תורת חסד קד

שנושא הכל בב"א ולא שייך לומר קמא קמא בטיל כמו דאמרינן לענין אכילה ולענין טומאת מגע כשנגע וחזר ונגע (וכמ"ש שם בתוספות סד"ה נבלה רק שהתוספות שם ס"ל דלענין טומאת משא נמי דלא בטל ברוב הוא מדרבנן. והרמב"ם ס"ל דזהו מדאורייתא וכמש"ל). וא"כ הכא לענין איסור להוליכו חוץ לתחום הרי מוליך הכל בב"א ואסור דלא שייך בזה ביטול דומיא דהתם. ולכאורה יש לתרץ כאן דהגמרא מקשה שפיר. דממתניתין דקתני הרי אלו כרגלי שתיהן משמע דהוי לגמרי כרגלי שתיהן ואף בדיעבד אם הוליכו העיסה חוץ לתחום של אחד מהן אסורה באכילה כדין הבא מחוץ לתחום. וע"ז קשה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ויהא מותר באכילה מחמת ביטול ברוב. ואם נפרש כן א"כ לפ"ז מוכח דהא דמשני רב אשי משום דהוי דשיל"מ היינו רק משום שיהיה לו היתר לאחר יו"ט דעכשיו אין לו שום היתר. וא"כ מוכח דהוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו אחר כך בשבת או ביו"ט הבא. וגם תיקשי מהתוס' דעירובין דמ"ה סע"ב הנ"ל. מיהו יש לדחות דלק"מ. דהגמרא כאן לא מיירי מאיסור אכילה בדיעבד רק להתיר להוליך לכתחילה). חדא. די"ל דהתוספות לשיטתם בבכורות דס"ל דהא דלענין טומאת משא לא בטל ברוב הוא רק מדרבנן, (וי"ל דרש"י נמי ס"ל כן). וא"כ י"ל דאין להחמיר בזה מדרבנן רק באיסור תורה. אבל הכא דאיסור הולכת חוץ לתחום גופיה הוא מדרבנן אין להחמיר חומרא זו באיסור דרבנן ומש"ה פריך דליבטיל כו'. ועוד דבלא"ה י"ל דהכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ כמ"ש התוס' שם (דף ל"ח סע"א). ואם כן קושיית הגמרא שפיר וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, היינו שיהיה נחשבת כל העיסה בשם הבעלים של העיסה דנפישא. (דאף אי מיעוטא כמאן דאיתא מ"מ אין שם בעלים עליו). ולא דמי לטומאת משא דשם צריך שיתבטל גוף ועצם הדבר המטמא וזה א"א כיון שנושא הכל בב"א ועצם המיעוט ישנו במציאות. משא"כ כאן נהי דעצם הדבר לא בטיל מ"מ שייך ביטול בשם הבעלים שעליו ועל ידי זה ממילא נפקע האיסור. וע"ז סובב כל הסוגיא שם דר' אבא בעי למימר דלענין שם הבעלים לא שייך ביטול ברוב כמו במי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חבירו כו'. ומסיק דהא דשם הבעלים לא בטיל הוא רק לענין ממונא אבל לענין איסורא בטיל שם הבעלים ג"כ. ומשני רב אשי דהא דלא בטיל שם הבעלים הכא הוא מחמת דבר שיש לו מתירין כו': ו ונחזור לדברינו. דמדברי התוס' בפ"ק דביצה (דף י' ע"ב) הנ"ל מוכח דס"ל דמוקצה הוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו אח"כ בשבת או ביו"ט. וא"כ אמאי ס"ל להתוס' גופייהו דחב"פ לא הוי דשיל"מ וכנ"ל. ולכאורה צ"ל דהא דהתוס' ס"ל דחב"פ אינו דשיל"מ אין זה מטעם שחוזר ונאסר לשנה הבאה רק מטעם אחר. והנה אם נימא בדברי התוספות דס"ל דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין מטעם דל"ש בזה לומר עד שתאכלנו באיסור כו'. כיון דע"כ לסמוך על הביטול ברוב בתערובת לענין ב"י להתיר לו להשהותו עד אחר הפסח א"כ ממילא יש לסמוך על הביטול ברוב לענין אכילה ג"כ. כיון דסוף סוף ע"כ לסמוך על הביטול ברוב לענין ב"י וכנ"ל. וכעין מה שחקר בצ"צ לענין ביצת טריפה שנולדה ביו"ט אי שייך לומר דלא תיבטל ברוב משום דשיל"מ של איסור יו"ט מאחר דע"כ לסמוך על הביטול ברוב לענין איסור טריפה כו', (וכבר העירותי בזה בסי' הקודם אות ג'). ואף דהתוספות ס"ל דחמץ ע"י תערובת אין עוברין עליו בב"י לכ"ע. (כמבואר בתוס' ריש פסחים ורפ"ג דפסחים). מ"מ כיון שההיתר בזה לענין ב"י הוא רק משום תערובת שוב אין להחמיר לענין אכילה ג"כ לומר בזה עד שתאכלנו באיסור כו' כנ"ל. אלא