תורת חסד קטו

סימן כב ע"ד שאלתו. בסוחר אחד ממחנהו שבא לביתו בליל בדיקת חמץ ובדק חמצו כדין ולמחר בע"פ בשחרית ביטל חמצו וביער חמצו בזמנו כהלכתו. אך ע"פ מקרה שאירע שאיזה ימים קודם בואו לביתו העמידו סחורות חמוצים במרתף שלו מה שנשלח אליו מהסוחרים שלו וקיבלם האיש אשר על ביתו בשבילו כדרכו תמיד שהוא הממונה שלו בעסק זה. וכעת מחמת סיבות שונות שכח האיש מלהודיעו עד אחר עבור ימי הפסח וכל ימי הפסח לא ידע כלל שיש לו חמץ במרתף ולא נמכר לנכרי כלל. מה דינו של חמץ זה אחר הפסח אם יש להתירו בהנאה או לא ובד' האחרונים יש אוסרים ויש מתירים בכה"ג. ואין בידינו להכריע. ויורנו בזה דעתוה"ק עכ"ד: א הנה הרמב"ם פ"א מהלכות חו"מ ה"ג כתב וז"ל. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם ודבר זה קנס מד"ס מפני שעבר בב"י וב"י אסרוהו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח כו' כדי שיהנה בו אחר הפסח עכ"ל. וכ"פ בש"ע סי' תמ"ח ס"ג. ושם בסעיף ה' כתב דחמץ אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו. ומקור ד"ז מהירושלמי דפכ"ש חמץ שהפקירו ר' יוחנן אסר ורשב"ל שרי, ומסיק שם דטעמיה דר' יוחנן משום דחשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה ופסקו הפוסקים כר' יוחנן. (ופי' חשש הערמה דירושלמי כתבו הרא"ש והטור שיערים לומר שביטלו והוא לא ביטלו. ומדברי הרשב"א דייקו האחרונים שמפרש בירושלמי דחשש הערמה הוא שהפקירו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. ועוד י"מ דחשש הערמה הוא שלא יניח חמצו במזיד אחר שביטלו ויעבור על תקנת חכמים שהצריכו לבערו דוקא). ויש להסתפק בהך דנ"ד דאיכא תרתי למעליותא. שביטל כל חמצו דיצא מאיסור תורה. ובמה שלא ביער כתקנת חכמים היה שוגג או אנוס. מה דינו. אי קנסו אף בכה"ג או לא. ואין לפשוט בזה להיתרא מהא דמסקינן בגיטין (דנ"ג ע"ב) אליבא דר' יהודה דבאיסור דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד ובאיסור דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וקיימא לן כוותיה בזה. (וכמבואר ביו"ד סי' צ"ט. ובחו"מ סי' שפ"ה. וברמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הלכה י'. ורפ"ז מהלכות חובל). וא"כ ה"נ בחמץ שביטלו דלא עבר עליו רק בב"י דרבנן ג"כ אין לקנוס רק בעובר במזיד דוקא. דזה אינו. חדא דהא חזינן דחמץ שביטלו חמיר טפי מחמץ שהוא מדרבנן בעצם. (דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח שרי בהנאה אפי' הניחו במזיד כמבואר בס"ס תמ"ז). והיינו כמ"ש המג"א שם דכיון שזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תיקנו שזה לא מיקרי ביעור ה"ל כאלו עבר אדאורייתא. א"כ י"ל נמי דבכה"ג קנסינן אף שוגג אטו מזיד כמו בדאורייתא וכן מוכח כה"ג מגמרא דגיטין שם. וביבמות (דף צ' ע"א) גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דמדאורייתא הוו תשלומין מעליא. ורבנן תיקנו שאין זה תשלומין. ופליגי שם ר"מ ורבנן אי קנסו בזה שוגג אטו מזיד לענין שיחזור וישלם. (והגמרא שם רמי דר"מ אדר"מ. דר"מ קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד. ובשילם חולין טמאין לא קניס שוגג כו') והרמב"ם פסק שם כחכמים דר"מ דקנסו שוגג אטו מזיד אף דקיי"ל כר' יהודה וכנ"ל. וע"כ לחלק משום דכאן העיקר שנתחייב לשלם הוא מדאורייתא וכנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל כן בחמץ שביטלו כנ"ל. (והא דרמי הגמרא התם דר"מ אדר"מ בזה. פשוט די"ל דלקולא אין סברא לחלק כן דמשום שעיקרו מה"ת לא יקנסו