תורת חסד קו

בבאו בזא"ז. דמתחלה נאסר מכח ספק דאורייתא וחזר איסורו כודאי ואח"כ כשנתגלגל להיות איסור דרבנן שוב אין לדונו כספיקא דרבנן. משא"כ בתבשיל שנמצאו בו חטים דהספק דאורייתא דהיינו החטים והספק דרבנן דהיינו התבשיל באו כאחד ודנין לכל אחד כדינו דהחטים אסורים מכח ספק דאורייתא והתבשיל מותר מכח ספק דרבנן עכ"ד השעה"מ. ולפ"ז אם נפלו חטים שאינן מבוקעות לתוך התבשיל מודה הרי"ף דהתבשיל אסור מטעם דכיון שהחטים נאסרו מתחלה מכח ספק דאורייתא חזר האיסור כודאי ושוב מחמירין בו גם לענין ספיקא דרבנן ג"כ. וכ"כ שם בשעה"מ בהדיא. מיהו לטעמו של הרמב"ם דמתיר משום דכל שלא נתבקע הוי חמץ דרבנן ולא החמירו לאסור התבשיל במשהו דהוי תרי דרבנן לפ"ז אף בכה"ג שרי. ובזה היה י"ל לדידן אף שנוהגין כהרמ"א בסי' תס"ז ס"ט דאוסרין התבשיל במשהו אף בלא נתבקעו, מ"מ כתבו האחרונים שם להתיר התערובת בהנאה במקום הפסד מרובה ולסמוך עכ"פ לענין הנאה ע"ד הרי"ף והרא"ש דמתירין התבשיל בלא נתבקעו. יש להתיר בזה אף בחטים שאינן מבוקעות שנפלו לתוך התבשיל שנפל הספק על החטים מתחלה ונעשה הספק כודאי איסור וכנ"ל. והיינו ע"פ דברי הש"ך ביו"ד סי' ס"ו ס"ק י' במ"ש שם הרמ"א להתיר התערובת בביצים שנמצא דם באחת מהן וספק אם היה הדם במקום האוסרו או לא דהוי ספיקא דרבנן. וכתב הש"ך דאף דכאן הספק הוא באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן וכמו בספק דרוסה שנתערבה באחרות דלא שרינן משום ספק דרבנן. מ"מ הכא כיון דיש דעות דעיקר דם ביצים אסור רק מדרבנן והוי ספק דרבנן בלא תערובת יש לסמוך עכ"פ דע"י תערובת הוי ספק דרבנן לכ"ע עכ"ד. וה"נ י"ל בחטין שאין מבוקעות כיון שיש דעות דעיקר החמץ הוא איסור דרבנן אף בלא תערובת אף למר עוקבא כנ"ל) יש לסמוך ע"ז לענין התערובת שלא יאסור במשהו כדין ספק דרבנן ולא להחמיר כדין ספק בדאורייתא שע"י גלגול נעשה דרבנן כנ"ל. (ובפרט דהכא אף בחטים מבוקעות ממש יש מתירים למכור התבשיל לנכרי שאינו נמכר ביוקר בשביל החטה כו'. וכ"פ הש"ע. רק דהרמ"א כתב שנוהגין להחמיר. ועכ"פ חזי לצרופי להתיר באין מבוקעות כנ"ל): אך ראיתי בנו"ב (מ"ת בחיו"ד סי' נ') שהקשה ע"ד הרי"ף כקושיית השעה"מ הנ"ל דהכא ע"י גלגול נעשה דרבנן ולמה מיקל בספיקו. ותירץ הנו"ב דהיכא שנסתלק גוף האיסור ואין דנים כלל על איסור תורה יש להקל בכה"ג והנה לדבריו בודאי יש להקל לדידן להתיר התערובת בהנאה במקום הפסד בחטים שאין מבוקעות שנפלו לתבשיל כנ"ל. מיהו מדברי האחרונים משמע דלא ס"ל כהנו"ב בזה. ואכמ"ל: ט והנה בעיקר דין זה שכתבו האחרונים דאם על ידי גלגול נעשה ספק דרבנן אסור כיון שנולד הספק בדאורייתא. ולכאורה משמע כן בגמרא דביצה הנ"ל דספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות. והגמ' מעיקרא אוקי לה בספק טריפה. וכמה פוסקים הוכיחו מכאן דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת לא הוי ס"ס דמשמע להו דהך אם נתערבה קאי אספיקה. ולא ניחא להו לפרש כהר"ת בתוספות דנתערבה אודאה קאי). א"כ מהכא גופא מוכח דספיקא דרבנן שע"י גלגול נעשה דרבנן אסור. דהרי הכא הביצה שנתערבה ברוב בביצים אחרות מדאורייתא בטילה ברוב אף אם היתה ודאי טריפה ואין כאן רק איסור דרבנן. וכיון דהביצה שנתערבה היא ספק טריפה א"כ הרי כאן הוי ספיקא דרבנן ואמאי אסורה וע"כ משום שהספק נולד מתחלה בהך ביצה לחודה דהוי ספיקא דאורייתא רק שאח"כ ע"י