דעדיין קשה להפוסקים הסוברים דח"ש מותר מן התורה לענין ב"י אפילו הוא בעיניה. דהא דח"ש אסור מה"ת היינו רק לענין אכילה. א"כ כשנתערב פחות מכזית חמץ בתערובת למה לא יאסור במשהו מדין דשיל"מ דבזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. דהא להשהותו שרי אפילו הוא בעיניה וא"צ כאן להיתר תערובת לענין ב"י. (ואין סברא לומר דכיון דאם נתערב כזית חמץ בתערובת אין זה דשיל"מ, דבזה ע"כ צריכין להתיר לענין ב"י מחמת תערובת כנ"ל דבלא זה אסור להשהותו וממילא בטיל שפיר לענין אכילה ג"כ כנ"ל. ומש"ה לא החמירו ג"כ בנתערב פחות מכזית חמץ להיות במשהו מדין דבר שיל"מ. שלא יהא פחות מכזית חמור יותר מכזית דזה אינו. דכבר הבאתי לעיל בסי' הקודם בכיוצא בזה סברת הלח"מ דאדרבה צריך להחמיר גם בכזית אטו פחות מכזית ולומר לא פלוג לחומרא. ואין סברא לומר בדברי התוס' להפך להקל בפחות מכזית שהוא דשיל"מ גמור ולמה יתבטל בתערובת). רק די"ל דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דח"ש בב"י אסור מן התורה וממילא לק"מ. והיינו מדברי הר"י בתוס' פסחים (דף כ"ט סע"ב) שמוכיח דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דאל"כ אמאי מעל בחמץ של הקדש לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה כו'. והקשו הש"א ושאר אחרונים על הוכחת התוס' דמאי מוכחי הא יכול לפדותו פחות פחות מכשיעור שלא יעבור עליו בב"י. ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כהפוסקים דח"ש בב"י ג"כ אסור מה"ת וא"כ לק"מ. אבל לפמ"ש במ"א (בסי' מ"א) לדחות זה די"ל דהתוס' נמי ס"ל דח"ש בב"י שרי מה"ת א"כ הדק"ל. אלא די"ל דהתוס' ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ מטעם שכתב הר"ן בפכ"ש. דכיון דחומרא דדשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהוא בעצמו עומד להיות ניתר לגמרי אח"כ. משא"כ בחמץ דאחר הפסח נמי אם הוא בעיניה אסור מדרבנן ורק שתערובתו מותר אחר הפסח מש"ה אין לדונו בכלל דשיל"מ. ואמנם יש להקשות לפ"ז דהרי לפ"ד הפוסקים הסוברים דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין רק דחב"פ במשהו משום חומר איסורו. כבר כתבנו לעיל בשם המג"א דבחמץ נוקשה לא החמירו ובטל בששים וכנ"ל. ואם נימא דהא דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין היינו מטעמו של הר"ן הנ"ל. א"כ יתהפך כחומר חותם, דאדרבה בחמץ נוקשה יש להחמיר טפי דחמץ נוקשה הוי דשיל"מ שהרי אחר הפסח יהיה היתר גמור אפי' בעיניה. וכמו שפסק בש"ע ס"ס תמ"ז דחמץ נוקשה שרי אחר הפסח אפי' בעיניה כיון שלא עבר עליו בב"י מה"ת ולא קנסוהו מדרבנן (ובש"ע שם כתב שמותר בהנאה וכתב שם המג"א דה"ה דאפילו באכילה נמי שרי ע"ש). ודוחק לומר דלפ"ד התוספות יהיה חמץ נוקשה חמיר טפי לענין זה כו' ולדידן חמץ נוקשה קיל דלדידן ס"ל כהמרדכי דחב"פ לא הוי דבר שיל"מ משום שחוזר ונאסר כו' (והגם שי"ל דהתוס' ס"ל ג"כ אידך סברא של הר"ן דאפילו אם היה חב"פ דבר שיל"מ מ"מ כיון דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן א"כ אין לגזור אינו מינו אטו מינו כו'. א"כ י"ל דמה"ט בחמץ נוקשה אף שהוא דשיל"מ מ"מ אינו במשהו רק במינו דוקא אבל בשאינו מינו בטל בששים. מ"מ כבר כתבנו לעיל שמלשון התוס' בע"ז שם משמע דבע"פ אחר ו' שעות עד הלילה אפילו במין במינו בטל חמץ במצה. ובודאי אף אם החמץ נוקשה ג"כ דינא הכי. ומוכח מדברי התוס' דס"ל דחמץ נוקשה ג"כ לא הוי דשיל"מ. אם לא נימא דחמץ נוקשה אף דהוי דשיל"מ אין להחמיר בו בע"פ עד הלילה להיות במשהו כיון שחמץ גמור לא הוי במשהו ולא יהא טפל חמור מן העיקר ודוחק) ראיתי בח"י ס"ס תמ"ז שהשיג