תורת חסד קב

האיסור מדאורייתא חמיר טפי כו'). ובאמת לכאורה דברי הר"ן הנ"ל והגדולים דס"ל דס"ס באיסור דרבנן שרי בדשיל"מ משא"כ באיסור דאורייתא. צריך לבאר טעמן ומנא להו לומר כן. דהא מקור הדברים דס"ס לא מהני בדשיל"מ מבואר במרדכי רפ"ג דע"ז שהוכיח כן רבינו שמחה מהך דביצה דספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ע"ש. ולפי הוכחתו זו מוכח מכאן דבדשיל"מ לא מהני ס"ס באיסור דרבנן. (אף למ"ד התם דאיסור ביצה הוא משום גזירה דפירות הנושרין ומשקין שזבו כו'). ואם לא נסבור הוכחת רבינו שמחה מכאן. (די"ל דואם נתערבה כו' קאי אודאה ולא אספיקה וכפיר"ת בתוס' ביצה שם. או דנימא כהפוסקים דס"ל דס"א בגוף וס"א בתערובת לא חשיב ס"ס(. אם כן מנלן לומר כלל דבדשיל"מ לא יהיה מהני ס"ס אף באיסור דאורייתא. ואף שקצת י"ל דזהו אמרינן מסברא כיון דבעלמא ספיקא דרבנן מתירין כמו ס"ס בדאורייתא וכאן דמחמירין בספיקא דרבנן ה"ה לס"ס בדאורייתא. מ"מ אין ללמוד זמ"ז כמ"ש הרשב"א בתה"א דש"ה דהחמירו בו בספיקא דרבנן כיון דמצינו בכה"ג בשל תורה דחד ספיקא אסור ע"ש. ומלבד זה י"ל לפי דעת הרמב"ם בריש הלכות ממרים ובספר המצות דכל איסור דרבנן מצווה עליו בלא תסור מדאורייתא ממש. והרמב"ן הקשה עליו מהא דקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא והא לדידיה זהו ג"כ כמו איסור דאורייתא. וכבר העלו בדעתו הזה"ר והמג"א ושאר אחרונים דהתם טעמא משום שכך התנו חכמים בתקנותיהם דכל ספק יהיה מותר. ולולא זאת לא היה מקילין בספיקו. ולפ"ז י"ל דכמו דמצינו לפעמים דמחמירין בספיקא דרבנן. כמו בספק העומד להתברר ועוד בכמה גווני. והיינו דעל כה"ג לא התנו בתקנותיהם להתיר ספק כזה. וה"נ י"ל בהא דבדשיל"מ ספיקא דרבנן אסור. היינו ג"כ משום שמתחלה לא התנו בתקנותיהם להתיר בספיקו רק היכא דאל"כ ישאר באיסורו לעולם. אבל כל שיש לו היתר ממילא לאחר זמן בכה"ג לא התנו להתיר בספיקו ומש"ה אסור. משא"כ בס"ס דשרי באיסור דאורייתא בכל דוכתא מנלן לומר שהחמירו בזה בדשיל"מ דליכא הוכחה ע"ז כלל מהגמרא. ואין לומר דהסברא בזה דכיון דהיתר ס"ס הוא מטעם רוב ומש"ה בדשיל"מ דרובא לא מהני ה"ה לס"ס. דז"א. דאם כן אף באיסור דרבנן לא יהא מהני ס"ס בדשיל"מ. כיון דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ולא מהני רובא נימא דה"ה לס"ס דלא מהני. ובאמת לאו הא בהא תליא כלל. חדא די"ל דס"ס עדיף מרובא כמ"ש בתשובת הרשב"א סי' ת"א מהא דר' יהושע בכתובות (דף י"ד ע"א) דמכשיר בס"ס ליוחסין ופסיל בחד רובא, ועוד דברוב גופיה כל היכא דלא איתחזק איסורא כגון בקניית ביצים מן הנכרי כיון דרובן לאו בני יומן נינהו יש מתירים בזה דאף בדשיל"מ הולכין אחר הרוב בכה"ג. (ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באלף דעכ"פ איכא חד דאיסורא בודאי). וכ"כ הר"ן גופיה בפ"ק דביצה. רק דבספ"ג שם כתב שהוא חוכך וכמסתפק בדבר ע"ש. וסברא זו מבוארת בירושלמי בריש ביצה דאמר התם אברייתא דאם נתערבה באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור ודחי ליה ברם כמ"ד ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרין ספק כו' ברם הכא יש כאן אח' לאסור והיא מוכחת על כולן. הרי דס"ל להירושלמי דאע"ג דבאיתחזק איסורא אינו בטל באלף מ"מ ספק מוכן מותר כיון דאפשר שלא היה כאן איסור כלל. וא"כ אף למ"ד דס"ל דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ. מ"מ בס"ס בודאי י"ל דמותר אף בדשיל"מ. אך י"ל לפמ"ש הכ"מ בפ"ז מהלכות ע"ז ה"י שכתב דהא דהחמירו ברמוני בדן דלא סגי בשני תערובות