תורת חסד קיז

יותר מבעילת זנות מש"ה אמרינן דבעל שלא לשם קידושין אבל היכא דאין האיסור תלוי בהקידושין שפיר י"ל א"א עבב"ז אף דחזינן שעבר באיסור אחד מ"מ לענין איסור הב' לא שביק היתרא כנ"ל. ומכש"כ דאם האיסור שעבר הוא איסור דרבנן דמ"מ אמרינן לענין האיסור דאורייתא לא שביק היתרא כו'. ומ"ש בתה"ד ס"ס ר"ט לענין דבמי שהיה נשוי אשה כשבעל אחרת לא אמרינן א"א עבב"ז כדי שלא יפגע בחרגמ"ה היינו ג"כ רק משום דאיסור חרגמ"ה הוא בקידושין דוקא ומש"ה י"ל דבעל שלא לשם קידושין אף דביאת זנות הוא ג"כ איסור מ"מ לפעמים איסור קל חמיר לאינשי יותר מאיסור חמור כדאיתא בגיטין וכמ"ש שם התה"ד כן בטעמו. משא"כ באיסור שאינו תלוי בקידושין דודאי י"ל דכל מה דאפשר ליה לתקוני מתקן ולא שביק היתרא כנ"ל. רק דקצת יש לדחות. דמה דמוכח מדברי הפוסקים לענין הא דא"א עבב"ז דאף שעבר על איסור אחד מ"מ לענין איסור הב' אמרינן לא שביק היתרא כו' היינו רק התם לחומרא דחוששין לקידושין דשמא אף שידוע לנו שעבר איסור אחד מ"מ דילמא מה דאפשר ליה לתקוני מתקן ולא שביק היתרא כו'. אבל היכא שבאנו להקל מחמת החזקה דלא שביק היתרא. ולהחזיק כן בתורת ודאי בזה י"ל דכל שידענו שעבר באיסור אחד איתרע חזקתו בזה ויש לחוש גם לענין איסור הב' שמא לא שביק היתרא כו'. מ"מ כ"ז שייך לענין איסורין דאורייתא. אבל מאיסור דרבנן לאיסור דאורייתא ודאי אינו נעשה חשוד. וא"כ אם איתא לד' הח"י דגבי חמץ נמי שייך לומר לא שביק היתרא כו'. ומחזיקין דמסתמא ביטלו מה"ט. א"כ אף במי שלא ביער חמצו במזיד ג"כ לא היה לנו לחוש להערמה די"ל מחמת חזקה דלא שביק היתרא לענין איסור דאוריי' דודאי ביטלו. אלא העיקר כמ"ש לעיל דכאן ל"ש כלל לומר לא שביק היתרא כו' כנ"ל. וליתא לד' הח"י כלל: ג ועתה נבוא לברר נידון שאלתנו אי קנסו בחמץ שעבר עליו הפסח היכא שביטלו וגם היה אנוס מלבער ולכאורה היה אפשר להוכיח לאסור בנ"ד מהברייתא הנ"ל (בדל"א סע"א) דחמץ שהרהינו אצל נכרי דאסור בהנאה אחר הפסח. דבמ"ש הרמב"ם שחמץ שהניחו אנוס אסור אחר הפסח. כתב ע"ז הה"מ דמקור דבריו הוא מהך דחמץ שהרהינו דאסור אע"ג דהוי אנוס (באין לו במה לפרוע). ולשיטת הרמב"ן והר"ן שהבאתי לעיל (אות א') דס"ל דמדאורייתא אין הישראל עובר כלל בב"י על חמצו המופקד אצל נכרי. א"כ הכא בחמץ שהרהינו אצל נכרי איכא ג"כ תרתי למעליותא דהחיוב לבערו הוא רק מדרבנן (דומיא דחמץ שביטלו) והוא ג"כ אנוס מלבער. ואפ"ה אסור אחר הפסח. רק לפ"ד הכ"מ ריש הלכות חו"מ שרצה לפרש בדברי הר"ן דס"ל דהרהינו לא מיקרי אנוס לפ"ז ליתא לראיה זו. דהרמב"ם דס"ל דהרהינו מיקרי אנוס. איהו לשיטתו בזה. דהרמב"ם בפ"ד מהחו"מ פסק שעוברים בב"י מה"ת על חמץ המופקד אצל נכרי. (מיהו לבסוף צידד הכ"מ שהר"ן לא פליג אהרמב"ם דהרהינו מיקרי אנוס. ומוכח שפיר כמ"ש. וגם מתחלה כ"כ רק ממשמעות לשון הר"ן. ולא משום שבצירוף תרתי למעליותא יהיה שרי אחר הפסח). אך בעיקר ד' הה"מ שכ' דהרהינו חשיב אנוס. לכאורה יש לפקפק בזה. דנהי דלא מצי לבערו מ"מ הא בידו לבטלו וכן מצי למוכרו לנכרי במקום שהוא. ואין זה אנוס במה שהניחו שיהיה שלו בפסח. וע"ק דאם נימא כד' הה"מ דהרהינו חשיב אנוס גמור א"כ תיקשי מהכא לרשב"ל דירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח, אף אם נפרש כמ"ש לעיל דרשב"ל נמי לא שרי אחר הפסח חמץ שביטלו רק כשהיה אנוס מלבער נכרי. והרא"ש פ"ק דפסחים תירץ דההיא דמכילתא כנ"ל. מ"מ היכי ניחא ליה ברייתא דהרהינו