תורת חסד קג

(דצ"ז ע"א ד"ה אמר) כתבו טעמא דחמץ במשהו דחמיר טפי דעוברין עליה בב"י ולא בדילי מיניה. והרמב"ן במלחמות קודם דאסיק דחב"פ הוי דשיל"מ כתב דהא דחב"פ במשהו הוא מפני חומר איסורו שהוא בכרת ועובר עליו בב"י ולא בדילי מיניה כו'. ונקיט לכולהו חומרי. וכן הסמ"ג נקיט לכולהו חומרי הנ"ל. (וי"ל שיהיה מזה נ"מ לדינא ג"כ אם נימא דהא דחב"פ במשהו תליא במה שעוברין עליו בב"י דוקא. משא"כ בחמץ שאין עוברין עליו בב"י וכבר כתב מזה במ"א להשיב ע"ד מ"ש איזה אחרונים להקל בחמץ של נכרי דפליטתו אינה אוסרת במשהו). והתוס' בע"ז (דס"ו ע"ב ד"ה רבא) פסקו בחמץ הנמצא באחת מן המצות בי"ד אפי' אחר ו' שעות מותרות האחרות דאין חב"פ במשהו עד זמנו ממש דהיינו עד הלילה. ומלשונם משמע דאפילו החמץ הוא מין במינו עם המצה ג"כ אינו אוסר בע"פ עד הלילה. ומוכח דחב"פ לא הוי דשיל"מ. וכמשמעות דבריהם בפסחים ובחולין הנ"ל דחומרא דחב"פ במשהו אינו שייך כלל לדשיל"מ. אלא דלכאורה קשה דהא ד' המרדכי שברמ"א דחב"פ לא הוי דשיל"מ הוא משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה. ולטעם זה ה"ה לאיסור מוקצה בשבת ויו"ט שאין לו דין דשיל"מ ובטל ברובא דאף שלאחר שבת ויו"ט יהיה מותר מ"מ חוזר לאיסורו לשבת הבא ואינו נשאר בהיתרו לעולם. (ולא דמי לנולד דהוי דשיל"מ משום דאחר שבת ויו"ט נשאר בהיתרו לעולם. וכן לענין ספק ניצוד ביו"ט). וכ"כ בספר מנחת כהן להר"א פימינטיל (ח"ג בפ"ב) והסכימו עמו האחרונים, ומ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מהמ"א ה"י דמוקצה הוי דשיל"מ הרמב"ם לטעמיה שפסק דחב"פ ג"כ הוי דשיל"מ אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה משא"כ להסוברים דחב"פ אינו דבר שיל"מ ה"ה לאיסור מוקצה מה"ט. ולפ"ז תיקשי דלהתוס' בביצה (דף י' ע"ב ד"ה איכא) לתירוץ השני שם, (וכ"כ אח"כ שם בד"ה חד), דס"ל דמוקצה הוי דשיל"מ אף שיהיה חוזר לאיסורו אח"כ בשבת ויו"ט אם כן לדידהו חב"פ נמי לא הוי דשיל"מ (ואין לומר דהתם במוקצה דגוזלות דמיירי התוס' כיון שבידו להזמינן מעיו"ט ויהיו מותרים ליו"ט הבא. מש"ה חשיבי כעת דשיל"מ שיכול להיות שלא יחזור לאיסורו עוד ולא דמי לחב"פ שבע"כ יחזור לאיסורו לשנה הבאה. דז"א. דה"נ יהיו חוזרים לאיסורם לשבת הבאה עכ"פ. ודוחק לחלק בזה כו'): ה ועוד יש להוכיח דלהתוס' חשיב דשיל"מ אף בדבר שחוזר לאיסורו אח"כ. מהא דבביצה (דף ל"ז ע"ב) בשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות. דשמואל אמר חבית נמי אסורה. וכן סבר ר' יוחנן דאסורין משום דאין ברירה. והקשה בש"א (סי' צ) לשיטת התוס' בגיטין (דמ"ז ע"ב) דס"ל דלמ"ד אין ברירה היינו דהוי ספק דמספקינן אם הגיע לידו חלקו או חלק חבירו. אם כן הכא בחבית ובהמה של שותפות אף למ"ד אין ברירה הו"ל להתיר כיון דאיסור תחומין דרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ותירץ הש"א שם משום דהוי דשיל"מ ובדשיל"מ ספיקא דרבנן אסור כרב אשי בריש ביצה. (ומכאן סתר דברי הרמב"ן במלחמות פכ"ש שכתב דרבי יוחנן לית ליה דשיל"מ כו'. ולפי הנ"ל בסי' י"ז י"ל זה. ובלא"ה אפשר דהרמב"ן סובר כרש"י בגיטין שם בדין אין ברירה). ולפ"ז מוכח ג"כ דדשיל"מ הוי אף שחוזר לאיסורו אח"כ. דהרי הכא לענין איסור תחומין בשבת הבא או ביו"ט הבא אח"כ ג"כ יהיה אסור להוליכן חוץ לתחומו של כל אחד. (ואין סברא לומר דזהו לא חשיב חוזר לאיסורו משום שבידו לערב בכל ערב יו"ט כפי שירצה שיהיה להם היתר להוליכן למקום הזה דהא מ"מ עיקר איסור זה דהולכתו חוץ לתחומו יהיה בכל שבת ויו"ט). אלא דלכאורה הא זהו גמרא מפורשת שם (ר"ד ל"ט) באשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה