תורת חסד קיא

דהוי איסור דרבנן. אלא דלכאורה יש להביא ראיה דזוז"ג אסור לכתחלה אף לענין הנאה שלכדה"נ. מהא דאיתא בירושלמי פכ"ש אמתניתין דלא יסיק בו תנור וכיריים עבר והסיק ייבא כהדא אם חדש יותץ ואם ישן יוצן. והיינו דכמו דפליגי תנאי התם בערלה וכה"כ. ה"נ פליגי בעבר והסיק בחב"פ. (ולפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל דחב"פ לכ"ע זוז"ג אסור. י"ל דהפירוש בירושלמי הכא כן דבחב"פ לכ"ע אם חדש יותץ. או דקאי אמתניתין דעבר זמנו והיינו בע"פ דעדיין חמץ אינו במשהו. ואז זוז"ג שרי. ותליא בפלוגתא דתנאי דזוז"ג). והשתא לפמ"ש הרב המאירי בחידושיו לפסחים דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ. וכ"כ הפ"י. ולכאורה יש סייעתא לדבריהם מדברי התוס' בב"ק (דק"א ע"א ד"ה ולא) דדבר שאינו עומד להדלקה אם הדליקו חשוב שלכדה"נ ע"ש. וא"כ מוכח מהירושלמי דלמ"ד זוז"ג אסור אף אם נהנה שלכדה"נ להסיק בחמץ ג"כ אסור. מיהו אין מזה ראיה לנ"ד דלמ"ד זוז"ג אסור אף בדיעבד מדינא לדידיה ודאי יש לאסור ג"כ אף שלכדה"נ. משא"כ לדידן דקיי"ל זוז"ג מותר אלא דמ"מ לכתחלה מחמירין. בזה י"ל שפיר דלענין שלכדה"נ דאסור מדרבנן לא מחמרינן כן ושרי זוז"ג אף לכתחלה. (ובמ"ש הרא"ש בפכ"ש ס"ס ב' בשם ה"ר יונה דבחב"פ דהוי מן הנקברין דאפרן אסור וכש"כ הגחלים דיש לאסור אם בישל עליהם. י"ל דמיירי שאפה או בישל ע"ג הגחלים של חמץ לבד דליכא זוז"ג. וכ"כ בק"נ אבל אם נצטרפו עצים של היתר דהוי זוז"ג י"ל דשרי אף לכתחלה אם נימא כנ"ל דזהו חשוב שלכדה"נ. וזהו דלא כהפ"י שם בסוגיא דמפרש בדברי הרא"ש דמיירי אף בזוז"ג). אלא שעיקר דברי המאירי דס"ל דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ. וכן נקיט הפ"י בפשיטות. לא נראה כן מדברי התוספות דפסחים (דכ"ט ע"ב ד"ה ר"א) שכתבו התוספות להדיא בהא דדרשינן ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה דאסורים נמי להסקה מדאורייתא. מוכח דס"ל דלהסיק באוכלין חשיב דרך הנאתן. דהנאת שלכדה"נ אסור רק מדרבנן לפ"ד התוספות כמש"ל. ואף דיש קצת סתירה בדבריהם דבפ"ק דפסחים (ד"ה ע"א ד"ה וכתיב) כתבו התוספות דהא דלא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן מ"מ התם נמי מוכח מדבריהם דלא אתו עלה מטעם שלכדה"נ. רק משום דאחר שנשרף ונעשה גחלים הנאתו מותרת מדאורייתא. ויותר מוכח כן ממ"ש שם התוס' בתי' השני דכיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיהיה לו הנאה אח"כ אסור ביו"ט. וע"כ דאסור מדאורייתא דבזה מוכיח ר"ע שם מקרא דתשביתו וכתיב כל מלאכה כו' ע"ש. ואי נימא דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ אם כן גם בתחלת הבערתו יכול ליהנות מה"ת. א"ו דהתוספות ס"ל דחשוב זה דרך הנאתו. (ולענין אי איסור היסק בחמץ דאורייתא כיון דבשעת הדלקה ליתא לאיסורא בעיניה. עיין בתוספות פסחים (דכ"ב ע"ב ד"ה מנין) שחילקו בין עצים שנעשים גחלים. ובין שמן דהוי בעין כשדולק בנר כו'. וכ"כ התוספות בשבת (דכ"ה ע"א סד"ה הא בחול) דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ע"ש. ואכמ"ל). ואף דלכאורה הסברא פשוטה כמ"ש המאירי דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ דאינו עומד לכך. מ"מ יש להסביר שהעיקר כדברי התוס' דאין זה בגדר שלכדה"נ דדוקא היכא דכל האכילה או ההנאה הוא שלא כדה"נ מתחלה ועד סוף כמו אוכל חלב חי או הניח חלב ע"ג מכתו אז ליכא איסור דאורייתא. אבל להסיק בחמץ אף דבתחלה הוי זה שלכדה"נ מ"מ אחר שנחרך ונפסל מאכילה (דעדיין עומד באיסורו) שוב אינו עומד אלא להסקה ונמצא גמר היסקו הוי הנאה כדרך הנאתו. ועובר