תורת חסד קיח

שאין ע"ע כלל בב"י מה"ת לפ"ד רש"י והר"ן וכמ"ש לקמן. אף דשם יש בידו לפקח הגל וחשיב ברשותו לכל מילי. משא"כ בחמץ שהרהינו). ולא דמי לפקדון כלל. וא"כ א"ש דהמכילתא מיירי בהרהין חמצו אצל נכרי. (ומ"ש שהוא שלו ואינו ברשותו. כולל שני ענינים. שהחמץ אינו אצלו. וגם אינו ברשותו לענין שאינו יכול למוכרו ולהקדישו ואינו ברשות בעליו. וכדנקטו בהאי לישנא בגמרא בכ"ד). אבל במפקיד חמצו אצל נכרי ס"ל להרמב"ם והרר"י דעוברין בב"י מן התורה. (רק שמלשון הרא"ש שם משמע קצת דמיירי באופן ההיתר בהרהינו המבואר לקמן. ויש לדחות. ואיך שיהיה מתורץ שפיר דברי הרמב"ם והרר"י כנ"ל). ואחר שעלה בידינו דישראל שהרהין חמצו אצל נכרי אינו מחוייב לבערו רק מדרבנן אף לפ"ד הרמב"ם והרר"י. וע"כ דהא דאסור בהנאה אחר הפסח הוא משום שעבר עליו בב"י דרבנן. (ולא כמו דס"ד דהר"ן לומר שראיית הרמב"ם דהמפקיד עובר הוא מהברייתא דהרהינו ד"ה עובר. דהתם לא מתפרש אלא לענין לאחר הפסח וכמ"ש הר"ן גופיה. אלא ראיית הרמב"ם בזה הוא כמ"ש ה"ר יונה שברא"ש מוגונב מבית האיש כו'. וביאר דבריו בש"א שם ובח"ץ סי' קל"ט). והרי הרמב"ם וסייעתו ס"ל דהרהינו מיקרי אנוס. ולפי מה שביארנו בזה באמת הוי אונס גמור. דהא לא מצי לבערו. ולא מצי נמי למוכרו דחשיב אינו ברשותו וכנ"ל. וכמו כן לא מצי לבטלו. דהא מבואר בגמרא דב"ק (דס"ט ע"ב) בגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול להפקירו ג"כ ע"ש. וא"כ ה"נ בחמץ שהרהינו להפוסקים דלא מצי למוכרו ולהקדישו הה"נ דלא מצי לבטלו ולהפקירו ג"כ. וא"כ מוכח מהכא דאע"ג דאיכא תרתי למעליותא. דחיוב הביעור מדרבנן. וגם הוא אנוס. ואפ"ה אסור אחר הפסח וה"ה בנ"ד. (ורק בנפלה עליו מפולת שרי אחר הפסח כיון שהוא כמבוער אף מדרבנן. משא"כ בנ"ד ובחמץ שהרהינו דמ"מ לא קיים בו מצות ביעור מדרבנן אף שהוא אנוס במניעת הביעור וכנ"ל). ואין להקשות לפי דברינו שהוכחנו מהך ברייתא דתניא בחמץ שהרהינו דאסור אחר הפסח. דמוכח מזה דאפילו כשיש תרתי למעליותא ג"כ אסור אחר הפסח כנ"ל. א"כ תיקשי מהך ברייתא לרשב"ל בירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח כשהיה אנוס מלבער מיהת (אף לפי פי' הנ"ל בירושלמי). דהא לק"מ. דרשב"ל לטעמיה אזיל. דבב"ק (דס"ח ע"ב) גבי הא דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו'. פליג עליה ריש לקיש שם וס"ל דהנגזל יכול להקדיש את שלו ברשות גזלן ע"ש בסוגיא. וא"כ לדידיה כש"כ חמץ שהרהינו דמצי בעליו למוכרו ולהפקירו. וא"כ לריש לקיש לא היה אנוס כלל בחמץ שהרהינו במה שלא ביערו. כיון שהיה יכול לבטלו וכן למוכרו לנכרי. וכשעובר במזיד בב"י דרבנן ריש לקיש נמי מודה דאסור אחר הפסח משום עצם קנסא על שעבר בב"י דרבנן (וכנ"ל סוף אות א'). אבל לדידן דהוי הרהינו אנוס דקיי"ל דלא מצי למוכרו ולהפקירו וכנ"ל. ומזה למד הרמב"ם שקנסו אף באנוס. א"כ ממילא ש"מ מהכא דאף בתרתי למעליותא נמי אסור אחר הפסח. ואף דקצת יש לחלק בין הנושאים בין חמץ שביטלו ובין חמץ שהרהינו (ע"פ מ"ש לעיל סוף אות א' ולקמן סוף אות ז' אי"ה) מ"מ מאין הרגלים לחלק כן מסברא דנפשין בלא הוכחה. ומאחר דחזינן דגם לענין ב"י דרבנן נמי קנסו אף שהיה אנוס ג"כ. בודאי דה"נ לענין חמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו ג"כ קנסו ולא פלוג רבנן בקנסותם כאן: ד והנה מלבד מה שהוכחנו כן לפמ"ש לפרש בדברי הרמב"ם והרר"י ביישוב המכילתא לדעתי לחלק בין מפקיד חמצו להרהין חמצו כנ"ל. אמנם אף אם לא נסבור חילוק זה כלל. אלא דאף בהרהין חמצו עובר בב"י מה"ת לדעתם. וכד' הט"ז בסי' ת"מ הנ"ל שיישב