דהוי כרגלי שתיהן. ומפרש רב אשי משום דהוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל. הרי בהדיא דאיסור להוליך חוץ לתחום ביו"ט הוי דשיל"מ. אלא די"ל דרש"י פירש שם בהך דרב אשי דהוי דשיל"מ וז"ל למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן עכ"ל. ומדקדוק דבריו משמע דבמה שיכול להוליכה למחר ה"ט לחוד לא סגי להיות דשיל"מ רק משום דהיום ג"כ יכול לאוכלה כאן ולמה לו להוליכה חוץ לתחום. ולכאורה היה י"ל דכוונתו כמ"ש הר"ן בנדרים (דנ"ב ע"א) וז"ל הר"ן שם הילכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן כו' אבל כשיש לו עכשיו היתר כההיא דפרק משילין שאף המים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה כו'. אלא אסיק רב אשי דכיון דהוי דשיל"מ שאף עכשיו יש לו היתר אף בשאינו מינו לא בטיל, עכ"ד הר"ן שם ובביצה שם רמז הר"ן לזה ג"כ. ואף דרש"י ס"ל דטעמא דדשיל"מ לא בטל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולא כטעמו של הר"ן. מ"מ בהך מילתא מצי סבר כהר"ן דכיון שיש לו היתר אף עכשיו החמירו שלא יתבטל אף בשאינו מינו ומיושב בזה קושיית התוספות בביצה שם ד"ה משום. ומצאתי שכ"כ בצל"ח שם (ומ"ש שם הצל"ח מדברי הראב"י שבבית יוסף ביורה דעה סימן ס"ט דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל"מ. יש לחלק בזה דדוקא התם אמרינן כן דבאופן זה לא נאסר מעולם. אבל אם יכול לאוכלו באופן זה עצמו במקום אחר שפיר הוי דשיל"מ וכמ"ש בביכורים חוץ לירושלים דהוי דשיל"מ משום שיכול להעלותו ולאוכלו בירושלים. וה"נ הכא הוי דשיל"מ כיון שיכול לאוכלה כאן). ומעתה י"ל דאף להסוברים דלא הוי דשיל"מ כל היכא שחוזר לאיסורו אח"כ מ"מ הכא שפיר הוי דשיל"מ מחמת שיש לו היתר עכשיו לאוכלה כאן תוך התחום. (והיתר זה הוא לעולם ג"כ). ובזה ניחא ג"כ מה דלכאורה קשה לפמ"ש התוספות בעירובין (דמ"ה סע"ב) דאמרינן התם במים דהוי ספק אם קנו שביתה באוקיינוס דהוי ספק דבריהם ולהקל. וכתבו התוספות דאע"ג דבדשיל"מ ספק דבריהם לחומרא מ"מ בעירוב הקילו. ולפ"ז צ"ל דאף דבהדיא אמר ר"א גבי מים ומלח דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל. אף דהוי ג"כ רק איסור חוץ לתחום ממקום שביתתו כמו התם. היינו דלענין ביטול מחמירין גם בזה דאינו בטל אפילו באלף משא"כ לענין ספק של דבריהם הקילו בזה. וזהו דוחק. דהא מבואר מלישנא דר"א בריש ביצה ()ד"ד ע"א) דספק דרבנן וביטול ברוב בדשיל"מ חד דינא להו (וכמ"ש שם רש"י ד"ה אפילו). ומדברי הה"מ פ"א מהלכות יו"ט ה"כ משמע דאדרבה יותר יש להחמיר בספק דרבנן מלענין ביטול בדשיל"מ. ועוד קשה דאם נימא דבספק דבריהם מיהת הקילו לענין ספק חוץ לתחום ממקום קניית שביתה דידיה א"כ הדק"ל קושיית הש"א הנ"ל בחבית ובהמה של שותפות דה"ל להתיר אף למ"ד אין ברירה לשיטת התוס' בגיטין דאין ברירה הוי ספיקא וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואף דהוי בדשיל"מ מ"מ הא בזה הקילו לפ"ד התוספות בעירובין הנ"ל. אמנם לפי דברינו ניחא דהתוספות בעירובין שכתבו דבעירוב הקילו היינו רק התם דעכשיו אין להם שום היתר אם נימא דקנו שביתה באוקיינוס. משא"כ במים ומלח או בחבית ובהמה דעכשיו ג"כ יש להם היתר לאוכלם כאן שפיר אסור להוליכו ולאכלו חוץ לתחום כיון דהוי דשיל"מ וכנ"ל. אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז דבעיקר קושיית הגמרא בביצה שם דפריך וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה. י"ל דמאי קושיא. הא י"ל בזה כמו דאמרינן בבכורות (דכ"ג ע"א) והובא בסימן הקודם לענין טומאת משא דלא מהני ביטול ברוב כיון