תורת חסד קה

על המג"א והביא דברי תשובת הריב"ש סי' ג' שהוא מקור הדין דחמץ נוקשה שרי אחר הפסח וכתב שם בהדיא דשרי רק בהנאה ואסור באכילה. ולפ"ז לק"מ וא"ש דברי התוס' דחמץ נוקשה ג"כ לא הוי דבר שיל"מ דאחר הפסח גם כן אסור באכילה בעיניה אם לא ע"י תערובת. ושפיר י"ל דהתוס' ס"ל כהר"ן וכנ"ל. ועוד היה י"ל באופן אחר. דלעולם י"ל דהתוס' ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ מטעם שחוזר ונאסר לשנה הבאה כדברי המרדכי שהובא ברמ"א. ואף דלענין מוקצה כתבו התוס' דהוי דשיל"מ אף שחוזר ונאסר ג"כ אח"כ בשבת או ביו"ט. יש לחלק בסברא. דחב"פ דהוא איסורא דממילא ואינו תלוי בדעת האדם רק שהתורה אסרתו בפסח לעולם, א"כ הך איסורא גופיה חוזר אליו כשיבא הפסח אח"כ ולא הוי דשיל"מ. משא"כ התם באיסור מוקצה דענין האיסור הוא מחמת דאיתקצאי מדעתי' (שלא הכינו) א"כ בכל שבת ויו"ט הוי פנים חדשות של איסור עי"ז. ואיסור זה של יו"ט זה חלף הלך לו אחר יו"ט, והוי שפיר דשיל"מ. רק שלא מצאתי ראיה לסברא זו. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא דהתוס' ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ מטעמו של הר"ן הנ"ל: ז ועתה נבוא לבאר דברי הרי"ף. ולכאורה יש להוכיח דהרי"ף ג"כ ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ. מהא דבפסחים (ד"מ ע"א) דאר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ הביב והם מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש. וכתב שם הרי"ף וז"ל. וכיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דה"ל ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, וה"מ לענין מיכלינהו להני שערי בעינייהו אבל אי מישתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן ליה לההוא בישולא כו' משום דה"ל ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל הרי"ף. והשתא אם איתא דהרי"ף ס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ א"כ הא קיי"ל דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא. ולמה מתיר כאן את התבשיל משום דספק דרבנן לקולא. א"ו דהרי"ף ס"ל דחב"פ אינו דשיל"מ. וראיתי במרדכי בפכ"ש שכתב וז"ל, כתב בה"ג דלא אסרינן לההוא בישולא דאשתכח ביה ב' או ג' שערי כו' ויש שרוצים להחמיר משום דיש לו מתירים וראיה מספק מוכן דאסור מדרבנן ואסרי לה משום דיש לו מתירין כו' עכ"ל. והמרדכי מסיק שם אח"כ בשם הר"ח כ"ץ דחב"פ לא הוי דשיל"מ. ולכאורה מוכח שכן הוא דברי הרי"ף הנ"ל ג"כ. שוב ראיתי שכ"כ בספר התרומה (שהוא מבעלי התוס') לענין חטה שנמצאת במים או במרק ויש ספק אם היא ראויה להתבקע, שמתחלה כתב דהוי ספיקא דרבנן לקולא דהא דחמץ אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן. ואח"כ כתב וז"ל אבל קשיא לרבינו עלה הלא ספק מוכן אסור כדאיתא בפא"צ דאע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו מתירין לאחר יו"ט אזלינן לחומרא עכ"ל. ומשמע שם שהסכים לזה ג"כ. אלא די"ל דבסה"ת שם לא הזכיר כלל מפלוגתא דמר עוקבא ושמואל אי נתבקעו ממש או ראויות להתבקע. רק שכתב דהוי ספק אם ראויות להתבקע שאין אנו בקיאין בזה. (ובאמת ספק זה לחוד בלא"ה י"ל דלא מהני דהוי ספק בחסרון ידיעה. ועיין במג"א סי' תס"ז סס"ק ט"ז. ואולי י"ל דלדידן הוי זה כמו ספק בחסרון ידיעה לכל העולם דהוי שפיר ספק כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח סק"ו. מיהו בב"ש ס"ס קנ"ה ס"ק ל"ד ס"ל דאפילו ספק בחסרון ידיעה לכל העולם אינו נחשב לספק ואין להקל בספק דרבנן ע"ש). ולפ"ז יש לומר דדוקא בספק במציאות יש להחמיר כאן