תורת חסד קיד

חמץ רק שם חלב יש למיזל בתר השתא ולא בתר מעיקרא ואין לתמוה אם נימא דחב"פ אפרו אסור כנ"ל. והיאך נימא דהחלב המתהוה ממנו מותר. דאפר חמץ אכתי במילתיה קאי ולא נשתנה לדבר אחר המותר. ובחולין (דף ק"ח ע"א) דפליגי אמוראי אי אפשר לסוחטו אסור או מותר. ומבואר בר"ן שם סברת פלוגתייהו ע"ש. ומ"מ בב"ח אפרו אסור כדתנן במתניתין דתמורה דהוא מהנקברין שאפרן אסור וכ"ה ברמב"ם. וע"כ דגם האפר עדיין עליו שם בב"ח. וע"ש במ"י ובכו"פ ופמ"ג. משא"כ בחלב שנשתנה לדבר המותר וגלי ביה קרא דבתר השתא אזלינן והרי לפ"ד הי"מ שבתוספות במסכת מעילה (דף י"ב ע"ב ד"ה חלב) אין שום איסור דאורייתא בחלב מוקדשין אף דאפר הקדש לעולם אסור. (כדאיתא בשילהי תמורה ובפסחים (דכ"ז ע"ב) והתוספות דפליגי ע"ז היינו רק דס"ל דקרא דגלי בפהמ"ק בשר ולא חלב היינו לאסור החלב ע"ש אלא די"ל דהא דאפר הקדש לעולם אסור היינו מדרבנן. מיהו מדברי המפרשים מהרש"ל ומהרש"א בפסחים משמע דס"ל דאפר הקדש אסור מדאורייתא). ואף שיש לחלק קצת מהך דנ"ד. אלא שי"ל דכיון דחלב חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ולא גלי קרא דאזלינן בתר השתא רק לענין איסור דם או אמ"ה דאסורים רק באכילה ולא לענין חמץ דחמיר דאסור בהנאה. וראיה דהא כה"ג אמרינן בחולין (דס"ט ע"א) בבן פקועה שהוציא אבר דאיבעיא מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית ליה תקנתא כו' הרי דבחלב אין לך בו אלא חידושו ובאיסור דחמור יותר י"ל שלא התירה התורה בחלב. אך ז"א. דע"כ לא הקשה המג"א ע"ד ה"ר יונה מהך דבכורות דאמרינן דחלב חידוש הוא רק משום דאמרינן כן לענין איסור דם דדם נעכר ונעשה חלב. ומזה הוכיח המג"א דאזלינן בתר מעיקרא דאל"כ הא השתא לאו דם הוא. אבל מהא דאמר שם אח"כ בגמרא דהחידוש הוא משום דליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא, בזה לא שייך כלל לומר דניזל בתר השתא או בתר מעיקרא. דאין זה גדר עצם פרטי לומר שעכשיו נשתנה, רק כל מידי דאתי מחי יש לו להיות אסור יהיה מה שיהיה. ומה שהתירה תורה חלב ויצא מהכלל הוא חידוש. ומש"ה שפיר אמרינן בחולין שם דבאיסורא דלית ליה תקנתא כזה לא התירה התורה בחלב. אבל לענין חמץ דבזה שייך לומר דהשתא לאו שם חמץ עליו כלל רק שם חלב. וכיון דגלי קרא בחלב דבתר השתא אזלינן לענין דם (דודאי מסתבר לומר כן דבתר השתא אזלינן. ולא לחדש גזה"כ בחלב בלא שום טעם להתיר איסור דם ג"כ). ממילא ה"ה נמי לכל איסורים דניזיל ביה בתר השתא וגילוי מילתא בעלמא הוא. ואף דלפי האמת בלא"ה אין איסור בחלב משום דם שנעכר כו'. כיון דקיי"ל דדם שבישלו אינו עובר עליו. והטעם כמ"ש התוס' דאינו ראוי לכפרה כו'. וה"ה בדם שנעכר ונעשה חלב. ובסוגיא דבכורות שם סבר דדם שבישלו עובר עליו. וכמו שהוכיח בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ל"ו) מדמוכיח שם הגמרא מדאסר רחמנא בב"ח מכלל דחלב לחודיה שרי. מכלל דאם נאסר חלב משום דם היינו אף אחר שבישלו דהא בב"ח דרך בישול אסרה תורה. מ"מ י"ל דבאמת הא דקיי"ל דם שבישלו אינו עובר עליו היינו בתר דגלי קרא דלא אזלינן בתר מעיקרא. ויש לפקפק בזה. אמנם העיקר נראה דזה תליא בפלוגתא דה"ר יונה והחולקים עליו. דלשיטת הרר"י ודאי אף באיסורי הנאה כמו בחמץ ג"כ ס"ל דאזלינן בתר השתא. וכמבואר בתשו' הרא"ש כלל כ"ז הובא בט"ז (סי' תס"ז סק"ו) לענין עירוב קמח בדבש שלפ"ד ה"ר יונה דבשר נבלה שנותנים לתוכו ומתהפך לדבש בתר השתא אזלינן ושרי. ה"נ בתערובת קמח בדבש לענין חמץ. אף די"ל דהתם משום שמערבים הקמח בדבש קודם הפסח וקודם שיגיע זמן איסורו כבר