בו). ונהי דיש לחלק בין שילם חולין טמאים ובין חמץ שביטלו. (ועיין בתוס' סוכה ד"ג ע"א סד"ה דאמר כו'. היכא דב"ה מחמירים מדרבנן כו' לא יי"ח אפילו מדאורייתא וכו' ע"ש). מ"מ כבר אין ראוי להתיר בנ"ד מההיא דהתם, וכמבואר. הא חדא. ועוד דאף בדרבנן ממש מ"מ היכא שחששו להערמה קנסו שוגג אטו מזיד אפי' לר' יהודה דגיטין שם. (כדאי' בגיטין (דנ"ד ע"ב) וביו"ד (סי' ק"י ס"ז) בהפיל אחד לים אפי' בשוגג קנסו מה"ט. ובפ' השולח (דמ"ד ע"א) בעו מיניה מר' אמי כו' אתי לזבוני. וברש"י שם ד"ה אימת. ובשבת בפ' כירה (ר"ד ל"ח) וברש"י שם ד"ה דאתי. וביש"ש ביצה שהביא המג"א סי' תקכ"ז ס"ק כ"ז. ובש"ע אה"ע סי' י"ג ס"י בהג"ה ויש מחמירים אפי' בשוגג כו'. וע"ש בגמרא וברא"ש. ולפ"ז אפשר לומר נמי בההיא דשילם חולין טמאים כו' דמשום חשש הערמה נגעו בה כו'). וא"כ בחמץ שביטלו דחשו להערמה י"ל דקנסו אפי' בשוגג ואנוס. וכש"כ לפירוש הרא"ש והטור הנ"ל דחשש הערמה דהכא הוא שלא ביטלו כלל ועבר באיסור תורה די"ל דקנסו הכא כמו בדאורייתא. ולכאורה היה נראה לפרש בירושלמי דפלוגתא דר"י ורשב"ל בחמץ שביטלו הוא רק בכה"ג שביער חמצו קודם הפסח כדינו אלא שאח"כ מצא חמץ בביתו וכה"ג דהוי אנוס גמור. (ועי' ט"ז סי' תל"ד סק"ג) וכן ראיתי להפר"ח שכ"כ בדברי הירושלמי (בסי' תמ"ח סק"ה), ועי' בירושלמי שהביא הב"י בסי' תל"ד. וכ"מ מל' הרא"ש והרי"ו שכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח כו'. דכיון דביטלו כו'. ובירושלמי פליגי ביה ר' יוחנן אמר אסור כו' עכ"ל. משמע נמי דה"פ בירושלמי כדאמרן (דהם בודאי בכה"ג מיירו) ע"ש. ובכה"ג הוא דשרי רשב"ל אחר שהפקירו כיון דלא חייש להערמה. אבל במי שלא ביער חמצו קודם פסח ועבר במזיד על תקנת חכמים שהצריכו לבערו. בזה רשב"ל נמי מודה דאסור בהנאה אחר הפסח. דאף בלא חשש הערמה יש לאוסרו. דאף שביטל חמצו מ"מ קנסינן ליה על שעבר במזיד בב"י דרבנן. ולכאורה מוכח כן לשיטת הרמב"ן והר"ן (שהביא הב"י סי' ת"מ) דס"ל בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דאין הישראל מחוייב לבערו רק מדרבנן. ומ"מ אם עבר עליו הפסח אסור בהנאה משום קנסא על שעבר בב"י דרבנן כמ"ש הר"ן מברייתא מפורשת (דל"א סע"א) בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי דאסור אחר הפסח לד"ה. וע"כ דבהא אפי' רשב"ל נמי מודה דכשעבר במזיד בב"י דרבנן אסור אחר הפסח משום עצם קנסא בלא חשש הערמה. (ואף לר' יוחנן דחייש להערמה מ"מ בחמץ שהרהינו דאסור אחר הפסח אינו מטעם חשש הערמה כדמוכח בגמרא שם. וגם אפשר דבכה"ג לא שייך כלל חשש הערמה. וכן מצינו בדברי הפוסקים בכ"ד לאסור אחר הפסח בכה"ג אף באופן דליכא חשש הערמה). ואף שקצת יש לדחות ולחלק בין ביטל חמצו שיצא מרשותו ואינו שלו רק דאעפ"כ חייבוהו חכמים לבערו. משא"כ במפקיד חמצו אצל נכרי דאף שמה"ת א"צ לבערו להך דעה מ"מ הוי חמץ שלו והוי בכלל הקנס שאסרו חמץ של ישראל אחר הפסח אף היכא שהיה אנוס ג"כ. מ"מ הדברים מוכרחים מכמה סוגיות. וכמשי"ת לפנינו אי"ה. ובזה ניחא ג"כ לפ"ד המהרש"ל בפסחים (ד"י ע"ב) שפירש במתניתין דהתם דע"כ מיירי בביטלו לחמצו ע"ש. ותנן בהך מתני' דיבדוק לאחר המועד. הרי מבואר ממתני' דחמץ שביטלו אסור אחר הפסח לפי' התוס' דאחר המועד היינו אחר הפסח. ודוחק גדול לומר דאליבא דר"ל יהיה ההכרח לפרש כפירש"י דאחר המועד הוא משש ולמעלה. ולהנ"ל ניחא דמתני' מיירי כשלא ביער במזיד, דבזה מודה ר"ל שאסור אחר הפסח כנ"ל: ב שוב ראיתי לבעל חק יעקב (סי' תמ"ח ס"ק כ') שכתב להתיר בפשיטות בנ"ד שביטלו וגם היה