משום דהוי דשיל"מ דאפילו ספיקא דרבנן אסור בכה"ג. משא"כ הרי"ף דמיירי מספיקא דפלוגתא דשמואל ומר עוקבא דה"ל ספיקא דדינא, (ומיהו לפי' המג"א סי' תס"ז ס"ק י"ב ל"ל כן), ומש"ה אף אם נימא דחב"פ הוי דשיל"מ מ"מ בספיקא דדינא בדרבנן יש להקל אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח בסי' תצ"ז. ומיהו כבר ביארתי במ"א שדברי רש"י דספק דרבנן אסור בדבר שיש לו מתירין אפילו אם הוא ספיקא דדינא. (ועיין בסי' ל"ח אות ג). וכ"מ כאן מהסה"ת הנ"ל דס"ל להחמיר בספיקא דרבנן הכא משום דשיל"מ שהיה ספק אם ראויות להתבקע ועכ"פ לא נתבקעו ממש בודאי דשרי לשמואל בגמרא. והא ודאי ל"ל דהסה"ת ס"ל הכא דהלכתא כמר עוקבא ולא כשמואל. דהרי הרי"ף והרא"ש הביאו לבסוף די"א דהלכה כשמואל משום דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דשמואל עביד עובדא וקים ליה דהכי הילכתא. אבל להיפך אין טעם כלל לומר שיפסוק הלכתא בודאי ובבירור כמר עוקבא לגבי שמואל. אלא דהסה"ת מחמיר בזה מספיקא משום דשיל"מ לאסור בספק דרבנן אף בספיקא דדינא ג"כ. ומיהו אף דבנידון שלו היה ספק ג"כ אם היו ראויות להתבקע. מ"מ אין כאן ס"ס דהוי ס"ס משם אחד. וגם אולי ס"ל דבדשיל"מ לא מהני ס"ס ג"כ). ובדברי הרי"ף אף שהיה אפשר לומר דס"ל דבספיקא דדינא באיסור דרבנן שרי אף בדשיל"מ. מ"מ אם איתא לא הוה שתיק הרי"ף מלבאר זה שיש חילוק בדשיל"מ בין ספק המציאות ובין ספק דדינא ולא ה"ל לכתוב בפשיטות משום דספק דרבנן לקולא. אלא משמע דס"ל להרי"ף דחב"פ לא הוי דשיל"מ. אך ברמב"ם פ"ה מהלכות חו"מ ה"ח כתב וז"ל. תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפן ואוכלין את שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מד"ס כו' עכ"ל. והלח"מ פי' בדבריו דכיון דחמץ שלא נתבקע גופיה הוי רק חמץ דרבנן ואם כן לענין התערובת לאסור במשהו הוי תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן. והניח בצ"ע ד' הה"מ שרצה להשוות דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף בזה. (ולפ"ז יש ראיה מדברי הרמב"ם דהכא דחמץ דרבנן אינו אוסר במשהו מיהו י"ל דברי הרמב"ם דבראויות להתבקע דאיכא בזה ספיקא דפלוגתא ג"כ דשמואל מתיר לגמרי כל שלא נתבקעו ממש ולמר עוקבא דאוסר היינו רק מדרבנן. רק שהרמב"ם פוסק לחומרא כמר עוקבא דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דחב"פ הוא דשיל"מ וספק דרבנן לחומרא אף בספק דדינא. משא"כ בתרי דרבנן ספיקו שרי אף בדשיל"מ. ולעולם י"ל דחמץ ודאי דרבנן אוסר במשהו, וי"ל בזה). ועכ"פ אף שיש לצדד בזה מ"מ יותר משמע שדברי הרי"ף דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין וכנ"ל: ח וראיתי בשעה"מ בפ"י מהלכות מקוואות שהקשה במ"ש האחרונים דאף דספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם נפל הספק באיסור דאורייתא אע"פ שאחר כך נתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן אין מקילין בספיקו וכמ"ש המהריב"ל בכלים שנתבשל בהם בשר ספק טריפה ועכשיו אינן ב"י דאין להקל משום ספק דרבנן. וכ"כ הש"ך והפר"ח ביו"ד בסי' ק"י. וכ"כ בד"מ ס"ס נ"ז. והקשה השעה"מ מדברי הרי"ף דפסחים הנ"ל שהיקל לענין התבשיל משום ספיקא דרבנן אף שהחטים עצמם הם אסורים מכח ספק דאורייתא ונתגלגל להיות איסור דרבנן לענין תערובת ומ"מ שרינן בספיקו. ואין זה דומה לביצה מספק נבלה דמותרת מטעם שהתרנגולת והביצה הם ב' גופים נפרדים דהכא דנאסר התבשיל משום פליטת החמץ מהחטים עצמם אין לומר כן. ותירץ השעה"מ דהא דאמרינן דאם נתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקילינן בספיקו היינו דוקא