תורת חסד קיב

בע"ז ע"ש. ה"נ יש להחמיר בסתם יינם לענין זה. וא"ש הכא). אך ראיתי בר"ן בע"ז שם שכתב בהדיא משום דר' יוסי גופיה אוסר לכתחלה בזוז"ג. ומשמע דאף באיסור דרבנן אוסר לכתחלה. ומ"מ י"ל דכל זה רק בסתם יינם וכנ"ל. (וצריך ביאור כוונת הר"ן במ"ש שם דהא דשרי ר' יוסי שוחק וזורה לרוח לכתחלה ה"ט דספק מזבל כו'. אבל הכא דודאי מזבל לא שרינן לכתחלה. וע"ש בחי' הריטב"א). ועוד יש להביא ראיה לכאורה דזוז"ג אסור לכתחלה אף בשלכדה"נ. מסוגיא דחזקיה ור' אבהו בפסחים (דף כ"ב ע"א). דפריך הגמרא והרי דם דרחמנא אמר וכו' לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון כו' ונמכרין לגננים לזבל ומועלים בהם. וראיתי בספר פ"י שם שכתב דמהיתר המכירה שנוטלין דמים מזה אין ראיה שדם מותר בהנאה דכיון דהתם במתניתין המעות להקדש ולא שייך ביה איסור הנאה כו'. רק ראיית הגמ' היא דמשמע דנמכרין לגננין ישראל והגננין מזבלין בו ואע"ג דהנאת דם לזבל הוי שלכדה"נ וי"ל דמשום פסידא דקדשים לא אסרו מדרבנן כאן שלכדה"נ מ"מ מה שעתיד ליגדל ה"ל זוז"ג דאסור לכתחלה. עכ"ד הפ"י. ולפי דבריו יהיה מוכח מכאן דזוז"ג אסור לכתחלה אף בשלכדה"נ אך פירושו דחוק טובא. דלדבריו כל הוכחת הגמרא שדם מותר בהנאה הוא רק ממה שלא אסרו מדרבנן לכתחלה להגננים לזבל בו. ודילמא כל זה התירו משום פסידא דקדשים שאם יאסרו לזבל בו לא יקנוהו ויהיה פסידא לקדשים. (כשיצטרכו למכור לנכרים בזול). והיה אפשר לומר בפשוטו דכיון דאורחייהו בהכי כדמשמע לישנא דנמכרין לגננין כו' וחשיב כה"ג כדרך הנאתו ולק"מ. או י"ל דזהו תליא בפלוגתא דתרי לישני דר' אבהו א"ר יוחנן (שם דכ"ד ע"ב). דלל"ק דהתם דקאמר רק כדרך אכילתן למעוטי אוכל חלב חי, משמע דלענין הנאה לא בעינן כדרך הנאתן. ולל"ב דקאמר דרך הנאתן למעוטי חלב שור הנסקל ע"ג מכה אמרינן שם. וכש"כ אוכל חלב חי. וכדמשמע ג"כ מהא דאמר אביי שם הכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ. דלישנא דהכל מודים היינו בין לל"ק ובין לל"ב דזולת זאת לא מצינו שם בזה פלוגתא מפורשת. והשתא תיקשי לל"ק דר' אבהו אר"י דשלכדה"נ אסור מן התורה א"כ אמאי נמכרין לגננין לזבל דהכא גם כן לר' אבהו קיימינן. אלא מוכח שפיר דדם מותר בהנאה. ואין לדחות דהא מבואר בירושלמי דר' יוחנן ס"ל כחזקיה ולא כר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע. ואם כן מאי מקשה הגמרא לר' אבהו והרי דם כו' דהך דשלכדה"נ א"ר אבהו א"ר יוחנן כו' ור' יוחנן לטעמיה. זה אינו דהך מתניתין דיומא דאלו ואלו מתערבין באמה כו' ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהם אתיא כר"מ ור"ש כדאיתא ביומא (דנ"ט סע"א). ומייתו לה התוספות בפסחים שם (בד"ה מועלין כו'). והני תרי תנאי ר"מ ור"ש ע"כ ס"ל כר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע כמ"ש התוספות בפסחים שם (ד"ה ור"ש). וחזקיה לא אתי אלא כר"י יעו"ש בתוספות. וא"כ שפיר מקשה הגמ' לל"ק דר' יוחנן הנ"ל ממתניתין דיומא הנ"ל. ועוד י"ל שפיר באופן אחר. דהוכחת הגמ' דדם שרי בהנאה הוא מסיפא דמתניתין דקתני ומועלין בהם. (ומש"ה מייתי הגמרא בפסחים הך סיומא דמתניתין ג"כ דמועלין בהם). והיינו מדרבנן שאסור ליהנות בלא דמים. כדאיתא ביומא שם. ולפמ"ש התוספות בפסחים ר"ד כ"ו דבמעילה דאורייתא ג"כ שלכדה"נ שרי. א"כ הא דתנן מועלין מדרבנן א"א לפרש הך לישנא לאסור הנאה שלכדה"נ רק כדין מעילה בכדרך הנאתן. ואם כן שפיר מוכיח הגמרא דדם מותר בהנאה. דאי