תורת חסד קח

ס"ה) שפירש במתניתין דתרומות דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה דטעמא מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה. ונמצא שאח"כ יאכל הישראל תרומה. והקשה בספר מח"ל שזהו סותר לדברי הגמ' בע"ז (דט"ו ע"א) דמוכיח הגמרא מהך מתניתין דשכירות לא קניא דאי ס"ד דשכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה היא. ולדברי ה"ר יקר הנ"ל לא מקשה הגמרא מידי דמ"מ אסור להאכילה כרשיני תרומה שלא יאכל הישראל אח"כ תרומה והיאך מוכח דשכירות לא קניא. ויש לתמוה עליו דלפי דעתו עדיפא הו"ל להקשות ע"ד ה"ר יקר הנ"ל ממתניתין גופה. מסיפא דמתניתין בתרומות שם דתנן התם דכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. והשתא ל"מ לדברי התוס' ביבמות (דף ס"ו ע"ב ד"ה אבל) דהכהן ששם פרה מישראל הוי רק שואל עליה. דודאי קשיא אמאי שרי להאכילה כרשיני תרומה שיאכל אח"כ הישראל תרומה. ואף לפירש"י ביבמות שם שאם תיכחש או תיאנס או יוזלו פרות יחזיר הדמים מ"מ כיון שאם לא יפחתו חוזרת בעינה להישראל א"כ אמאי שרי להאכילה כרשיני תרומה. (ובודאי אין סברא לומר שהתירו במקום ספק כזה שעומד להתברר אח"כ). אלא י"ל דה"ר יקר ס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל דהיתר דזוז"ג הוא מדין ביטול ולכתחלה אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. והכא בכהן ששכר פרה מישראל אם יאכילנה כרשיני תרומה, א"כ אח"כ כשיחזירנה להישראל הו"ל זוז"ג להישראל כיון דאצלו אכלה מקודם חולין. (וכדאיתא ברש"י דע"ז דמ"ט ע"א ד"ה מאי כו' שהבאתי לעיל). אלא דמ"מ אסור להכהן לכתחלה להאכילה כרשיני תרומה דזוז"ג לכתחלה אסור משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה מאחר שהפרה היא של ישראל. משא"כ בכהן ששם פרה מישראל כיון שמקבל אחריותה כשואל ומש"ה מיקרי לענין זה קנין כספו. (וע"ש בירושלמי שילהי תרומות). שפיר שרי לכתחילה להאכילה כרשיני תרומה. כיון דהפרה חשיבא שלו. והוי כמו קונה פרה מישראל, ולדידיה הוי תרומה היתרא. ואם אחר כך יחזור הישראל ויקנה אותה ממנו הרי כבר נתבטלה ביד כהן. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה. וכן שרי נמי לקנות מן הנכרי פרה שהאכילה איסורין היכא דהוי זוז"ג כיון שכבר נתבטל ביד הנכרי ובכה"ג זוז"ג שרי לכתחלה וכנ"ל. וא"כ שפיר מוכיח הגמ' בע"ז מהך מתניתין דשכירות לא קניא דאל"כ אמאי לא שרי להאכילה כרשיני תרומה בשוכר כמו בשם פרה מישראל דבסיפא דמתניתין וכנ"ל וא"ש. אך בעיקר הדין שכתבנו לעיל בשם הגש"ד דכשנתבטל האיסור ביד הנכרי מותר לקנותו לכתחלה מן הנכרי. וראיתי שכ"פ ג"כ בתשו' מהר"מ לובלין ס"ס ק"ד ע"ש. אמנם מצאתי בתשובת הרדב"ז ח"ג (ס"ס תקמ"ח) שפסק להיפך דאסור לקנותו לכתחלה מן הנכרי דהוי זה כאילו מבטלו עכשיו לכתחלה ותמיהני על האחרונים שלא העירו בד"ז ומ"מ נראה דהעיקר כהגש"ד ומהרמ"ל הנ"ל. והרדב"ז גופיה שם הרגיש שמדברי הרשב"א משמע להתיר בכה"ג. ע"ש. וכמ"ש במ"א: ב ואמנם לענין מ"ש לעיל לפ"ד הר"ן והמג"א דהיתר דזוז"ג הוא מדין ביטול וממילא בחמץ בפסח דהוי במשהו זוז"ג נמי אסור. יש לצדד בזה. חדא דלפמ"ש הש"ך והפר"ח ביו"ד סי' ס' דאף כשנתפטמה הבהמה רק מאיסור לחוד אינו אסור רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל האיסור עצמו וכדמשמע בתוספות דע"ז (דף מ"ט ע"א). ולפ"ז י"ל בנ"ד שזה תליא במחלוקת הפוסקים (ר"ס תמ"ז). דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו דחמץ בפסח אוסר במשהו אף בהנאה. אבל הראב"ד פוסק דבמשהו אינו אוסר בהנאה רק באכילה. וכן נראה דברי הר"ן שילהי ע"ז. ולפ"ז י"ל דבחמץ שפיר יש להתיר בזוז"ג אף לסברת הר"ן הנ"ל. כיון דמשום איסור אכילה ליכא כלל במה שנתפטמה הבהמה מחמץ בפסח וכנ"ל. רק משום איסור הנאה שבו. ולענין איסור הנאה אין חמץ אוסר במשהו לפ"ד הראב"ד והר"ן הנ"ל. וא"כ שפיר מהני כאן היתר דזוז"ג כמו בכל איסורים. ועוד יותר מזה י"ל דאף להפוסקים דס"ל בתערובת חמץ במשהו דיש היתר ע"י שישליך דמי הנאתו לאיבוד (שזהו דברי רשב"א ורשב"ם וראבי"ה. והאחרונים פסקו שיש לסמוך עליהם בהפ"מ כו'). ג"כ יש לצדד בזה לענין זוז"ג וכמבואר. (ומ"ש המג"א בסי' תמ"ה דבחמץ לא מהני זוז"ג כיון דהוי במשהו הא התם קאי המג"א לדברי הרמב"ם וסייעתו דס"ל דחמץ בפסח אוסר במשהו אף בהנאה ולית ליה תקנתא. מש"ה לדידהו יש לאסור גם בזוז"ג. ובזה ניחא דברי המג"א עצמו (בסי' תמ"ב סק"ט) בדבש שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון היה מחומץ בשמרי שכר כו'. ומסיק המג"א שם שאם היה שם גם כן שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי. הרי דס"ל דזוז"ג שרי בחמץ בפסח. רק שי"ל דהתם מיירי שהחמיצו קודם פסח ואז זוז"ג שרי (ולכ"ע לא אמרינן בזה חוזר וניעור). ואין זוז"ג אסור בחמץ רק תוך הפסח דאז הוא במשהו. מיהו לא ה"ל להמג"א לסתום רק לפרש דבתוך הפסח כה"ג אסור. ולהנ"ל א"ש. דהתם קאי המג"א ע"ד תשו' הרשב"א שם ולדעתו שפיר מהני זוז"ג בחמץ בפסח כנ"ל. ואמנם בלא"ה י"ל ולחלק בין הנושאים. וא"ל יותר). אך מלבד זה יש לצדד להתיר זוז"ג בחמץ בפסח אף לפ"ד הר"ן דס"ל היתר זוז"ג מדין ביטול ולא מוכח כלל לדעתו לאסור זוז"ג באיסורי משהו. דצריך לבאר דעת הר"ן. דאי נימא דלפ"ד הר"ן היתרא דזוז"ג וביטול איסורין חד בתרי חד דינא להו בכל מילי. אם כן תיקשי בהא דקיי"ל דזוז"ג מותר בדיעבד וכדתניא בברייתא דע"ז שם ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר. והשתא אם עבר במזיד ליהוי כמבטל איסור לכתחלה דקיי"ל דאסור למי שנתבטל בשבילו ותו קשיא שהר"ן בע"ז שם כ"כ לפרש בדברי רש"י שם דס"ל היתר זוז"ג מדין ביטול. והא רש"י פוסק כמ"ד מין במינו במשהו (כמ"ש רש"י בחולין דף ק"ט ע"א ובפסחים דף ל' ע"א). וא"כ כשהגורמים של איסור ושל היתר המה מין במינו כמו בשאור של איסור ושל היתר שנפלו לעיסה דתנן במתניתין דפליגי בזוז"ג היאך מתירין משום זוז"ג והא מין במינו במשהו. ואין כאן ביטול. ואין לדחוק ולומר דלענין זה מצרפין גוף העיסה לבטל הגורם של השאור כיון דאיכא זוז"ג. דז"א. דמבואר במתניתין דערלה (פ"ב מ"ו) דשאור של חטים בעיסת חטים הוי מין במינו. ואם כן אף העיסה הוא מין במינו עם השאור ואין כאן מבטל כלל לגורם של איסור. אם לא שנדחוק עוד לפרש במתניתין דזוז"ג (שם מי"א ומי"ד) דמיירי בשני מינין כגון שאור של חטים בעיסה של שעורים. ואין זה במשמע כלל ובמ"ש הב"י ביו"ד סימן צ"ח בשם המ"כ והאגור וכ"ה במרדכי דשאור ועיסה שני מינים הם. ומשמע דאף שהם של מין אחד. היינו כמ"ש בכו"פ שם. דל"ק ממתני' הנ"ל דעיסה קודם שהחמיצה שהיא צריכה לשאור ועומדת להחמיצה אז היא מב"מ עם השאור משא"כ אחר שהחמיצה העיסה הוי מבשא"מ עם השאור ע"ש). וגם אין סברא לומר דלפירש"י אתיין כל הני סתמי דמתניתין כמ"ד מב"מ בטל ודלא כהלכתא לפי דברי רש"י הנ"ל. וכן קשה מהא דפסחים (דף כ"ו סע"ב) דסבר הגמרא אליבא דרבי דזוז"ג מותר ופירש"י עצי איסור שגמרו את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת. והא רבי גופיה ס"ל בחולין (דק"ט ע"א) כר"י דמב"מ לא בטיל. וכמ"ש רש"י שם. אלא שיש לומר