תורת חסד יא

דלא הוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו משום דאזלינן בתר רובא שרוב מביאין שערות בזמנן, זהו רק מחמת שהוקשה להם לענין מלקות דאין גילוי ע"ז מקרא שיהיו לוקין וא"כ ליפטרו ממלקות משום ה"ס. וע"ז צ"ל כתירוצם מחמת הרוב כו'. אבל בעיקר האיסור דנדר והקדש של המופלא הסמוך לאיש האמור במתני' דנדה שם דאסור בתורת ודאי ע"ז לא שייך כלל להקשות שמא לא יביא שערות בזמנו כו'. מאחר שזה גופא אסרה תורה וגלי קרא בזה דאין היתר מחמת הספק שמא לא יביא שערות בזמנו וכנ"ל, וניחא בזה דמתני' א"ש אף כר"ש דלקמן (ר"ד מ"ט) דלית ליה חזקה דרבא). ותדע דע"כ צ"ל כן דאל"כ בלא"ה תיקשי אפי' נימא דר' יוסי לא חייש למיעוטא. מ"מ לשיטת הר"ת בתוס' בכורות הנ"ל דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. וא"כ במופלא הסמוך לאיש אמאי תרומתו תרומה ומתקן טיבלא דאורייתא ע"י תרומתו. הא י"ל סמוך מיעוטא שאין מביאין שערות בזמנן לחזקת טבל א"ו כדאמרן ולק"מ: ה אמנם יש לבאר במה שהעלינו לעיל דאף לדעת התוס' דחזקה דרבא הוא רוב גמור שמביאין שערות בזמנן מ"מ הכא שיש חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. דלכאורה יש לסתור זה מדברי התוס' בגמ' דב"ב (דקנ"ד סע"א) בעובדא דבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה ועירערו לומר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו א"ל אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה. ואיתיביה ר"י לר"ל התם דאמר ראיה בקיום שטר כו'. (דר' יוחנן היה מפרש עובדא דבני המשפחה היו מוחזקים והלקוחות היו מערערים ורצו לבודקו ולהראות שהיה גדול). וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת למה יש לנו לומר שהיה קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בכמה דוכתי ובנדה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה שערות. וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו בדקוהו ולא היו בו סימנים ולהכי איכא לספוקי שמא הוא קטן עדיין עכ"ל התוס' שם. ולכאורה דבריהם תמוהין דמה הקשו הא אמרינן בנדה שם דה"מ למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. וא"כ כש"כ הכא לאפוקי ממונא דצריך לבודקו ואין לסמוך על חזקה דרבא בזה. וראיתי בתשו' נו"ב מ"ק (חאה"ע סי' ס"א) שעמד על דברי תוס' אלו והעלה בפירוש דברי התוס' דחזקה דרבא היא חזקה אלימתא אף להוציא ממון. והא דאין סומכין על חזקה דרבא לענין חליצה ובעינן בדיקה היינו רק משום דאפשר לברר הדבר אבל בעובדא דבני ברק שכבר מת ולא היה אפשר לבודקו שפיר יש לסמוך על חזקה דרבא אף להוציא ממון. ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מוכח דחזקה דרבא אלימא טובא יותר מרובא. וחזקה זו מועיל אף להוציא ממון. עכ"ד הנו"ב שם בקצרה. ולפ"ז לדעת התוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון מחזקתו א"כ כ"ש לענין איסורין דלא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. דהא חזקת ממון אלימא יותר מחזקת איסור כידוע וא"כ יש מזה סתירה לדברינו דלעיל. אך יש לקיים דברינו ולהשיב ע"ד הנו"ב הנ"ל. דעיקר דבריו שחידש דהא דבעיא בדיקה לענין חליצה הוא משום דאפשר לברר כבר קדמו בזה הט"ז הבאתיו לעיל ושכן מבואר לכאורה מדברי הרמב"ן והרשב"א ריש חולין הנ"ל. ומ"מ לדינא א"א לומר כן וכמבואר בפוסקים דלענין חליצה בכל ענין לא סמכינן אחזקה דרבא וכמ"ש לעיל. ועוד דקשה לדברי הנו"ב שהוכיח מדברי התוס' דהכא דחזקה דרבא אלימא יותר מרובא דאין הולכין בממון אחר הרוב וחזקה זו מהני