נתהפך לדבש ולא היה עליו שם איסור מעולם. משא"כ בתוך הפסח שנאסר החמץ אסור אף שנתהפך אח"כ לדבר המותר. מ"מ אם כוונת הרא"ש להתיר משום שנתהפך להיתר קודם זמן איסורו. א"כ אין זה תלוי בד' הרר"י, דגם להחולקים עליו י"ל דמודו בזה שלא היה עליו שם איסור מעולם. (ודוחק לצדד בדברי הרא"ש שם דבאמת לא תלי היתר זה בד' הרר"י ע"ש). אלא משמע דלהרר"י אין לחלק ולעולם אזלינן בתר השתא. אך להחולקים על הרר"י שם יש לאסור בנ"ד ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא שהיה איסור. והך דאמרן לעיל דבחלב גופיה דגלי ביה קרא דאזלינן בתר השתא י"ל שהחולקים נמי מודו דה"ה לענין איסור אחר המעורב בחלב. יש לגמגם בזה. דאנן לא קיי"ל כמ"ד דם נעכר ונעשה חלב דפליגי בזה תנאי בנדה (ד"ט ע"א) וכמבואר שם ברמב"ם ובטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט סל"ג. וכיון דלא קיי"ל דם נעכר כו'. א"כ חידושיה דחלב הוא רק משום דליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא. כדאמר שם הגמרא בבכורות. ובזה לא שייך לומר שההיתר משום דאזלינן בתר השתא. וכמ"ש לעיל. וא"כ לא גלי קרא כלל בחלב דאזלינן בתר השתא. ויש לאסור בנ"ד משום חמץ. (וה"ר יונה י"ל דס"ל להלכה כמ"ד דם נעכר ונעשה חלב. וכמ"ש בנו"ב שם דכן ס"ל לרבנן דר"ע בשבת דקמ"ד ע"א ע"ש. ואף דקצת היה אפשר לדחות ולומר דלהרר"י נמי אין להתיר בנ"ד. לפמ"ש בס' מ"ח בסי' תמ"ז לחלק דה"ר יונה לא קאמר דאזלינן בתר השתא רק בדבר שנשתנה מברייתו ואינו עומד לכך משא"כ בדבר שדרכו לכך כגון חלב שדרכו להעשות מדם. וה"נ י"ל לענין אכילת חמץ. מ"מ נראה דלהרר"י ודאי י"ל דבחלב גלי קרא דאזלינן בתר השתא וכנ"ל. וגם העיקר בזה כסברת הח"י שם סי' תס"ז ס"ק ט"ז. ולא כסברת המ"ח הנ"ל ואכמ"ל). אך יש מקום לומר דאף להחולקים על הרר"י ולא ס"ל למיזל בתר השתא מ"מ י"ל דבחלב דחידוש הוא דשרי ביה רחמנא איסור אמ"ה אישתרו נמי שאר איסורים. וכדאמר שם בבכורות דמה"ט הוה שרינן נמי חלב טמאה ומש"ה איצטריך נמי קרא לאסור חלב טמאה. וי"ל דאף לפי האמת דאסר קרא חלב טמאה. מ"מ לפי סברת הגמרא בחולין שם דלא שרי רחמנא בחלב אלא איסורא דאית ליה תקנתא. וחב"פ י"ל דחשיב יש היתר לאיסורו אח"כ ולא דמי לאיסור טמאה. אלא דלפמ"ש במ"א דחב"פ לא חשיב יש היתר לאיסורו כיון שאיסורו תלוי בזמן וכשיגיע שנית הזמן ההוא יחזור לאיסורו. וכדאמרו בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ו וברפ"ג דכתובות דיוה"כ חשוב אין היתר לאיסורו ע"ש, א"כ י"ל דאיסור חמץ ג"כ לא הותר בחלב. ומלבד זה י"ל דזהו תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בזבחים (דל"ב סע"ב) לענין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. דאביי ס"ל דבהיתרא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ולא לענין דיחוי. ורבא ס"ל איפכא דבהיתרא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כו'. וגם בד' התוס' יבמות (ד"ח ע"א ד"ה רבא) לחלק דדוקא בשם טומאה אחד הוא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כו'. משא"כ בשני שמות כו' ע"ש. אלא דאפשר לחלק דכיון דאמרינן חלב חידוש הוא וי"ל דבחידוש שאני וי"ל יותר הואיל ואישתרי אישתרי ומש"ה איצטריך קרא שם לאסור חלב טמאה )ועי' רש"י בסנהדרין דע"ח ע"א ד"ה לפי שאינן): שוב ראיתי שכ"כ בספר נשמת אדם להתיר החלב מאכילת חב"פ משום דהואיל ואישתרי אישתרי. ולא חלי ולא מרגיש מכל החילוקים שכתבתי. ועכ"פ לפ"ד הרר"י י"ל צירוף היתר בנ"ד כנ"ל. וע"כ בנ"ד יש להקל לצורך גדול וכה"ג לסמוך על כל היתרים הנ"ל : ב