תורת חסד קט

קצת דמ"מ הכא לא חשיב זה מב"מ כו'. אך בלא"ה א"א כלל לומר בד' הר"ן שהיתר דזוז"ג יהיה שוה לביטול איסורין חד בתרי. דאם כן לא נתיר בזוז"ג אא"כ כחו של היתר מרובה מגורם של האיסור. והרי פשוט בכ"ד דאף כששוין כח הגורם של ההיתר ושל האיסור גם כן הוי זוז"ג ושרי והיאך נימא דבטל כאן האיסור בהיתר מאחר שאין כאן רוב היתר כלל. (אם לא שנדחוק כנ"ל דלענין זה מצרפין גוף הדבר הנעשה ע"י הגורמים כו'). ועוד דלפ"ד המרדכי בחולין פרק הזרוע בשם ה"ר משולם דכשהאיסור וההיתר תחילת ביאתם לעולם ע"י תערובת לא שייך ביטול ברוב כלל. א"כ הא בזוז"ג לעולם תחלת ביאתו של הדבר על ידי שני הגורמים בתערובת ואמאי בטיל. (אלא שבזה יש לחלק. ועיין במל"מ ספ"א מהלכות מטמאי משכב. שמהר"י אלפאנדרי מחלק לענין החלב שמתערובת איברים כיון שמתחלה יש לו מקום מיוחד אף דאח"כ בשעת יציאתו לעולם נולד בתערובת שפיר בטל. וכדמשמע בתוס' זבחים (ר"ד כ"ו). והמל"מ שם פליג ע"ז ע"ש. וכאן י"ל באופן אחר ואכמ"ל). וגם צריך לבאר במה שהקשה הב"י ביו"ד סימן קמ"ב ע"ד הרמ"ה שכתב דכיון דע"ז לא בטלה אפילו זוז"ג אסור. דתיקשי מעובדא דההיא גנתא (בע"ז דמ"ט סע"א) דעלה אר"י א"ש דהלכה כר"י דזוז"ג מותר. (וכן קשה מפלוגתת ר' יוסי ורבנן בשוחק וזורה לרוח. שם ובפסחים דף כ"ח ע"א. וע"ש בתוספות). והט"ז שם תירץ לחלק בין זוז"ג שא"א כלל להיעשות הדבר בלא הגורם של איסור כמו תנור חדש שנגמר בעצי איסור ובתנור ישן לענין הפת שנאפה בעצי איסור דבזה אסור אף שיש גורם דהיתר גם כן. משא"כ בגורם דאיסור שהוא רק משביח הדבר וכמו הגורם של הזבל שמשביח הקרקע אבל מ"מ עיקר הדבר אפשר שיהיה מבלעדי האיסור גם כן רק שלא היה טוב כ"כ בזה מותר זוז"ג. והא דבעי הגמרא בע"ז לאוקמי ברייתא דשדה שנזדבלה כר"א בלא"ה דחי ליה שם. עכ"ד הט"ז. ועם שסברתו נכונה ליישב דברי הרמ"ה. אבל מד' הרי"ף בפסחים פכ"ש שהוכיח דהלכה כברייתא דחדש יוצן מהא דמסיק בע"ז דהלכה דזוז"ג מותר גבי גורם דזבל ומייתי עלה גם כן מעובדא דההיא גנתא כו'. (והא דאר"י א"ש הלכה כר' יוסי. קאי אר' יוסי דמתניתין שם דמיירי בזריעת ירקות לענין זבל. ולא אר' יוסי דברייתא שאם נטע והבריך והרכיב מותר. כדמוכח בגמרא וכן מבואר בדברי הרי"ף ספ"ג דע"ז שם). הרי דלא שמיע ליה ולא ס"ל חילוקו של הט"ז בין זוז"ג דזבל לזוז"ג דחדש יוצן כו' וכן מוכח בדברי הר"ן בע"ז גם כן. ולפ"ז מוכח מעובדא דההיא גנתא דזוז"ג מותר אפילו באיסורי משהו וכמבואר ואף שי"ל באופן אחר שלא תיקשי מההיא גנתא כו'. וא"ר להאריך. מכל מקום נראה ליישב כל הקושיות בחדא מחתא והוא באופן זה. שהר"ן מעולם לא סבר לומר שבדין זוז"ג אין היתר רק ע"פ האופנים ותנאים של ביטול איסור בעין שנתערב בהיתר חד בתרי. ומה דמות יערכנו תערובת הגורמים לתערובת עצם האיסור. ועיקר הסברא דזוז"ג הוי כך. דכיון דבגורם של איסור לבדו בלא היתר כלל מ"מ אינו אוסר רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה. (כמ"ש הש"ך בשם התוספות. והובא לעיל). והיינו משום שהגורם נחשב ג"כ הנאה. ובשני גורמים אחד איסור ואחד היתר אף שכחן שוה מ"מ קליש ליה איסורא שהגורמים מעורבים והדבר הנגרם משניהם לא חל עליו שם איסור מאחר שלא האיסור לבדו פעל עליו גורם זה. ולא יתואר עליו שם הנאת איסור. (וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"י מהלכות מע"ש ה"כ). והיתר זה יש לו דמיון לביטול איסורין. רק דבנתערב עצמות האיסור צ"ל רוב היתר דאל"כ לא אבד האיסור שמו ועצמותו משא"כ בתערובת גורמים וכנ"ל. ואף לפ"ד ה"ר משולם הנ"ל דאיסור בהיתר לא בטיל