עליה מה"ת. (וי"ל דזה תליא בפלוגתא דר"ז ואביי בפסחים (דכ"ד ע"ב) דלר"ז דס"ל שם דמי פירות נמי חשיב שלכדה"נ. אע"ג דעתה לאחר שהוציא מהן המשקין עומדים לשתיה מ"מ מתחלה לא היו עומדין לכך וחשוב שלכדה"נ. אבל לאביי אזלינן בתר השתא שא"א להיות בו הנאה ראשונה הוי זה כדרך הנאתו. וכמ"ש בצל"ח שם ע"ש). אלא דלפ"ז יש לפקפק בעיקר סברת הכו"פ הנ"ל. דלהאכיל חמץ לבהמה חשיב שלכדה"נ. דמ"מ עתה שכבר נעשה ממנו חלב הוי זה כדרך הנאתו לשתותו. ויש לחלק קצת. מיהו במרדכי ר"פ כ"ש משמע דס"ל דליהנות באפרו ג"כ חשיב שלכדה"נ וע"כ דס"ל דכיון דמתחלה היה שלכדה"נ שרי. ואולם מד' התוס' סוף תמורה משמע דנקברין אפרן אסור מדאורייתא. ומוכח כדברינו דבכה"ג ל"ח שלכדה"נ. וי"ל בזה טובא. ועכ"פ כבר הוכחנו מדברי התוספות דלהסיק בחמץ ל"ח שלכדה"נ מאיזה טעם שיהיה. ומעתה אין ראיה כלל מהירושלמי דעבר והסיק כו'. וחזרנו לדברינו דלענין שלכדה"נ שרי זוז"ג אף לכתחלה וכנ"ל. וראיתי במל"מ פ"ה מיסוה"ת שפירש בדברי התוספות פסחים (דכ"ח ע"א ד"ה ותנן) במ"ש התוספות א"נ מתניתין דהכא א"ש כרבנן כו'. והא דשרי הכא כו'. ואינו אסור אלא כדרך הנאה כו'. דכוונת התוספות דאף דרבנן ס"ל דזוז"ג אסור היינו באיסור תורה אבל בשלכדה"נ בחמץ דהוי איסור דרבנן מש"ה זוז"ג שרי. וזהו כדברינו. (רק שהמל"מ שם כתב עוד לפרש משום דהא דנעשה זבל הוא חששא בעלמא ולא חששו כ"א באיסור תורה). ועכ"פ לדידן דקיי"ל דזוז"ג שרי רק דלכתחלה מחמרינן מדרבנן בודאי י"ל דבשלכדה"נ שרי. וגם במ"ש התוספות בפסחים (ר"ד כ"ו ד"ה שאני) בהיתר הנאת צילו דהוי שלכדה"נ. שהקשה המל"מ דמ"מ הא שלכדה"נ אסור מדרבנן. ג"כ מוכח משום דהנאת צילו אין בה ממש (כמ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך) ובלא"ה אין בזה איסור תורה מש"ה כיון דהוי שלכדה"נ ג"כ שרי אף מדרבנן.. וה"נ נימא לענין חומרא דזוז"ג בלכתחלה דבשלכדה"נ שרי לכתחילה וכנ"ל. אך לכאורה יש להביא ראיה מגמרא דע"ז (דס"ב ע"ב) בההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינם. יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דר"ח כו'. וליקלינהו וליבדרינהו דילמא מזבלי בהו. והקשו התוספות דהא פסקינן כר"י דזוז"ג מותר. ותירצו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו כו'. הרי מוכח דאף באיסור משתכר בסתם יינם דהוי דרבנן מ"מ אסור זוז"ג לכתחלה. ואף דבחיטין אם יעשה מהם זבל הוי גם כן שלכדה"נ כמ"ש התוספות בפסחים (דכ"ח ע"א הנ"ל) בחמץ בזורה לרוח דמה שנעשה זבל חשיב שלכדה"נ וכ"ש באיסור דאורייתא דיש להחמיר לכתחלה בזוז"ג אף שלכדה"נ. מיהו הא מבואר בלשון התוס' שכתבו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן דפליגי אר"י. אבל לר' יוסי גופיה ודאי שרי הכא לכתחלה. דאע"ג דר' יוסי גופיה אוסר לכתחילה בזוז"ג כדתנן במתניתין דערלה ומייתי לה בע"ז (דמ"ח סע"ב) דאר"י אין נוטעין כו'. מ"מ הא ר' יוסי מתיר בשוחק וזורה לרוח לכתחלה. וטעמא משום דהוי שלכדה"נ. או משום דזהו רק חששא שיעשה זבל מש"ה שרי לכתחילה. אלא דר"ח הכא משום חומרת סתם יינם חייש לדברי רבנן דפליגי אר"י וס"ל זוז"ג אסור מדינא אף בדיעבד דלדידהו בכה"ג נמי אסור. וע"כ צ"ל כן דבסתם יינם החמירו יותר. דאל"כ תיקשי מ"ש דבחמץ מודו רבנן דר"י ג"כ דלא חיישינן שיעשה זבל כו'. וכמ"ש התוספות בפסחים הנ"ל. (וי"ל דכיון דהבעיא בע"ז שם בשכרו לסתם יינם מהו מי אמרינן כיון דאיסורו חמיר כדיי"נ שכרו נמי אסור כו'. ואם נימא כן שהחמירו בסתם יינם כל חומר יי"נ. ממילא לפמ"ש התוספות בע"ז (די"ב ע"ב ד"ה אלא) דביי"נ גם כן החמירו לאסור שלכדה"נ כמו