלן שע"ע בב"י דכיון שהגזלן א"ל הש"ל ואינו מפסיד כלום א"כ למה יאסרוהו על אחרים כו'. ומש"ה פירש הרמב"ן שם דקנסו מצד הנגזל אע"פ שהוא אנוס כנ"ל. וה"נ י"ל הכא בישראל שקיבל פקדון מיד נכרי וקיבל אחריות אם כן אף אם נאסרנו בהנאה אחר הפסח מ"מ הישראל הנפקד אינו מפסיד כלום דהרי יכול להחזירו להנכרי ולומר לו הש"ל. וכמבואר בהדיא כן במג"א בסימן ת"מ ע"ש. ונמצא שאין הקנס נוגע כלל לישראל זה שע"ע בב"י. וממילא שוב לא אסרוהו לחמץ זה על אחרים ג"כ כיון דעיקר הקנס בחמץ אחר הפסח הוא שיהא החוטא מפסיד. ומאחר שאין לו כאן שום הפסד כלל אם כן למה יקנסו על אחרים בחנם לאסור עליהם חמץ זה. ומש"ה הוא מותר אחר הפסח. ולפ"ז יש לחלק בין נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות דבזה מיירי ר' יונה בירושלמי שם. ובין ישראל שהלוה לנכרי על חמצו והרהינו אצלו במשכון. דהנה המג"א (בסימן תמ"ג ס"ק ה') נסתפק לענין משכון שבידו אם אומר לו באיסורי הנאה הש"ל. ובספר מקור חיים שם הסביר הדברים די"ל שאין יכול לומר הש"ל רק בשומר דאינו חייב רק במקום שמזיק ובהיזק שאינו ניכר פטור. אבל במשכון אינו מדין שומרים. (ומש"ה חייב אף בנכרי דא"ח מדין שומרים). רק משום דהוי כאילו פירש שאם יופסד המשכון יופסדו מעותיו כמ"ש בתוספות מש"ה אף הש"ל אינו יכול לומר כיון דמ"מ נפסד המשכון והוי בכלל התנאי שכל שיופסד המשכון יופסדו מעותיו. עכ"ד שם. ולפ"ז בישראל שהלוה את הנכרי על חמצו וע"ע בב"י י"ל דלכ"ע החמץ אסור אחר הפסח אף לר' יונה דירושלמי דהא כאן אם נימא דהחמץ אסור בהנאה יהיה ההפסד להישראל העובר כיון דאינו יכול להחזירו להנכרי ולומר לו הש"ל כנ"ל. (ונפשוט בזה ספיקו של המג"א הנ"ל דבמשכון אינו יכול לומר הש"ל באיסורי הנאה). ובודאי יש לקונסו כמו בכל חמץ שע"ע הפסח כיון דהקנס מגיע להעובר וממילא אסרוהו לכל ישראל ג"כ כנ"ל. ומעתה מ"ש בתוספות שבועות הנ"ל וכן בפסחים לענין משכון שביד ישראל דמחמת חיוב אחריות יהא נאסר בהנאה אחר הפסח אף בלא דר' יצחק כנ"ל. זהו אליבא דכ"ע ואף ר' יונה דירושלמי מודה בזה. ולא פליג ר' יונה להתיר אחר הפסח רק בחמץ שבפקדון ביד ישראל וקיבל הישראל אחריות כנ"ל. הן אמת שהמהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק (סימן כ') ס"ל לדינא דהא דיכול לומר באיסורי הנאה הש"ל היינו דוקא בגזלן ולא בשומר. ולפי דבריו א"כ בהך דירושלמי דמיירי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל דהוי הישראל שומר ג"כ אינו יכול לומר לו הש"ל. וע"כ דטעמיה דר' יונה דשרי החמץ אחר הפסח אינו תלוי זה במה שיכול לומר הש"ל כנ"ל. וא"כ לר' יונה הה"נ במשכון שביד ישראל שאין החמץ נאסר אחר הפסח ג"כ רק אם נימא כדר' יצחק דבע"ח קונה משכון וחשיב כשלו וכנ"ל ולפ"ז יהיה מוכח מדברי התוספות דשבועות הנ"ל דס"ל להלכה דלא כר' יונה דירושלמי הנ"ל. אך כבר השיגו על המהרש"ל בזה במה דס"ל דשומר לא מצי לומר הש"ל וכמ"ש בש"ך (סימן שס"ג סק"ז). ואף דבתוס' ב"ק (דנ"ו ע"ב ד"ה פשיטא) לכאורה מבואר כדברי המהרש"ל. מ"מ הדין עם הש"ך בזה (וכמ"ש שם בנתיבות. ועיין בשעה"מ פ"ז מהלכות חובל ומזיק בהשמטות). ובשומר נמי בחמץ אחר הפסח מצי לומר להמפקיד הש"ל. וכמ"ש בפשיטות המג"א וכל האחרונים. ובח"י (בסימן תמ"ג סק"ח) כתב דאף המהרש"ל מודה לענין חמץ בפסח דהשומר נמי מצי לומר הש"ל. ול"פ רק בשור שנגמר דינו ע"ש. ולפ"ז שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דר' יונה בירושלמי נמי לא שרי אחר הפסח רק בחמץ שהפקיד הנכרי אצל ישראל וקיבל עליו