המכילתא לדעתם בענין אחר. מ"מ איתא להוכחה זו דאמרן לאסור בנ"ד אף דאיכא תרתי למעליותא. דהרי הט"ז העלה שם דאליבא דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לדידיה נתמעט מקרא ג"כ דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל נכרי. (ע"ש שביאר מילתא בטעמא). וא"כ י"ל לדעת הרמב"ם וה"ר יונה דהמכילתא אתיא כר"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. עכ"ד הט"ז. והרי בברייתא דפסחים שם (דל"א ע"ב) איתא דר"מ נמי סבר דחמץ שהרהינו אצל נכרי אסור אחר הפסח. ור"מ גופיה ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא בפ"ג דכתובות (דל"ד סע"א). וא"כ לדידיה ודאי דחמץ שהרהינו אצל נכרי אינו ע"ע בב"י מה"ת דלא גרע מחמץ שהפקידו אצל נכרי דאינו ע"ע בב"י לדידיה דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי. ומ"מ סבר ר"מ דאסור אחר הפסח אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהחיוב לבער הוא רק מדרבנן וג"כ הוא אנוס וכנ"ל. ואע"ג דלדידן לא קיי"ל כר"ש ור"מ בהא דסברי דדבר הגורם לממון כממון דמי. מ"מ בהך דינא מדר"מ נשמע לדידן דאפילו בכה"ג קנסו לאסור אחר הפסח. ואין לדחות ולומר דאין ראיה מדר"מ. דר"מ לטעמיה דס"ל בגיטין (דנ"ג ע"ב) דקנסינן שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן מש"ה קניס נמי הכא אף בשוגג ואנוס לענין ב"י דרבנן. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י בגיטין שם דלא קנסינן שוגג אטו מזיד בדרבנן. דזה אינו. דכבר כתבנו לעיל דכל היכא שיש חשש הערמה כמו הכא אף ר"י דגיטין נמי מודה דקנסינן שוגג אטו מזיד אפילו בדרבנן. (וגם די"ל דבכה"ג קנסו כמו בדאורייתא כמו בשילם חולין טמאים כו' כנ"ל). ומלבד זה ג"כ ל"ל כלל הכא דר"מ לטעמיה בגיטין וכנ"ל דהא ר"מ בגיטין שם לא קניס רק שוגג אטו מזיד אבל לא קניס באנוס כלל. וכמבואר בהדיא בתוס' בסנהדרין (דל"ג ע"א סד"ה מה) ובפ"ק דע"ז (דף ז' ע"א ד"ה רמ"א) והכא בחמץ שהרהינו דהוי אנוס וקניס ר"מ. וע"כ דהיכא דאיכא חשש הערמה שאני. וא"כ לא תליא זה כלל בפלוגתא דר"מ ור"י בגיטין הנ"ל ומוכח דקיי"ל לאסור בחמץ שעבר עליו הפסח אפילו בתרתי למעליותא וכנ"ל. אלא דכ"ז הוא לשיטת הה"מ בדברי הרמב"ם דמ"ש הרמב"ם דחמץ שהניחו אנוס אחר הפסח אסור. זה נלמד מחמץ שהרהינו. ולפ"ז מוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דהרהינו חשוב אנוס. וע"פ זה מוכח מכאן ג"כ לאסור היכא דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. אבל באמת דברי הה"מ אינם מוכרחים כלל. די"ל דהרהינו אינו חשוב אנוס כלל. ומקור דברי הרמב"ם בד"ז דחמץ שהניחו אנוס אסור אחר הפסח זהו נלמד מדוכתי אחריני וכמבואר בדברי הרמב"ן שיובא בסמוך. ולפ"ז אזדא לה הוכחה הנ"ל ולא מוכח מידי מהכא כלל. (וגם אף לפ"ד הה"מ מ"מ י"ל דהרהינו לא חשיב אנוס גמור דאף דלא מצי למכור חמצו ולא לבטלו כנ"ל. מ"מ י"ל דהיה יכול ליתנו במתנה לנכרי המלוה גופיה. וא"ל): ה וראיתי בלקיטות הרמב"ן בפסחים (דל"א ע"ב) בברייתא דחנות ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין ויוצאים לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה (וכן הוא ג"כ גי' הר"ח דהכל הולך אחר הפועלים. ולא כגי' רש"י דהכל הולך אחר בעל חנות ומלאי). וביאר שם הרמב"ן דתלינן בזה שמיד פועלי ישראל נפל קודם הפסח ואין בעל החנות זוכה בו כו'. וכתב שם וז"ל וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ שע"ע הפסח לאו דוקא כשע"ע בב"י וב"י אלא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין