תורת חסד קז

להחמיר בספק משהו לענין התבשיל כיון דלענין החטה עצמה הוי ספק דאורייתא וכנ"ל. ומיהו לפמ"ש לעיל לחלק במקום שהאוסר גופיה יש לו חזקת היתר אז יש להקל אחר כך בתערובת כשנעשה דרבנן אע"פ שזהו ע"י גלגול וכנ"ל לפ"ז יש לחלק דהרי"ף דמיירי בחטה שאינה מבוקעת רק ראויה להתבקע והחזקה מסייע להיתר וכנ"ל. משא"כ בנידון של התוספות דהספק על החטה אם חשיבא השתא כמעוכלת הרי אין כאן חזקת היתר עכ"פ. (ואדרבה י"ל להפך). ואין סתירה מדברי התוספות ע"ד הרי"ף בזה: ולדינא אחר שביארנו דרוב הראשונים ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. וכ"מ דברי הרי"ף ג"כ. רק ד' הרמב"ם והרמב"ן דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וכ"מ מדברי הסה"ת הנ"ל. והמהרש"ל והט"ז והש"ך חששו לדבריהם. ולפי מה שכבר ביארנו לעיל הנפקותות לדינא בין אם חמץ בפסח הוא דשיל"מ ובין אם אינו דשיל"מ רק דהוי במשהו משום חומרא דחמץ. וכבר כתבנו לעיל דהיכא שהמאכל מתקלקל אם ישהנו עד אחר הפסח לכ"ע הוי במשהו רק משום חומרא דחמץ ולא מדין דשיל"מ. ועוד יש לצדד בזה דהיכא דהחמץ עצמו ניטל משם ונשאר רק פליטת טעמו דפסק הרמ"א ביו"ד דבדשיל"מ טעמו בטל כל שאין האיסור בעין. וא"כ בחמץ בפסח בכה"ג נשאר האיסור רק משום חומרא דחמץ ולא משום דשיל"מ. ואף שהש"ך שם הרבה להקשות על הרמ"א מ"מ יש ליישב דברי הרמ"א לנכון ואכמ"ל. ועכ"פ לענין זה חזי לצרופי דברי הרמ"א אחר שבלא"ה רוב הראשונים ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ כלל. ובשיש חמץ בעין ואין המאכל מתקלקל יש לחוש להסוברים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ועוד יש בענין זה כמה הערות ופלפולים ולא נפניתי יותר כעת לרוב הטרדות. ואי"ה יבואר עוד: סימן כא ע"ד שאלתו. אם מותר לאכול בפסח החלב מבהמות של נכרים שמאכילים אותם חמץ. והפמ"ג באו"ח ס"ס תמ"ח וביו"ד סי' ס' אוסר החלב שנחלב תוך מעל"ע מאכילת החמץ. דזוז"ג אסור לכתחילה. ובספר בית אפרים מיקל בזה. ושאל מעלתו להורות להלכה למעשה: א הנה לכאורה אין להתיר בנ"ד לקנות החלב מן הנכרים לכתחילה מדין זוז"ג. (וכמ"ש רש"י בע"ז דמ"ט ע"א ד"ה מאי לאו כו', ופרה תשחט ותאכל שאף היא היתה גדילה קודם לכן ע"י שאר אכילות עכ"ל). חדא. דזוז"ג לכתחילה אסור כמ"ש התוספות בפסחים (דף כ"ו ע"ב ובע"ז דף מ"ח ע"ב). ולקנותו מן הנכרים ג"כ י"ל דחשיב לכתחילה לענין זה. כדמשמע בש"ך ביו"ד (סי' ס' סק"ה. וי"ל קצת ע"ש). ומיהו מצינו דלקנות מן הנכרים חשיב כדיעבד לענין סתם כלים של נכרים אינן ב"י כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' קכ"ב ס"ו. ובט"ז שם בסי' ק"ח סק"ד בשם הת"ח ע"ש). ולענין אין מבטלין איסור לכתחילה יש פלוגתא בזה אי לקנות מן הנכרים חשיב לענין זה כלכתחילה או כדיעבד וכמ"ש לקמן. ועוד דבחמץ בפסח שאסור במשהו ואפילו באלף לא בטיל י"ל דזוז"ג ג"כ אסור אף בדיעבד. וכמ"ש המג"א (בסי' תמ"ה סק"ה) בטעמם של הפוסקים דבע"ז אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור. וכדאמרינן בפסחים (דף כ"ז ע"ב) לרבנן דשרו אפילו בשאבוקה כנגדו דמ"מ בהקדש אסור כיון דאפילו באלף לא בטיל. ושהטור אזיל לטעמיה שכתב ביו"ד (סימן קמ"ב) בשם הרמ"ה דכיון דע"ז לא בטלה אפילו זוז"ג אסור. וה"ה בחמץ דהנאה כ"ש מיהו הוי וכו' עכ"ד המג"א. אך י"ל דזה תלוי בעיקר סברת ההיתר דזוז"ג. דלשיטת