תורת חסד קיט

ברצון קנסינן דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם הפסח אבד ממנו והרי הוא של מוצאו ולא ע"ע כלל בב"י וב"י ואעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמא משום קנסא כו' ומסתייעא נמי הך סברא מהא דתנן בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו וע"ע מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא ע"ע כלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין באונס בין לו בין לאחרים עכ"ל הרמב"ן. (ומדברי הרמב"ן האלו יש סתירה ע"ד הנו"ב באו"ח סי' כ' שר"ל שם דחמץ זה שהגזלן אומר להנגזל הש"ל הוא מותר בהנאה להנגזל. ע"ש ובמ"ת סי' ס"ד ואכמ"ל). ולכאורה מהך ברייתא דחנות ומלאי הנ"ל יש להוכיח ג"כ לאסור בנ"ד דאפילו בתרתי למעליותא קנסו ג"כ. דהרי הכא החמץ שנאבד מן הפועלים קודם הפסח מסתמא נתייאשו ממנו אז קודם הפסח והוי הפקר לכל הזוכה. וכמ"ש כן הפר"ח בסי' תמ"ט. וכה"ג מבואר בטור ס"ס תל"ו ע"ש. וכן מבואר להדיא בס' תמים דעים להראב"ד (סי' רמ"ה) בדין חנות ומלאי הנ"ל דאסור אע"ג דנתייאשו הבעלים קודם הפסח. וזה לא גרע מחמץ שביטלו וגם אין לך אנוס יותר מזה שנאבד ממנו ונתייאש ואינו יכול לבערו ואפ"ה אסור בהנאה אחר הפסח. וה"ה לנ"ד בחמץ שביטלו והיה אנוס מלבער שג"כ אסור אחר הפסח. וראיה זו היא לא לבד לגי' הר"ח הנ"ל דהכל הולך אחר הפועלים אלא דאף לגי' רש"י דהכל הולך אחר בעל חנות ומלאי מ"מ לא שרי כאן בחנות של נכרי אא"כ יש במלאי פת דתלינן שממלאי נאבד אבל אם אין באותו מלאי פת אסור דשל פועלים ישראל הוא. וכמ"ש הב"י שם. א"כ מוכח מהכא דאף בתרתי למעליותא קנסו לאסור אחר הפסח וכנ"ל. (וכ"מ מדברי התוס' בעירובין דס"ד ע"ב סד"ה שהולכין וע"ש במהרש"א. ובמג"א סי' תמ"ט ס"ק ב' ובח"י שם): אמנם שבתי וראיתי שיש לדון בדבר. דאפשר לומר דאדרבה מכאן יהיה ראיה דחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו שרי אחר הפסח. דהנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו לגמרי הברייתא דחנות ומלאי הנ"ל ולא הביאו ד"ז בהלכותיהם. והראב"ד בספר ת"ד שם כתב שטעמם שהשמיטוה משום שהגי' מוחלפות (היינו גי' ר"ח וגי' רש"י שהם הפוכות) ונקטינן בכולהו לחומרא. והח"י כתב בדעתם דאדרבה נקטינן בכולהו לקולא דהוי ספיקא דרבנן וע"כ השמיטוה. ודבריהם דחוקים וקשה לשמוע שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו ברייתא שלימה משום שלא ידעו בה הגירסא הנכונה. ותו דמ"מ היה להם להביא ד"ז איך שיהיה דעתם מספיקא דגירסא אם להקל או להחמיר וגם מדוע לא הזכירו כלל דין חמץ הנמצא בדרכים. והיה י"ל בזה ע"פ דברי הר"ן בריש מכילתין דתקנת חכמים דהבודק צריך שיבטל נתחדשה בימי רב אבל בימי חכמי המשנה לא היה עדיין תקנה זו ע"ש. ולפ"ז י"ל דהא דתניא בברייתא דחנות ומלאי הנ"ל דאם החמץ משל ישראל נאבד אסור בהנאה. היינו הכל קודם התקנה. אבל אחר שתיקנו דהבודק צריך שיבטל ממילא חמץ הנמצא אחר הפסח לעולם שרי דאפי' הוא של ישראל מ"מ מסתמא ביטלו (וכדאמרינן בפ"ק ד"ד ע"ב דהמשכיר בית לחבירו בי"ד הוא בחזקת בדוק דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ וה"נ אמרינן כן לענין תקנתא דביטול). וכיון שביטלו והיה אנוס מלבערו כיון שנאבד ממנו ממילא שרי אחר הפסח כיון דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ולפ"ז צ"ל לדידהו דהברייתא דחנות ומלאי הנ"ל מיירי בכה"ג שלא היה שם יאוש בעלים קודם הפסח, דא"כ יהיה דינו כהפקר וגם אנוס והוה שרי אחר הפסח