תורת חסד קכ

נמי מודה דאסור אחר הפסח. משא"כ לר' יוחנן דהוא ס"ל בב"ק שם דהנגזל אינו יכול למכור ולא להפקיר מה שברשות גזלן אף שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. א"כ לדידיה מוכח ממתניתין דב"ק דאף שהנגזל הוא אנוס גמור וגם הא מדאורייתא אין חייב לבערו כלל אף אם היה בידו וכנ"ל. ומש"ה ר' יוחנן לטעמיה סובר בירושלמי דחמץ שביטלו גם כן אסור אחר הפסח אף שהיה אנוס מלבערו ג"כ דבזה הוא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי שם כמו שביארנו לעיל. ולדידן קיי"ל כר"י בירושלמי דפסחים וכן קיי"ל כר"י בב"ק הנ"ל: ומלבד זה היה י"ל ג"כ באופן אחר דלא תיקשי ממתני' דב"ק לרשב"ל דירושלמי שסובר דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח. דהא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בחמץ שביטלו אי אסור אחר הפסח היינו הכל אליבא דר"ש דס"ל דחמץ אח"ז מותר מה"ת רק דאסור מדרבנן משום קנסא ופליגי אי קנסו בכה"ג, אבל לר' יהודה דס"ל דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת ואפילו חמץ של נכרים (כדאיתא בפסחים דכ"ח ע"ב). לדידיה פשיטא דחמץ שביטלו וגם היה אנוס מלבערו אסור אחר הפסח מה"ת ולא משום קנסא. וא"כ לרשב"ל י"ל דמתניתין דב"ק דגזל חמץ וע"ע הפסח א"ל הש"ל דמוכח דאסור בהנאה אחר הפסח הך מתני' אתיא כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דאסור רק משום קנסא וכנ"ל. כן י"ל אליבא דרשב"ל אבל לדינא שפיר מוכח לדידן ממתניתין דב"ק דאף לר"ש דחמץ אח"ז אסור משום קנסא מ"מ קנסו לאסור אף בכה"ג אף דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ומתניתין לא אתיא כר"י דפסחים. שהרי כל הפוסקים פסקו להלכה כסתם מתניתין דב"ק הנ"ל וקיי"ל ג"כ כר"ש דפסחים דחמץ אח"ז אסור מדרבנן. וכן מוכח גם כן מהא דאמר רבא בב"ק (דק"ה סע"א) הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו כו'. מבואר מזה דרבא נמי ס"ל מתניתין להלכתא דחמץ שביד הגזלן אסור אחר הפסח. וכן משמע ג"כ מהא דבעי רבא בב"ק (דק"י ע"ב) כהנים בגזל הגר יורשין הוו כו' למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח. ורבא גופיה פסיק הלכתא כר"ש בפסחים בחמץ אח"ז. (כדאיתא בפסחים ר"ד ל'). ומבואר מזה לדידן דאף לר"ש קנסו בחמץ אחר הפסח אף היכא דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ומ"מ אליבא דרשב"ל י"ל דמוקי מתניתין דב"ק כר"י וכנ"ל. אלא דמ"מ הוא קצת דוחק לאוקמי סתם מתניתין דב"ק כר' יהודה בחמץ אח"ז. ובפסחים סתם לן תנא כר"ש. ותיקשי סתמי אהדדי. ותו דהא סתם מתניתין ר"מ. ור"מ ס"ל כר"ש בחמץ אחר זמנו כדמוכח בפסחים (דל"א ע"א). ויותר נראה כמ"ש לעיל דרשב"ל לטעמיה וכנ"ל: ז אלא שהוכחה זו ממתניתין דב"ק היא רק לפ"ד הרמב"ן הנ"ל דפשיטא ליה בחמץ הגזול דמשום קנסא של הנגזל אסרוהו בהנאה ולא משום לתא דהגזלן שע"ע בב"י דכיון דהכא הגזלן א"ל הש"ל ואינו מפסיד כלום והקנס הוא רק לבעלים הראשונים וע"כ דמצד הנגזל הוא שקנסוהו אף שהוא אנוס. ולפ"ז מוכח מכאן דאף בתרתי למעליותא קנסו הכא. אמנם ראיתי להפר"ח (בסי'. תמ"ח ס"ק ג') דמפרש בהך מתניתין דמה שאסור החמץ בהנאה היינו מחמת הגזלן שע"ע בב"י ואפ"ה אסור גם לנגזל דכל חמץ שע"ע בב"י שום אדם נאסר לכל. (והוא לא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל). ולפי דבריו לא מוכח כלל מהך מתני' לאסור בנ"ד דאיכא תרתי למעליותא וכמבואר אך מלבד שסברת הרמב"ן היא נכונה. דכאן לא שייך לקנוס להנגזל בעד חטאו של הגזלן. וטוביה חטא כו' ולא דמי לשאר חמץ שע"ע