דאיכא ג"כ תרתי למעליותא לפ"ד הרמב"ן והר"ן הנ"ל. אמנם יותר נראה להוכיח מכאן דין זה אליבא דכ"ע דבחמץ אחר הפסח קנסו אף בתרתי למעליותא שביטלו וגם היה אנוס מלבערו כנ"ל. וזה יהיה מוכח אף לדברי הרמב"ם דס"ל דעוברין בב"י מה"ת על חמץ המופקד אצל נכרי. ויהיה ניחא הכל בס"ד. דהנה הרמב"ן הביא ראיה ברורה דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל נכרי. מהא דתניא במכילתא בבתיכם למה נאמר כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו כו'. הרי מבואר דחמצו של ישראל ברשות נכרי אין ע"ע בב"י. והיא קושיא עצומה ע"ד הרמב"ם וה"ר יונה שפסקו דעוברין בב"י על חמץ המופקד אצל דפסחים תירץ דההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו. ולכאורה פשוט דכוונת הרא"ש דהמכילתא מיירי באופן ההיתר המבואר לקמן בסוגיא (בדל"א ע"א) דהיינו כשהרהינו אצלו וא"ל קני מעכשיו דנמצא החמץ למפרע של נכרי. וכן הבינו האחרונים בדבריו. והשיגו עליו בכמה קושיות. (ועי' בתשובת ש"א בסי' פ"ג שהרבה לתמוה על דברי הרא"ש ומש"ה דחה מהלכה ג"כ דברי הרמב"ם והרר"י בזה. וגם בט"ז סי' ת"מ סק"ד הוקשה ג"כ בדברי הרא"ש). ותמיהותיהם עצומות. חדא דבכה"ג ה"ל חמצו של נכרי בביתו של נכרי ולא צריך קרא למעוטי בעיקר הדין שלא יעבור עליו בב"י. וגם לא משמע כן מדברי המכילתא דאמרו שהוא שלו ואינו ברשותו. וגם קשה להיפך. דהא בימי הפסח בספק ב"י הוה קאי דשמא כשיגיע זמנו יפדה אותו וקעבר עליו למפרע בב"י. ואטו מי נימא דקרא אתא למישרי הך ספיקא אתמהה וגם יגיד עליו רעו מהא דממעט שם במכילתא ג"כ חמצו של נכרי בבית ישראל. דמסתמא הוי דומיא דרישא. ולפי' הרא"ש הנ"ל הא ודאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ואמר לו הנכרי קני מעכשיו הישראל עובר עליו בב"י מה"ת ולא נתמעט מבתיכם. והיאך אפשר לפרש כן דברי המכילתא. ומפאת כל זה היה נראה לומר באופן אחר. דהמכילתא מיירי בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי ולא א"ל קני מעכשיו. (ולאביי דאמר דבע"ח למפרע הוא גובה מיירי כשפדאו לבסוף כמ"ש התוס' בדל"א רע"ב). ומ"מ אינו עובר עליו בב"י מה"ת רק מדרבנן. דחילוק גדול יש בין מפקיד חמצו להרהין חמצו אצל נכרי. ועד כאן לא שמענו להרמב"ם וה"ר יונה דס"ל דעוברין בב"י אלא בחמץ שהפקידו אצל נכרי כמבואר בדבריהם. דפקדון שביד חבירו היכא דלא כפריה קיי"ל דהוי ברשות המפקיד למוכרו ולהקדישו. כמ"ש הרי"ף בפ"ק דב"מ גבי ההיא מסותא. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מהלכות ערכין הכ"ב). וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע' ע"א ד"ה לא) ובכמה דוכתי. אבל משכון שביד חבירו שיש לו שיעבוד עליו הוי כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו ברשות בעליו למוכרו ולהקדישו רק המותר מה שהמשכון שוה יתר על החוב. אבל מה שכנגד החוב אינו ברשותו. כמפורש בתוס' בב"מ (דע"ג ע"ב ד"ה והשתא) וברא"ש בנדרים ר"פ השותפין ובפ"ה דב"ק סי' י'. (ועי' בש"ך, בח"מ ס"ס רי"א דאף לענין המותר שיש במשכון יש פלוגתא בפוסקים אי הוי ברשותו למוכרו). והיש"ש בב"ק שם (סי' ל"ג) כתב דכ"ז בקרקע אבל במטלטלין הממושכנים פשיטא דאינו יכול להקדישו דאינו ברשותו כו' ויש לו דין גזל ולא נתייאשו הבעלים כו'. וא"כ י"ל דה"נ בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי דכמו כן לא חשיב החמץ ברשותו לענין ב"י ג"כ. (ולא גרע מחמץ שנפלה עליו מפולת