אף בממון. הא היא גופא קשיא ע"ד התוס' דמנא להו זה להקשות כן בגמ' שם, דילמא באמת חזקה דרבא שהיא מחמת רוב שמביאין שערות בזמנן (וכדבריהם בנדה הנ"ל) לא עדיף משאר רוב שאין הולכין אחריו בממון ומש"ה שפיר היו צריכין לבודקו הכא בעובדא דבני ברק. (ואין לומר דהתוס' היה פשוט להם כן מסברא דחזקה דרבא עדיפא יותר מרובא, דזה אינו, דהא חזינן שיש פלוגתא בזה. וכדאיתא בנדה (ריש דמ"ט) דר"ש לא ס"ל כלל חזקה דרבא. וא"כ למה לא נימא דאף למאן דס"ל חזקה דרבא מ"מ לא עדיף מרובא וכנ"ל). שוב ראיתי דהנו"ב גופי' בסוף דבריו הרגיש בזה דמנ"ל זה להתוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון, ותירץ דהתוס' הוציאו כן מדברי רבא שאמר חזקה שהביאה סימנים וקשה קושיית הרמב"ן דלענין מיאון לא הי' צ"ל חזקה כלל רק חוששין שהביאה סימנין אלא מדאמר חזקה מוכח דאפילו לקולא סמכינן ע"ז. עכ"ד הנו"ב. ולא הועיל כלום בתירוצו דאכתי מנ"ל להתוס' שמוציאין ממון ע"פ חזקה דרבא דילמא דינה כשאר רוב שאין הולכין אחריו בממון רק באיסורין הולכין אחר הרוב אף להקל משא"כ בממון (וע' בתוס' נדה דמ"ח ע"ב ד"ה אב"א שביארו היטב דאהני חזקה דרבא דמטעם חזקה חוששין שמא נשרו כו'. וגם לענין מופלא סמוך לאיש דלוקין לר"י ולר"ל על הקדשו ופי' התוס' משום חזקה דרבא כנ"ל. ולפנינו יבואר עוד נ"מ דמהני חזקה דרבא לענין איסורין. וכבר יש די בזה ליישב קושיית הרמב"ן מה דנקט רבא חזקה ולא אמר חוששין כו'. וגם לפ"ד הנו"ב מהני חזקה דרבא אף לענין חליצה להקל היכא דליכא לברורי וכגון דאזל לעלמא אחר חליצתו כו'). והקושיא במקומה על התוס' מנ"ל להקשות דילמא הא דהוצרכו לבודקו הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואם נפרש דקושיית התוס' הוא דא"כ תיקשי מהכא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. לפ"ז שוב אין להוכיח מדברי התוס' דכאן דחזקה דרבא עדיפא מרוב ובאמת לפמ"ש התוס' בבכורות (ד"ך ע"א ד"ה ור"י) דאף לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב היינו רק באומר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב כו'. א"כ הדק"ל מאי מקשו התוס' הכא הא יש לומר שהלקוחות בעצמם לא ידעו בבירור אם הביא שתי שערות ובכה"ג אף לרב אין הולכין בממון אחר הרוב. אלא די"ל לפמ"ש בהפלאה בספ"ק דכתובות דרוב שכבר הוחזק לענין איסורין הולכין אחריו אף לענין ממון ג"כ. ולא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נ"מ מהך רובא רק לענין ממון ע"ש. והארכתי מזה במ"א. ולפ"ז י"ל הכא בעובדא דבני ברק דשפיר יש להוציא ממון ע"פ רוב זה שכבר הוחזק לענין איסורין בחייו. שכבר החזקנוהו בגדול לענין מצות ואיסורין ולענין חיובים ועונשין (דהרי הכא היו ידועין שנותיו שהוא בן כ' שנה והספק היה רק אם הביא שערות). וממילא הוי כגדול לענין זה שמכירתו מכירה ג"כ. מיהו מהתוס' דכתובות שם (דף ט"ו ע"ב ד"ה ל"צ) מוכח דלא ס"ל סברת הפלאה הנ"ל. (וע' בתוס' בכורות הנ"ל סד"ה ור"י). וא"כ הדק"ל. ועוד דאם נימא סברת הפלאה הנ"ל ג"כ נסתרו דברי הנו"ב הנ"ל שהוכיח מכאן דחזקה דרבא עדיפא מרוב דהא י"ל דלא עדיף מרוב רק דבכה"ג הולכין אחר הרוב בממון ג"כ. ועוד בר מכל דין יש לתמוה על הנו"ב שלא הרגיש כלל שיש בזה סתירה בדברי התוס'. דהתוס' ב"ב שם תירצו דמיירי שאחר שהגיע לכלל שנותיו נבדק ולא מצאו בו סימנים ומש"ה יש לספק שמא עדיין קטן הוא. אבל התוס' בנדה (דף מ"ח ע"ב ד"ה בשלמא) שהוכיחו שם דכל שבדקו אחר הפרק ומצאו בו סימנים אין לחוש שמא מלפני הפרק באו, והוכיחו זה ג"כ מעובדא דבני ברק דקאמרי מהו לבודקו אלמא אי