הפסח שנאסר משום קנס על בעליו וההפסד הוא להחוטא בעצמו וממילא קנסוהו חכמים שיאסר לאחריני גם כן. משא"כ הכא שהגזלן עצמו שעבר בב"י אינו מפסיד כלום וכל ההפסד של הנגזל שלא עבר כלום ולקתה מדת הדין. א"ו דמשום הנגזל הוא שקנסוהו וכדברי הרמב"ן. ואמנם מלבד זה יש לסתור דברי הפר"ח בזה. דל"ל דהקנס הכא הוא מחמת הגזלן שע"ע בב"י. דהא בירושלמי בפסחים פ"ב ה"ב פליגי אמוראי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחריות שעובר עליו בב"י ועבר ולא ביערו. דר' יונה ס"ל דהחמץ מותר לאחר הפסח ולא קנסו מחמת שע"ע בב"י משום חיוב אחריות כיון שאין גוף החמץ שלו. ור"י אוסר (והובא ירושלמי זה בח"י סי' ת"מ סק"ד). והשתא לר' יונה תיקשי מתניתין דב"ק אמאי קנסו לאסור החמץ בהנאה משום לתא דהגזלן שעבר עליו בב"י מחמת חיוב אחריות כיון שאין גוף החמץ שלו רק של הנגזל והנגזל לא עבר כלום. א"ו כד' הרמב"ן דמשום הנגזל הוא שקנסו אף שהוא אנוס וכנ"ל. ואין לדחות דלר' יונה דירושלמי דס"ל דלא קנסו בשביל חיוב אחריות כל שאין גוף החמץ שלו. איהו מוקי מתניתין דב"ק כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת כנ"ל ולא משום קנסא. דמלבד שזהו דוחק כמש"ל דתיקשי סתמי דמתניתין אהדדי דבפסחים סתם לן מתניתין כר"ש דחמץ אח"ז מותר מה"ת וגם דסתם מתניתין ר"מ ור"מ כר"ש ס"ל הכא כנ"ל. וגם דמשמע בירושלמי דליכא שום פלוגתא בזה בחמץ שביד הגזלן שאחר הפסח אסור בהנאה. וכדאמר בירושלמי בפ"ט דב"ק ה"ג דאמר חילפיי נשבע לו קודם הפסח כו' משלם לו חמץ יפה כו' אין איתא בר נש פליג על חילפיי שאין משלם חמץ יפה כו'. (ודוחק לומר דהכל קאי אליבא דר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת דלית הלכתא כוותיה. דלדידיה שנאסר החמץ בהנאה אליביה ליכא פלוגתא שמשלם חמץ יפה כו'). ועוד דלפ"ד הח"י בסימן ת"מ שם שדעתו להקל בזה לדינא אחר הפסח בנכרי שהפקיד אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות כיון דהוי ספיקא דפלוגתא בירושלמי ובחמץ שע"ע הפסח דרבנן אזלינן להקל. ודבריו מסתברים בזה. ולפ"ז מוכח לדינא לדידן דהא דחמץ שביד הגזלן אסור בהנאה אחר הפסח היינו רק משום קנסא שקנסו לנגזל אף שהוא אנוס ולא משום לתא דהגזלן שע"ע בב"י מחמת חיוב אחריות דבזה קיי"ל דלא קנסו אחר הפסח וכד' הח"י הנ"ל. אך באמת מדברי הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ ה"ג) מבואר דאם קיבל הישראל הנפקד אחריות עליו לחמצו של נכרי שהפקיד אצלו אסור אחר הפסח באכילה ומשמע דפוסק כמ"ד בירושלמי דקנסו אחר הפסח כשעבר בב"י בשביל חיוב אחריות ג"כ ולא קיי"ל כר' יונה דירושלמי הנ"ל. וראיתי בפמ"ג שם שהביא דברי הרמב"ם בזה. וגם הביא שם ד' הראב"ן דאם קיבל הישראל אחריות אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ולכאורה טעמו בזה דמספיקא דפלוגתא בירושלמי מקילינן בזה רק לענין הנאה ולא באכילה. וכעין זה כתב במג"א ר"ס תמ"ט לענין חמץ שהוא ספק אם של ישראל או של נכרי ע"ש. ואולי דעת הרמב"ם כאן גם כן כהראב"ן בזה. דמאיסור הנאה לא הוזכר ברמב"ם שם. וראיתי בשעה"מ שהוכיח מגמרא דידן ג"כ דלא קנסו אחר הפסח בשביל חיוב אחריות. דאל"כ מאי פריך הגמרא (בדל"א סע"א) ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מיבעי ליה כו'. ואמאי לא משני דסיפא מיירי כשהאחריות של החמץ על הישראל ומש"ה עובר. אלא משמע דמשום אחריות לא היה נאסר בהנאה אחר הפסח. עכ"ד השעה"מ. וראיה זו יש לדחות בקל. דהגמ' לא בעי לאוקמי בכה"ג כשהאחריות על הישראל דאם כן למה ליה כלל למיתני הלוהו על חמצו הא אף בלא שום