תורת חסד קי

דרבנן דר"א דשרו בזוז"ג היינו בתרומה. אבל באיסורי הנאה מודו דזוז"ג אסור. ולפ"ז שיטת הירושלמי פליגא אגמרא דידן דנקיט עיקר דינא דזוז"ג רק באיסורי הנאה וכנ"ל. ולכאורה יש להוכיח כן דהבבלי והירושלמי פליגי בזה. מהא דאיתא בירושלמי ספ"ק דערלה אהא דר"י אומר אין נוטעין ייחור של ערלה. א"ר יוחנן עבר ונטען מותר עבר והרכיב אסור. ופליג אגמרא דידן דאמרינן ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר. דהירושלמי לטעמיה דס"ל דבאיסורי הנאה לכ"ע זוז"ג אסור. רק באגוז של ערלה דכלה בארץ קודם שיצמח (כמ"ש הראשונים) והוי דומיא דביצה שנעשה אפרוח דנקט התם דקודם גידולו הוי עפרא בעלמא כדאיתא בתמורה (דף ל"א ע"א). אבל עבר והרכיב אסור דזוז"ג אסור באיסורי הנאה וכנ"ל. אך יש לתמוה על המפרש מוהרא"פ הנ"ל דהיאך אפשר לומר דבאיסורי הנאה דרבנן נמי מודו דזוז"ג אסור. דא"כ תיהוי תיובתא ממתניתין דערלה (פ"ב מי"ד ומט"ו) בשאור של תרומה ושל כה"כ שנפלו לתוך העיסה כו'. דת"ק מתיר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים. ואמאי הא אפילו שאור של חולין ושל כה"כ שנצטרפו וחימצו אסור דאין היתר משום זוז"ג כיון דכה"כ הוא מאיסורי הנאה וכנ"ל. ומוכח בהדיא דלרבנן שרי זוז"ג אף באיסורי הנאה. אלא צ"ל בפירוש הירושלמי דאע"ג דרבנן פליגי אר"א אף באיסורי הנאה מ"מ בתרומה לית הלכתא כר"א דיחידאה הוא. כדאמר התם בירושלמי אבל באיסורי הנאה הלכה כר"א דזוז"ג אסור. דבזה לאו יחידאה הוא. דכל הני תנאי דברייתא דחמצן של נכרים קיימי כוותיה בזה. וכ"מ מסוף דברי הירושלמי שם. ועוד מן הדא דאמר ר"ח כו'. ואורין ליה כר"א. מה כיחידאה מורו לא משום שירדו לחמצן של נכרים כר"א כו' הלכה כר"א כו'. (והלכתא מכלל דפליגי רבנן רק דבזה הלכה כר"א). ואולי שגם המפרש מהרא"פ הנ"ל כוונתו כן. ועכ"פ לשיטת גמרא דידן דפליג אהירושלמי ופסקינן הלכתא דזוז"ג שרי אף באיסורי הנאה י"ל דשרי ג"כ בחמץ בפסח כנ"ל. ואין ראיה לדברי המג"א הנ"ל. אך היה י"ל בע"א בפירוש הירושלמי דערלה לתרץ לפ"ד המפרש מוהרא"פ הנ"ל דלא תיקשי ממתניתין דשאור של תרומה ושל כה"כ כו' כנ"ל. לפמ"ש בפמ"ג ביו"ד סימן ס' דיש לחלק באיסורי הנאה לענין זוז"ג בין נקברין לנשרפין. דדוקא בנקברין דאף אפרן אסור זוז"ג נמי אסור וכו'. ולפ"ז י"ל בפירוש הירושלמי דירדו חכמים לשיטת ר"א בחמץ. היינו כהפוסקים דקיי"ל כרבנן דר"י דחמץ מהנקברין כו'. ובזה מודו רבנן דזוז"ג נמי אסור. משא"כ במתני' דמיירי בכה"כ דהוא מהנשרפין ובזה שרי למ"ד זוז"ג מותר. אך מהירושלמי דספ"ק דערלה הנ"ל דלר' יוסי אם הרכיב אסור מוכח דבערלה דהוי ג"כ מהנשרפין נמי זוז"ג אסור כנ"ל. ועם שיש לדחות קצת ולפרש שם בע"א מ"מ מחוורתא כנ"ל: ד והנה בכו"פ ביו"ד סימן ס' כתב טעם אחר להתיר בהמה שנתפטמה בחב"פ אע"ג דאסור בהנאה מ"מ הנאה זו היא שלא כדרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון לבהמה ובאכילת בהמה נהנה מאיסור אין לך שלכדה"נ יותר מזה. ושאני כרשיני ע"ז דאסורים אפילו שלכדה"נ משא"כ בשאר איסורים. עכ"ד הכו"פ. ולכאורה דבריו תמוהים דנהי דכל האיסורים אין לוקין עליהם שלכדה"נ מ"מ איסורא מיהא איכא. וכמבואר בתוס' שבועות (דכ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא ושם דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי) דשלכדה"נ אסור מדרבנן. (ועיין תוספות ע"ז די"ב ע"ב ד"ה אלא) אך ראיתי להמל"מ (פ"ה מהלכות יסוה"ת) שהקשה בדברי התוספות בקידושין (דנ"ו ע"ב ד"ה המקדש) שהקשו אמאי אינה מקודשת