כנ"ל. (ועי' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג וס"ד. ולא כהפוסקים הנ"ל דמפרשים בברייתא זו דמסתמא נתייאשו הבעלים קודם פסח). ועכצ"ל ג"כ לרשב"ל בירושלמי דשרי בחמץ שביטלו אחר הפסח היכא שהיה אנוס עכ"פ. מיהו אף שי"ל כן בדברי הרי"ף ורמב"ם ורא"ש הנ"ל. מ"מ מפסק הטור והש"ע בסי' תמ"ט שפסקו לאסור חמץ הנאבד מישראל. מזה מוכח להדיא שחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו ג"כ אסור אחר הפסח. דהרי מן הסתם מיירי אף שהיה יאוש בעלים ולא גרע מחמץ שביטלו. ומלבד זה הא בודאי י"ל דמסתמא ביטלו הבעלים כתקנת חכמים דהכל חברים הם לענין זה וכנ"ל. דהאידנא אחר התקנה שהבודק צריך שיבטל כ"ע מבטלים חמצם ואפ"ה אסור אחר הפסח. וה"ה לנ"ד שאסור אחר הפסח. ולכאורה היא ראיה ברורה: ו ונבוא לבאר במתניתין דב"ק הנ"ל דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל. והרמב"ן הוכיח מכאן דבחמץ שע"ע הפסח קנסו אף שהיה אנוס במה שלא ביער חמצו דהרי הנגזל היה אנוס ואפ"ה קנסוהו ואסור החמץ בהנאה אחר הפסח. ול"ל דקנסו משום לתא דהגזלן שעבר עליו בב"י. דהא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים דהיינו הנגזל והגזלן אינו מפסיד כלום כיון דאומר לו הש"ל וע"כ דקנסו אף באנוס. עכ"ד הרמב"ן והובא לשונו לעיל. ולפי דבריו יש להוכיח מכאן ג"כ דאף דאיכא תרתי למעליותא שאין עליו חיוב ביעור מדאורייתא וגם הוא אנוס מלבערו מ"מ אסור אחר הפסח. דהרי הכא לגבי הנגזל איכא ג"כ תרתי למעליותא דהנגזל אינו עובר כלל בב"י על חמצו שברשות הגזלן (אף אם לא היה אנוס כעת והיה בידו לבערו בע"פ). דידוע שיטת הגאונים הסוברים דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל אחרים דלא קרינא ביה בבתיכם כנ"ל. והרא"ש הסכים לד' הר"ר יונה דעוברים בב"י על חמץ המופקד אצל אחרים. וביאר שם טעמו בזה משום שהנפקד השאילו ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו. וממילא מבואר מזה דגבי גזלן דלא שייך ה"ט שלא השאילו ביתו כלל א"כ לא קרינא ביה בבתיכם ולכ"ע אין הנגזל עובר עליו בב"י מה"ת. (ואף לפ"ד הט"ז בסי' ת"מ דס"ל בדברי הרר"י והרמב"ם שטעמם שהמפקיד עובר בב"י משום דכל שעיקר החמץ שלו ע"ע בב"י אע"פ שאינו בביתו. מ"מ פשוט דעל חמץ שביד הגזלן אין הנגזל עובר עליו בב"י דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דחשיב אינו מצוי בידך ואינו ע"ע בב"י מה"ת לפ"ד רש"י והר"ן אף כשלא ביטלו. ואף במפולת שבידו לפקחו. דבזה פליג הסמ"ק עם רש"י והר"ן. משא"כ בגל גדול שאין בידו לפקחו לכ"ע הוי כמבוער. וכמ"ש במג"א סימן תל"ג ס"ק י"ז). וא"כ היכא שהנגזל באמת אין בידו לבער את חמצו שברשות הגזלן והוא אנוס מלבערו. א"כ הא איכא כאן תרתי למעליותא דאין עליו כלל חיוב לבערו וגם הוא אנוס ג"כ שאינו יכול לבערו. (וכן לא מצי למוכרו ולהפקירו דאינו ברשותו כו'). ואפ"ה אסור בהנאה אחר הפסח. וה"נ נדון מינה לנ"ד בחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו דאיכא תרתי למעליותא אפ"ה אסור אחר הפסח. ואין להקשות דא"כ תיקשי מהך מתניתין דב"ק לרשב"ל דירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח כשהיה אנוס מלבער מיהת וכנ"ל ואמאי חמץ של הנגזל אסור בהנאה אחר הפסח אף דהוי ג"כ תרתי למעליותא וכנ"ל. הא לק"מ. דרשב"ל לטעמיה כנ"ל דס"ל בב"ק (דס"ח סע"ב) דהנגזל יכול למכור ולהפקיר את שלו ברשות גזלן. וא"כ הכא אם הנגזל לא מכר את חמצו לנכרי במקום שהוא (ולא ביטל חמצו) אינו אנוס כלל בזה. מאחר שבידו למכור ולהפקיר לדידיה. וכבר ביארתי לעיל דהיכא שאינו אנוס כלל ר"ל