התערובת נעשה הספק בדרבנן ואסור. ומוכח כהאחרונים הנ"ל. אמנם לכאורה קשה ע"ז ממתניתין דרפ"ג דתרומות בתורם חבית של יין ונמצא חומץ ואינו ידוע אם עד שלא תרמה החמיצה אם משתרמה החמיצה ה"ז תרומה ויחזור ויתרום הראשונה אינה מדמעת בפ"ע כו'. הרי דכיון דהוי ספק תרומה אינה מדמעת כיון דהא דתרומה עולה בק"א הוא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל. והוי ספק דרבנן. אף דהכא ג"כ הספק נולד מתחלה בעצם התרומה גופא דהוי ספק דאורייתא וע"י התערובת נעשה דרבנן. ולכאורה היה אפשר לחלק דכאן בספק תרומה הרי יש לה חזקת חולין ומש"ה כשנתערבה ונעשה בתערובת ספק דרבנן שרי כיון דגם מתחלה היה לה חזקת היתר. (ואף דאיתרע החזקה והוי ספק תרומה מ"מ בזה לא אמרינן שחזר הספק כודאי איסור להיות נידון אח"כ בתערובת לודאי דרבנן להחמיר. רק דינו אחר כך כספק דרבנן). משא"כ בביצת ספק טריפה שמתחלה לא היה לה חזקת היתר כלל ונידונית כודאי איסור מש"ה אף בתערובת שנתגלגל ונעשה דרבנן אסור אחר שמתחלה כבר חזר הספק כודאי. ואמנם מדברי הפוסקים גבי ספק דרוסה שנתערבה באחרים וגבי כלי אינו ב"י שנתבשל בו ספק טריפה. מוכח דלא ס"ל לחלק כן. וצ"ל במתניתין דתרומות שם משום דבדימוע תרומה הקילו יותר משאר איסורים בכמה דברים כמ"ש בתשו' הרשב"א סימן תס"ג וכ"מ בירושלמי. ועיקר הסברא בזה דהיכא שע"י גלגול נעשה דרבנן מחמירין בספיקו כיון שמתחלה חל הספק בדאורייתא וחזר הספק כודאי. י"ל דזהו לדברי הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת. ולפ"ז י"ל שכבר חזר הספק כודאי. שמתחלה היה הספק אסור מדאורייתא משא"כ לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן י"ל דאף אם ע"י גלגול נעשה דרבנן ג"כ יש להקל בספיקו. כיון דאף מתחלה כשהיה הספק בדאורייתא ג"כ היה אסור אז רק מדרבנן ול"ש לומר שחזר הספק כודאי ומש"ה אף שאח"כ ע"י גלגול נעשה דרבנן ג"כ ספיקו מותר לדעת הרמב"ם הנ"ל. והך דביצה דואם נתערבה באלף כולן אסורות קאי אודאה ולא אספיקה לפ"ד הרמב"ם. דבספיקה שנתערבה דברי הרמב"ם להתיר כמ"ש הה"מ בפ"א מהלכות יו"ט ה"כ. ולפי מה שביארתי לעיל (בסי' י"ב) דהרי"ף ס"ל גם כן כהרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. לפ"ז א"ש דהרי"ף לטעמיה דלא ס"ל כלל הך סברא של האחרונים להחמיר בספק דרבנן שע"י גלגול נעשה דרבנן כנ"ל. ומש"ה מתיר כאן את התבשיל בפשיטות דאף שעל ידי גלגול נעשה דרבנן ספיקו שרי לדידיה. ומיהו לפמ"ש לעיל לחלק בזה בין אם יש חזקה כו'. לפ"ז י"ל דהרי"ף ס"ל להחמיר בספק שע"י גלגול נעשה דרבנן. דהכא שהחטה שנתרככה ולא נתבקעה רק ראויה להתבקע ג"כ יש לה חזקת הגוף שמתחלה מקודם שנתרככה. ובכה"ג שפיר יש להתיר בספיקא וכנ"ל: אך בתוספות חולין (דף צ"ז ע"א ד"ה אמר) כתבו בשם ר"ת כשמוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח שהיה מצריך להשהותה עד אחר הפסח דאפילו ילפינן איסור מטומאה ופליגי תנאי במתני' דאהלות אימת חשיב כמעוכל מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר. עכ"ד התוס'. ומזה מבואר דס"ל להחמיר בספק משהו בחמץ בפסח ודינו כמו ספק דאורייתא. כיון דהספק לענין החטה עצמה הוא ספק דאורייתא ממילא יש להחמיר לענין התבשיל ג"כ. דלדברי הרי"ף הנ"ל דמתיר התבשיל בחטה שאינה מבוקעת מטעם ספק דרבנן ה"נ הכא בספיקא דרבוותא ג"כ היה להם להקל לענין איסור משהו. א"ו דהתוספות פליגי וס"ל דיש