והא חזי ליהנות שלכדה"נ ומזה משמע שד' התוס' דשלכדה"נ שרי לכתחלה וסותר לדברי התוס' הנ"ל והריטב"א והר"ן בקידושין שם באמת תירצו כן משום דשלכדה"נ אסור מדרבנן ולא שרי רק לחולה שאב"ס. (ומ"ש הב"ש בסימן כ"ח ס"ק נ"ד דיכולה לימכר לחולה דבריו תמוהים. וכמבואר בריטב"א שם דאסור למוכרו לחולה בדמים ע"ש). אמנם נראה שמדברי התוס' בקידושין ג"כ לא נשמע כלל שיתירו לכתחלה ליהנות שלכדה"נ. ומה שלא תירץ שם כן כהריטב"א והר"ן משום דשלכדה"נ אסור מדרבנן. היינו משום דהא דתנן דהמקדש בערלה ובכה"כ אינה מקודשת משמע להו מדאורייתא אינה מקודשת (דומיא דכה"כ דודאי אינה מקודשת מדאורייתא. דהא הכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ב. ובמ"א ביארתי דלא תיקשי הא דאמרינן דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. אמאי אינו ברשותו מה"ת כיון דחזי ליהנות שלכדה"נ). ועוד דא"כ תיקשי הא דאר"ג דהמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין. אמאי אינה מקודשת. והא ה"ל תרי מדרבנן דחמץ דאורייתא נמי הא חזי ליהנות שלכדה"נ ואסור רק מדרבנן. וא"כ בחמץ דרבנן לענין שלכדה"נ ה"ל תרי דרבנן וקיי"ל דהמקדש בתרי דרבנן מקודשת. ומגופה דמתניתין נמי איכא למשמע דהמקדש בערלה וכה"כ אינה מקודשת משמע אפילו בערלה ובכה"כ דרבנן. (ועיין ברי"ו). ומש"ה הוצרכו התוספות לתרץ דאף מדאורייתא אינה מקודשת מחמת שלכדה"נ. ועכ"פ אין לסתור דברי התוספות המפורשים בכ"ד דמדרבנן אסור ליהנות שלכדה"נ. וא"כ אין להתיר לכתחלה בנ"ד מסברת הכו"פ הנ"ל דזה חשוב הנאה שלכדה"נ. ואולי כוונת הכו"פ דכיון דאסור רק מדרבנן שוב יש לסמוך בזה על טעמים וצדדים אחרים להתיר בזה. (וכמ"ש עוד אי"ה). וגם במה שכתב הכו"פ דשאני פרה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דתקרובת ע"ז אסור אף שלכדה"נ. הא חזינן שהתוספות נסתפקו בזה אי בתקרובת ע"ז בעינן כדרך הנאתו. כמ"ש התוספות בע"ז (דף י"ב ע"ב ד"ה אלא. וע"ש בתוספות דמ"ג ע"ב ודמ"ח ע"ב. ובפסחים דכ"ו ע"א ודכ"ח ע"א). א"כ מוכח מדבריהם דאיסור פרה שנתפטמה מכרשיני ע"ז אינו תלוי באיסור שלכדה"נ כו'. ובמ"א העירותי ע"ד התוספות בחולין (ר"ד קט"ז) שהקשו דמיד כשאמר חב"פ יוכיח נפרוק שכן גידולי קרקע כו'. ותירצו בתירוץ השני דנימא בשר תקרובת ע"ז יוכיח כו'. והשתא אם נימא דתקרובת ע"ז אין לוקין עליה שלכדה"נ. תיקשי מאי פריך הגמרא בפסחים (ר"ד כ"ה) לאביי מהך ברייתא דאיסי ב"י כו'. ואם איתא נפרוך מה לכה"כ שכן לוקין עליהם אפילו שלכדה"נ. מאחר דבלא"ה ע"כ סמך הברייתא אהא דנימא תקרובת ע"ז יוכיח לתירוץ התוספות הנ"ל. וא"כ גם על פירכא זו דמה לכה"כ שכן לוקין עליהם שלכדה"נ ג"כ יש להשיב בזה דנימא תקרובת ע"ז יוכיח. אלא מוכח דתקרובת ע"ז ג"כ לוקין שלכדה"נ וי"ל בזה. (דלכאורה גם אם נימא דתקרובת ג"כ לוקין שלכדה"נ מ"מ תו נימא חב"פ יוכיח. ואף דא"כ יהיה הדר דינא ואיכא למיפרך כל דהו. מ"מ הא ליכא למיפרך שכן ג"ק וע"כ דמשמעות הברייתא דבאופן דנקיט פירכא גמורה ול"פ כל דהו שפיר יליף מהני תלת דנקיט וא"צ להיוכיח של תקרובת ע"ז. וע"ש במהרש"א בחולין). ואכמ"ל בדרך אגב: ה אך יש להתיר בנ"ד לכתחלה משום דחשיב שלכדה"נ ובאופן זה. דודאי עיקר ההיתר בנ"ד מדין זוז"ג (וכמש"ל אות א') אלא דאם באנו לחוש לכתחלה משום דזוז"ג לכתחלה אסור. אם נקטינן דלקנות מן הנכרים חשיב לכתחלה לענין זה וכנ"ל. בזה י"ל דכיון דזה חשיב הנאה שלכדה"נ דאינו אסור רק מדרבנן בכה"ג שרי זוז"ג אף לכתחלה דלא החמירו בזוז"ג לאסור לכתחלה לענין שלכדה"נ