נימא דדם אסור בהנאה מה"ת. א"כ מה שייך בזה איסור דרבנן ליהנות בלא דמים. וגם היאך חל איסור דרבנן על איסור דאורייתא דבלאו הכי דם אסור בהנאה מה"ת. וע"כ מוכח דדם מותר בהנאה מה"ת. ועכ"פ אין שום ראיה מכאן לאסור זוז"ג לכתחלה לענין שלכדה"נ וכנ"ל. ועוד היה מקום להביא ראיה מדברי ה"ר יקר שבמרדכי דיבמות (והובא לעיל אות א') דמפרש מתניתין דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה הוא שלא יאכל הישראל אח"כ תרומה. וכבר ביארנו לעיל דכאן הוה ליה זוז"ג כיון שמתחלה הפרה ביד הישראל אכלה חולין כו'. אלא משום דזוז"ג אסור לכתחלה. וכאן בכרשיני תרומה ה"ל איסורא דרבנן. חדא דתרומת ירק לכ"ע הוי מדרבנן. ועוד דאיתא בירושלמי דחלה (פ"ד סוף ה"ד). מפני מה לא גזרו על הבקייה כו'. אימת גזרו על הכרשינין רי"א בימי רעבון כו'. ופירש הפ"מ שם דכרשינין הוי מאכל אדם ע"י הדחק ובימי רעבון שאכלו אותם אז גזרו עליהם תרומות ומעשרות כו'. הרי דכרשינין הוי רק איסור דרבנן. (וי"ל דהוי תרי דרבנן כיון דתרומת ירק בלא"ה דרבנן). ומ"מ מוכח מדעת ה"ר יקר הנ"ל דבכה"ג נמי אסור זוז"ג לכתחילה. אבל ראיה זו ג"כ לא מוכחא כלל. מלבד דבלא"ה לא קיי"ל כד' ה"ר יקר שם וכמבואר בפוסקים. וע"ש בש"ך ביו"ד הנ"ל. ואף לדעת ה"ר יקר גופיה עדיין לא מוכח כלל לענין שלכדה"נ. ולפמ"ש הר"ן פ"ב דפסחים בעובדא דמר בר ר"א דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה שיש שלמדו משם דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם בחולה שאב"ס. והר"ן דחה דבריהם. שאין מתרפאין באיסורין דרבנן כדרך הנאתן דטפי קילי איסורי תורה שלכדה"נ מאיסורי דרבנן כדרך הנאתן. ולפ"ז אף את"ל דבאיסורין דרבנן זוז"ג אסור לכתחלה. מ"מ לענין שלכדה"נ י"ל דזוז"ג שרי לכתחלה וכנ"ל. ועדיין יש להתיר בנ"ד מטעם זוז"ג ושרי אף לכתחלה כיון דהוי שלכדה"נ. וכנ"ל: אך הדבר צריך חקירה לידע איזה חמץ מאכילין הבהמות בפסח. ולפי הנשמע יש שמפטמין הבהמות מפסולת הברייא הויז, שעומד הוא לכך ותמיד הוא מיוחד רק למאכל בהמה שע"י זה מתרבה אצלם החלב וכן דרכן תמיד. וא"כ בכה"ג ה"ל כדרך הנאתן וליתא להיתר הכו"פ בזה: ועתה נבא לבאר במה שיש לדון בדין החלב המתהוה בבהמה ע"י אכילת חמץ שיצא מתורת אוכל ונשתנה ענינו וצורתו. וכבר הבאתי לעיל דברי הפמ"ג שנוטה מסברא לתלות דין זה אי חב"פ מהנשרפין או מהנקברין דאפרם אסור. וה"נ יש להחמיר בזוז"ג בנקברין כו'. ובספר בית אפרים כתב בקצרה להקל בנ"ד ומדמה דין החלב לחמץ שחרכו קודם זמנו וס"ל דה"ה בחמץ של נכרי שחרכו אחר זמנו דמותר לישראל ע"ש. ולא כן עמדי. ונלע"ד דנ"ד הוי גדר אחר ולא כדבריהם דמר מדמי לה לאפר ומר מדמי לה לחמץ שחרכו כו'. וכמו שנבאר אי"ה. ומתחלה נבאר קצת בדבריהם. הנה לענין אם חב"פ אפרו אסור דזהו תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אי חמץ מהנשרפין או מהנקברין. וכן מבואר בהדיא בדברי התוס' פסחים (דכ"א ע"ב ד"ה בהדיא) דלר"י חב"פ אפרו מותר ולרבנן אפרו אסור. וכ"כ הרא"ש פכ"ש (סי' ב') בשם ה"ר יונה ע"ש. וכ"כ הטור. אך בד' הרמב"ם הוקשה המג"א ר"ס תמ"ה. שפסק דמותר לשורפו ג"כ. והא כל הנקברין לא ישרפו וגי' הרי"ף והרא"ש, שם וחכמים אומרים אף מפרר וכו' ע"ש בדבריו. ולכאורה ממקומו הוא מוכרע. ויש ראיה להרמב"ם מהא דפריך הגמרא שם ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא. ומשני ל"צ לר"י דאמר אב"ח אלא שריפה וכו'. וקשה למאי דסבר הגמרא מעיקרא