תורת חסד קיג

דמתניתין אתיא אף כחכמים דר"י. א"כ עדיפא מינה ה"ל למיפרך דמדקתני ולא יסיק בו תנור וכיריים משום איסור הנאה מוכח דלשרפה בפ"ע שרי. ואמאי והא כל הנקברין לא ישרפו. וזה עדיפא מקושיית פשיטא די"ל דקמ"ל דאע"ג שי"ל שזהו חשוב שלכדה"נ כמ"ש המאירי הנ"ל. ובפרט לפמ"ש התוס' לקמן דהיתר דמפרר וזורה לרוח דמתניתין הוא משום דהוי שלכדה"נ וכנ"ל. ומוכח מזה דלרבנן דר"י מותר לשורפו ג"כ. וכבר אמרתי בזה מסברא ומצאתי שכתב כן בס' מ"ח די"ל לפמ"ש התוס' סוף תמורה טעמא דנשרפין אפרן מותר היינו משום דמשנעשה מצותו הלך איסורו משא"כ בנקברין שלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם. וממילא בחמץ דאם שורפו ג"כ קיים מ"ע דתשביתו יש להתיר אפרו. ול"ד לשאר נקברין דליכא בהו מצות ביעור רק משום תקלה כו'. ובזה מיושב קושיית הש"א (סי' פ"ז) בהא דהשיבו לו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו כו'. דהל"ל דסופו להקל לענין אפרו כו'. ומזה הוכיח כשיטת רש"י דר"י דאמר אב"ח אלא שריפה היינו קודם זמן איסורו. ואז אפי' חרכו קודם זמנו מותר אח"ז כו'. זהו ת"ד שם. (ואין לדחות דבריו משום דר"י ס"ל במתני' שילהי תמורה דאם רצה לשרוף את הנקברין רשאי. די"ל דהיינו משום דלא חייש לתקלה באפרו. ולעולם ר"י ס"ל ג"כ דנקברין אפרן אסור. וכדמשמע קצת בגמרא דפכ"ש הנ"ל. דל"צ אלא לר"י דאב"ח אלא שריפה כו' וק"ל). ואם נימא כנ"ל דחמץ אע"ג דהוי מהנקברין אפרו מותר ניחא הכא. והיה מקום לסייע סברא זו גם מדברי התוס'. אף שהתוספות בר"פ כ"ש ס"ל דלחכמים דחמץ מן הנקברין אפרו אסור. מ"מ מדברי התוספות לקמן (דכ"ט סע"א) שתמהו בהא דאין מועלין בחמץ של הקדש דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר שרי כו'. משמע לכאורה דפשיטא להו דאף לרבנן דר"י אפרו מותר. (ואף בחמץ של הקדש או של נכרי דאין מצוה לבערו מ"מ אפרו מותר. כיון דבחמץ שלו שמצוה לבערו אפרו מותר כיון דנעשית מצותו וכנ"ל ואין סברא להחמיר בחמץ של הקדש ושל נכרי יותר מחמץ שלו). אך מ"מ אין ממש בראיות אלו לסתור דברי התוס' והרא"ש המפורשים שכתבו דלרבנן דר"י חב"פ אפרו אסור. דמה שהקשה בעל ש"א הנ"ל דלא אמרו חכמים לר"י שדין זה תחלתו להחמיר וסופו להקל לענין אפרו. וכמדומה שהמפרשים האריכו בזה. מלבד מה שי"ל דהא דנקברין אפרן אסור הוא מדרבנן וכ"כ הפ"י. לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא. דהא דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. היינו בסופו להקל באופן שלא יוכל מתחלה לקיים המצוה כלל. כמו לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל ומה בצע במה שנדין בו בק"ו להחמיר. אבל אם אין סופו להקל בזה לבטל קיום המצוה. רק שאם יקיים המצוה והחומר שאנו דנים להחמיר עליו אז אח"כ יוכל להסתעף מזה איזה קולא בדבר אחר. אין משגיחין ע"ז כלל. ושפיר דנים בק"ו להחמיר במה שאנו דנים כעת. דאל"כ בטלת כל תורת ק"ו. דמכל חומרא שבעולם יצוייר שיסתעף מזה קולא. וכי משום זה לא נדון עוד בק"ו. (וכעין דאמרינן בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין דפ"ז ע"א וע"ב לענין טומאה וטהרה, ועי' בתוס'. ועוד כהנה יש לצייר בכמה אופנים ובכ"ז לא יתבטל תורת ק"ו. והרי אנו דנין הדבר במה שעומד עכשיו. ומה בכך שאח"כ יסתעף מזה איזה קולא וכן מבואר בתוס' זבחים (די"ב ע"ב ד"ה בעי), דאע"ג דפסול שלא לשמה מוציא מידי פיגול כו'. לא חשיב סופו להקל מש"ה ע"ש. וע' בתוס' קידושין דס"ח ע"א ד"ה לחומרא ע"ש וד"ז פשוט. ומהתימה על הגדולים שהקשו דנימא שיהיה סופו להקל באפרו אחר שישרפנו