הר"ן בספ"ג דע"ז דס"ל דעיקר ההיתר דזוז"ג הוי מדין ביטול. דכמו שאיסור בטל בהיתר היכא דליכא טעמא ה"נ בהיתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרמו לו הוי כאילו נתבטל איסור זה ע"ש. לפ"ז נראה דבאיסורי משהו שאין להם ביטול זוז"ג גם כן אסור כיון דאין כאן היתר מדין ביטול. אבל לפ"ד התוס' דמבואר בכ"ד דס"ל דהיתר דזוז"ג אינו מדין ביטול. (ועיקר דברי הר"ן בע"ז שם הוא להשיב על קושיית התוס' אפירש"י שהקשו דשריותא דילדה שסיבכה בזקינה מתורת ביטול ולא מדין זוז"ג כו' ע"ש). לפ"ז י"ל דזוז"ג שרי אפי' באיסורי משהו. ולא תליא הא בהא כלל. ולפ"ד הר"ן הנ"ל מיושב תמיהת התוספות בפסחים (דכ"ז ע"ב בד"ה הקדש) בבעיא דרמב"ח בתנור שהסיקו בעצי הקדש כו'. דא"ל רבא הכי השתא כו' הקדש אפילו באלף לא בטיל ותמהו התוס' דמה חומר הוא זה הא הקדש הוא דשיל"מ ע"י חילול דדשיל"מ לא בטיל אפילו באיסור קל מדרבנן כו'. ולפ"ד הר"ן והמג"א הנ"ל ניחא בפשיטות. דאף דהא דהקדש לא בטיל אינו משום חומר שבו רק מטעם דשיל"מ מכל מקום כן הדין בכל איסורי משהו דאף זוז"ג אסור ג"כ מה"ט ובכל דשיל"מ נמי דינא הכי. והתוס' שהוקשו בזה היינו לשיטתם דס"ל דהיתר דזוז"ג אינו מדין ביטול כלל אבל להר"ן והמג"א א"ש. (וזהו לפ"ד המהרש"ל בפסחים שם שפירש דבעיא דרמב"ח הוא בזוז"ג. אבל משום ש"ע בפת ליכא למיבעי כיון דאפר הקדש לעולם אסור וחשוב האיסור בעין ע"ש). וראיתי בראב"ד ספ"ה מה' נדרים שהקשה בהא דאמרינן אסור בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קיי"ל זוז"ג מותר. והכ"מ שם תירץ בחד תירוצא דשאני נדרים דהוי דשיל"מ ולהכי לא שרי בהו זוז"ג כו'. ועכ"פ מדברי התוספות והראב"ד מוכח דס"ל דבדשיל"מ נמי זוז"ג מותר. (ולפ"ד הר"ן הנ"ל היה מקום ליישב ג"כ קושיית התוס' בחולין (דף ס"ט ע"א ד"ה תלתא) מאי קמיבעיא ליה והא קיי"ל דזוז"ג מותר. והניחו בתימא. והיה י"ל לפמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' י"ד ס"ק י"א) בשם הרשב"א דאיסור יוצא אין בו איסור מחמת עצמו כלל רק שאין לו סימנים כו' והאבר לבדו נשאר חי כו', וא"כ לפ"ד הר"ן הנ"ל דזוז"ג הוא מדין ביטול. י"ל דלא שייך ענין ביטול אלא איסור בהיתר משא"כ התם באיסור יוצא שאין עליו שם איסור מצד עצמו רק שעי"ז יהיה מונע בהיתר דשחיטה מאותו אבר ובכה"ג ל"ש ביטול. כמ"ש כיוצא בזה בד' הפוסקים בכ"ד. ויש לפקפק בזה וא"ל). והנה בדין זוז"ג היכא דבדיעבד שרי ולכתחילה אסור אם נימא בנ"ד דלקנותו מן הנכרים חשיב לכתחילה ואסור כנ"ל. יש לבאר בזה. ולכאורה י"ל בפשיטות דלפ"ד הר"ן דהיתר דזוז"ג הוי מדין ביטול. ומבואר שם בר"ן בהדיא דהא דאסור לכתחילה בזוז"ג הוא משום דהוי כמו מבטל איסור לכתחילה. ומה"ט נראה דמש"ה אסור לכתחילה להאכיל את בהמתו דברים האסורים כו'. אבל לקנות מן הנכרי אחר שהאכילה דברים האסורים י"ל דשרי לכתחילה כיון שהאיסור כבר נתבטל ביד הנכרי ואין כאן מבטל איסור לכתחילה. וכמ"ש בהגהת שערי דורא שער א' דמותר לכתחלה לקנות מן הנכרי כשנתבטל האיסור ביד הנכרי ע"ש. אלא דלפ"ד הר"ן הנ"ל דזוז"ג הוא מדין ביטול א"כ בלא"ה לפ"ז בנ"ד אסור זוז"ג אפילו בדיעבד כיון דחב"פ במשהו וכנ"ל. מיהו נ"מ בזה בהאכילה הנכרי שאר איסורים. (ולפמ"ש לקמן י"ל ולצדד להיתר בזה אף בחמץ בפסח לדברי הר"ן ג"כ). ונראה להביא ראיה לדברינו ויבואר בזה דברי ה"ר יקר שבמרדכי פ"ז דיבמות (אות