כשתחלת ביאתם לעולם בתערובת. היינו משום דבעינן דומיא דקרא דאחרי רבים להטות. משא"כ בתערובת גורמים דאפילו רוב לא בעינן כלל. ולפ"ז כש"כ בחמץ בפסח דאף דהוי במשהו מ"מ זהו רק חומרא מדרבנן. ופשיטא שלא החמירו מה"ט לאסור בזוז"ג כלל אף לפ"ד הר"ן. ולק"מ כל הקושיות הנ"ל. הרי מבואר שלפ"ד הר"ן נמי י"ל דזוז"ג שרי בחמץ בפסח. ועוד היה אפשר לצרף סברא להקל בנ"ד לפמ"ש בספר ש"ת באו"ח (סי' תס"ז סק"ל) די"ל דחמץ של נכרים אינו אוסר במשהו וא"כ ממילא בנ"ד י"ל דכיון שהבהמה אכלה חמץ של נכרים ונעשה זוז"ג יש להתיר אף לפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל דחמץ בפסח דהוי במשהו זוז"ג נמי אסור. מכל מקום הא חמץ של עכו"ם אינו במשהו לפי הנ"ל. אך עיקר דברי הש"ת הנ"ל לא נתחוורו כלל. ובודאי נראה מסתימת הפוסקים דחב"פ במשהו אפילו של נכרים. ואדרבה לחד טעמא כש"כ הוא בחמץ של נכרים דהוי במשהו. דכבר נודע דברי המרדכי דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. אבל הר"ן בפכ"ש כתב הטעם דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ משום דאחר הפסח נמי יהיה אסור מדרבנן בעיניה עכ"פ ולא שרי רק בתערובת ע"ש. ולפ"ז לדברי הר"ן בחמץ של נכרים בפסח ודאי הוי דשיל"מ דאחר הפסח יהיה שרי בעיניה ממש. וכן ראיתי שכתב הרמב"ן במלחמות שם בהדיא וז"ל וכש"כ חמץ של נכרים שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא. עכ"ל הרמב"ן. ורק לפי דעת המרדכי הנ"ל דלא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וה"ט שייך אף בשל נכרים. וגם ממ"ש בתשובת הריב"ש (סי' ת') בסופו בשם הלכות הרי"צ גיאת מבואר דאין חילוק בין חמץ של ישראל או של נכרים לענין תערובת בתוך הפסח כו' ע"ש. וכ"מ ג"כ מד' הרוקח שהובא בט"ז (סימן תס"ז ס"ק י"ז) בדלי של מים שנמצא בו חמץ כו' ע"ש. מ"מ מה שכתב שם בש"ת אחר כך דחמץ בעין של נכרים אוסר במשהו. אבל הבלוע מחמץ שאין בו בנ"ט לא נאסר במשהו בהיותו ביד הנכרים דלא שייך אז גזירת חז"ל על משהו. אפשר לצדד בזה. וה"ה בהיתר זוז"ג בנ"ד ובמ"א יבואר זה אי"ה. ועוד י"ל ולצדד דאפילו נימא דלא כהש"ת הנ"ל רק דאפילו הבלוע מחמת משהו ביד הנכרים נמי נאסר. מ"מ יש לחלק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה. דהא פליגי אמוראי בירושלמי דפסחים (פ"ב ה"ב) הובא בריב"ש שם. אי חמץ של נכרים בפסח מותר בהנאה לישראל. וא"כ י"ל דאף דקיי"ל כמ"ד דאסור בהנאה. מ"מ לענין חומרא דמשהו יש לומר דכ"ע מודים דעכ"פ אין אוסר בהנאה בחמץ של נכרים. ויש להסביר בזה. ואכמ"ל: נ אך לכאורה יש להביא ראיה לדברי המג"א דבחב"פ דהוי במשהו אף זוז"ג אסור. מהא דאיתא בירושלמי (פ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הי"א) אר"י בשם ר"ל מאן תנא חמצן של נכרים ר"א כו'. ואנן לית אנן אמרין כן אלא ר' הילא בשם רשב"ל ירדו לחמצן של נכרים כר"א ועוד מן הדא וכו' ואורין ליה כר"א כו' ע"ש. ופירש הפ"מ בע"ז שם שהחמירו רבנן בחמצן של נכרים וירדו להם בשיטת ר"א ולא פליגי עליה חכמים בזה. הרי מוכח מכאן דמשום חומרא דחמץ אמרינן דזוז"ג נמי אסור. אך זה אינו. דאף אם נימא כהמג"א דזוז"ג אסור בחמץ בפסח משום דהוי במשהו. מכל מקום בירושלמי התם דמיירי בחמץ אחר הפסח דאינו במשהו. ולמה יאסר בזוז"ג. וגם ל"ל כלל התם משום חומרא דחמץ דלא מצינו כלל שיחמירו חכמים בחמץ אחר הפסח יותר משאר איסורין. אף לר"י דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת. וכמ"ש המג"א (סימן תמ"ז ס"ק מ"ד) בפשיטות ע"ש. וראיתי בירושלמי בערלה שם בפירוש מוהרא"פ שפירש