ויקיים מצותו ואין זה פירכא כלל. (וידעתי שיש מקום לחלק בין שסופו להקל ע"פ מקרה. משא"כ הכא דקושיית הגדולים הנ"ל דסופו להקל באפרו שד"ז הוא בודאי. מ"מ אין זו קושיא מאחר דבגמרא לא מצינו הך דסופו להקל, דאין דנין בק"ו רק היכא דאפשר שלא יוכל כלל לקיים תחלת המצוה וכמבואר). ומה שהקשו התוספות שימעול בחמץ של הקדש משום אפרו. י"ל דעיקר קושייתם לראב"י התם דאמר דמ"ד לא מעל הוא ר"י. והא לר"י דאב"ח אלא שריפה ממילא אפרו מותר. וגם לאינך כולהו אמוראי לא משמע כלל לומר שיהיה בזה עוד פלוגתא אחרת דלר"י יהיה מועל בחמץ של הקדש. ומלבד זה י"ל עוד בפשיטות כיון דלאוקימתא דרב יוסף שם מ"ד לא מעל נמי ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. רק דלא מעל משום דאין פודין כו'. והיינו משום דכשיפדה ע"כ יצטרך לבערו או להאכילו לכלבים שלא יעבור עליו בב"י. וא"כ הקשו התוס' שפיר דלאחר שישרפנו מקודם ואח"כ יפדנו אז פשיטא דמותר בהנאה לריה"ג כיון דאינו עובר בב"י שכבר נשרף החמץ. אבל לדידן דחב"פ אסור בהנאה י"ל דאפרו ג"כ אסור בהנאה מאחר שהוא מהנקברין כנ"ל. שוב ראיתי בפ"י שם שעמד ע"ד התוספות בזה דדילמא מ"ד לא מעל ס"ל כחכמים דחמץ מהנקברין ואפרו אסור והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה כמ"ש דלק"מ. דקושיית התוספות שפיר לאוקימתא דרב יוסף דמ"ד לא מעל ג"כ ס"ל כריה"ג וכנ"ל. ולאוקימתא דראב"י דמ"ד לא מעל הוא ר"י בודאי שפיר הקשו התוס' וכנ"ל. וראיתי בספר בית אפרים שם שהוכיח דבחמץ של נכרי או של הקדש דאם חרכו אחר זמנו ג"כ מותר בהנאה מדברי התוספות הנ"ל. דפשיטא להו דחמץ של הקדש לאחר שנשרף הוא מותר אע"ג דחמץ מהנקברין מ"מ כיון דהוי של הקדש והוי כחרכו קודם זמנו וכו'. ולכאורה אדרבה מדברי התוס' הנ"ל מוכח להיפך. ממ"ש התוספות ודייקו בלשונם דאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה. מוכח בהדיא דבחרכו הגזבר מקודם כ"ז שלא יעשה אפר אסור בהנאה. דדוקא בחמץ שחרכו קודם זמן איסורו ונפק ליה מתורת אוכל אז לא יחול עליו אח"כ שם חמץ כשיגיע זמן איסורו. משא"כ בחמץ של נכרי ושל הקדש אחר זמן איסורו לא מהני חרכו. כיון דכבר חל עליו שם איסור חמץ לישראל בעידן איסורו תו לא פקע איסורו כמו בכל חמץ אחר זמן איסורו. (וכ"מ ג"כ בתירוץ התוס' שם במ"ש דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי למידי לא שייך ביה מעילה כו'. ואפילו אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל כו'. דהתם חזי לאחר הפסח שהוא בעין עכ"ל. משמע דעיקר סברתם דלא חשיב גורם לממון היינו משום דהנאת אפרו אינה חמץ בעין כלל. אבל אם היה היתר בחרכו הגזבר מקודם אף שהחמץ בעין בודאי מסתבר שיחשב מש"ה גורם לממון כו'): ז ואמנם לכאורה יש לדון בנ"ד. ממ"ש הרא"ש בפ"ח דברכות (סי' ל"ה) בשם ה"ר יונה בהיתר המוש"ק דאע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל לתוכו איסור כו'. כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר כו' כמו דבש דיינינן ליה ומותר כו'. והמג"א (בסי' רט"ז ס"ק ג') הקשה עליו מהא דאמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב. ואי לאו קרא הוה אסרינן ליה. א"כ ש"מ דבתר, מעיקרא אזלינן. וכ"ת נילף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן עכ"ד המג"א. ולפ"ז י"ל דאף להחולקים ע"ד ה"ר יונה מ"מ בחלב גופיה דגלי ביה קרא דאזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא. ממילא יש להתיר בו אף באיסור אחר המעורב בו. כמו בנ"ד שהחלב נתהוה ג"כ מחמץ מ"מ מאחר שנשתנה למהות אחר ואין עליו כעת שם