היינו משום דהוי דשיל"מ כו'. ומה שהקשה עליו הפר"ח מגמרא דזבחים (דע"ד ע"א) דמאי פריך הגמרא התם לשמואל דאי כר"י אפי' בשאר איסורין אסור לימא דע"כ לא קאמר ר"י אלא ברמוני בדן דהוי דשיל"מ. הנה המגיה במל"מ בפ"ז מהלכות מעילה ה"ו יישב קושייתו ע"ש. (ומה שהקשה שם המגיה במל"מ לדברי הכ"מ מהא דאמר הגמ' שם בע"ב ואיצטריך דר"ל כו' אבל תרומה דיל"מ כו'. לק"מ. דזהו רק ה"א דתרומה יהיה נחשב דשיל"מ אבל באמת תרומה לא הוי דשיל"מ. כדאיתא בנדרים דנ"ט ע"א וביבמות דפ"ב ע"א דר"א ברותא היא כו'). ועכ"פ לדברי הכ"מ הנ"ל דהא דברמוני בדן בשני תערובות אסורין היינו משום דשיל"מ לפ"ז מוכח דבדשיל"מ לא מהני ס"ס באיסור דאורייתא. אבל לדינא ליתא לכל זה. דקיי"ל בש"ע ביו"ד סי' ק"ב כדברי הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ וממילא לפ"ז רמוני בדן אינן דשיל"מ כלל וליתא להנ"ל. )והש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ז נעלם ממנו דברי הכ"מ הנ"ל). והנה במ"א הארכתי בדברי המרדכי רפ"ג דביצה שכתב שם דהא דספק דרבנן אסור בדשיל"מ היינו בביצה שהיא ספק אם נולדה ביו"ט או בחול דכי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה מקודם וכן בספק צידה חזקתו שלא ניצוד כו'. ולפ"ז היכא דליכא חזקת איסור י"ל דאף ספיקא דרבנן שרי בדשיל"מ וכש"כ ס"ס. ועכ"פ היכא דחזקת היתר מסייע לס"ס י"ל דלכ"ע שרי אף בדשיל"מ בכל ענין. (ובפרט לפמ"ש לעיל בסימן() דגם ברוב שיש עמו חזקה ג"כ אזלינן בתריה בדשיל"מ. ועיין בנו"ב מ"ת באה"ע סי' ל"ח שדעתו דבמקום חזקת היתר יש להתיר כל ספיקא דרבנן בדשיל"מ וכ"כ בצל"ח. ועכ"פ י"ל בחזקת היתר עם ס"ס יש להתיר). אף דמאיזה אחרונים לא משמע כן. ופה אין כמ"ל יותר. הרי ביארנו חמש נפקותות לדינא בזה אי חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין. ולפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ז דבדבר שיל"מ אין להתיר בתערובת בנפל אחד מהן לים ג"כ. א"כ יש כאן עוד נ"מ ששית. בנפל א' לים או נאכל א' מהם, והמג"א סי' תס"ז ססק"ד שהיקל בזה איהו לטעמיה דפשיטא ליה דחב"פ לא הוי דשיל"מ. משא"כ להסוברים דהוי דשיל"מ. ומיהו י"ל לפמ"ש בש"ע ביו"ד סי' ק"ב דאין דנין דשיל"מ בדבר שהמאכל מתקלקל. ואף דבחב"פ אסור במשהו אף היכא שהמאכל מתקלקל זהו רק משום חומרא דחמץ לכ"ע. ולפ"ז כולהו נפקותות לדינא הנ"ל היינו באופן שאין המאכל מתקלקל. (או אפי' יהיה מתקלקל ונפגם קצת רק שלא יתקלקל לגמרי שייך ג"כ איסור דשיל"מ כמ"ש האחרונים. והמהרש"ל ביש"ש בחולין שם פליג בעיקר ד"ז ודעתו לאסור בדשיל"מ אף אם המאכל יתקלקל לגמרי ודי לנו אם נקל בזה). אבל היכא שהמאכל יהיה מתקלקל לגמרי כיון דאינו אסור בחב"פ רק משום חומרא דחמץ י"ל דלכ"ע יש להקל בכל הנ"ל. (בע"פ עד הלילה אף במינו וכן בנוקשה וביבש ביבש כה"ג. וכן לענין ספק וס"ס כו'): ד ואמנם דברי רוב הראשונים דחב"פ לא הוי דבר שיל"מ. שדברי התוספות והרא"ש דהא דחמץ בפסח במשהו היינו רק משום חומרא דחמץ. (והרא"ש שילהי מס' ע"ז כתב הטעם שהחמירו חכמים דחמץ בפסח במשהו הוא משום דלא בדילי אינשי מיניה. ובפסחים פכ"ש סי' ה' מבואר ברא"ש שם דזהו משום חומר כרת גם כן, ומש"ה פסק שם דבע"פ משש שעות ולמעלה עד הלילה דליכא כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים. ובפירש"י כתב להדיא בפסחים דכ"ט ע"ב לרב דגזר בחב"פ אינו מינו אטו מינו ג"כ משום דחב"פ איסור כרת וגם לא בדילי מיניה כו'. והמג"א בסי' תמ"ז סק"ה לא ראה דברי הרא"ש בפסחים הנ"ל וכמ"ש בקר"נ ע"ש). ואמנם התוס' בחולין