תורת חסד קא

דוכתא דהיכא דהרי"ף והרמב"ם קיימי בחדא שיטתא לפסוק כוותייהו. לפ"ז הכא שלא נתברר כ"כ דברי הרי"ף אם סובר כהרמב"ם מ"מ היה אפשר לחוש לדבריו. ומה גם דהרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים ג"כ דעתו דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ומשמע שמפרש כן בדברי הרי"ף ג"כ ע"ש. וגם לפמ"ש בסימן הקודם (אות ג') דעיקר הך מילתא אי חמץ בפסח הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה מסתברא לומר דזה תליא בטעמא דדשיל"מ לא בטיל דלפירש"י דטעמא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. א"כ אף חמץ בפסח הוי דשיל"מ דמה בכך שחוזר לאיסורו לשנה הבאה מ"מ הרי הוא יכול לאוכלו בהיתר אחר הפסח ואינו בדין שיתבטל בפסח דשייך הכא עד שתאכלנו באיסור כו'. משא"כ לפ"ד הר"ן דטעמא דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דבהא מודו רבנן לר"י דבכה"ג מין במינו לא בטיל כיון שאינו חלוק ממנו כ"כ במה שהוא איסור כיון שסופו להיות ניתר כמוהו כו'. לפ"ז בחב"פ כיון שלא נשאר עליו אח"כ שם היתר לעולם דלשנה הבאה ג"כ יהיה אסור בפסח י"ל דמש"ה לא חשיב דשיל"מ כיון שחלוק ממנו ולא ישתוה לו בזה להיות עליו שם היתר לעולם כו'. ואם נימא כן א"כ י"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ לדידן דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ותו דכבר הוכחנו בסימן הקדום (אות ה') דהר"ן גופיה ע"כ ס"ל גם כן טעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. ולפנינו יבואר מה שי"ל כאן דחמץ בפסח לא חשיב דשיל"מ מטעמים אחרים חוץ מטעמו של המרדכי הנ"ל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. וכמ"ש עוד בעז"ה: ב והנה יש לבאר דנ"מ טובא לדינא אי חמץ בפסח הוי דשיל"מ. או דהא דחב"פ במשהו אינו רק משום חומרא דחמץ אבל לא חשיב דשיל"מ. דיש בזה כמה נפקותות לדינא. ולא כי רוכלא אחשבינהו לכולהו. רק אנקוט קצתם. דנ"מ לדינא מזה בששה דברים (והמעיין יקיש מזה על השאר). א' בדין חמץ שנתערב בערב פסח משש שעות עד הלילה דקיי"ל בש"ע (סי' תמ"ז ס"ב) דאינו אוסר במשהו ודינו כשאר איסורין. ולשיטת הפוסקים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אם כן כשנתערב מין במינו אף בערב פסח נמי אוסר במשהו כדין דשיל"מ. רק דבתערובת באינו מינו דשאר דשיל"מ בטל באינו מינו ורק משום חומרא דחמץ החמירו בפסח גופיה משא"כ בערב פסח עד הלילה בטל בס' וכמ"ש הש"ך הנ"ל. אבל להפוסקים הסוברים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ לדידהו בערב פסח בטיל שפיר אף כשנתערב מין במינו דאז לא החמירו עדיין חומרת חמץ בפסח לאסור במשהו. ב' נ"מ בדין חמץ נוקשה בפסח. דהמג"א שם (סק"ה) הסכים דחמץ נוקשה בפסח בטל בס' כיון דאין בו חומר כרת ומכש"כ לפי מאי דקיי"ל דחמץ נוקשה מדרבנן. וכ"ז להפוסקים הסוברים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. אבל להפוסקים דחב"פ הוא דשיל"מ בודאי אף חמץ נוקשה אוסר במשהו דכל דשיל"מ אפילו באיסור דרבנן לא בטיל כדאיתא בגמרא ריש ביצה ובכ"ד. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ט משמע דס"ל להלכה דנוקשה ג"כ אוסר במשהו. (ולפי משמעות דברי המג"א בסוף דבריו לא החליט שם הא דחמץ נוקשה בטל בס' רק משום דקיי"ל דנוקשה דרבנן. ולפ"ז י"ל דהנה ידוע שיש שני מיני חמץ נוקשה. א' נוקשה שאינו ראוי לאכילה כלל. ב' נוקשה שראוי לאכילה רק שחימוצו אינו חימוץ גמור כמו מי פירות עם מים להסוברים דהוי חמץ נוקשה או שיאור שהכסיפו פניו כו'. ויש פוסקים דס"ל דנוקשה ממין הראשון הוא מדרבנן וממין השני הנ"ל הוא מדאורייתא. ובזה מיושב ג"כ קושיית הראנ"ח (בח"ב סי' ט"ג) ע"ד הרי"ף ע"ש. וא"כ יש לומר דבמי פירות עם מים אף להסוברים דהוי ח"נ מ"מ אוסר במשהו. דמ"ש המג"א משום דקיי"ל דנוקשה דרבנן. מדברי הטוש"ע לא מוכח זה רק במין הא' ולא במין השני הנ"ל. ועיין בנו"ב מ"ק סימן כ"ב מ"ש ע"ד מי פירות עם מים אם אוסר במשהו. ולהנ"ל בלאו הכי אוסר במשהו וכמבואר). ג' נ"מ לדין תערובת יבש ביבש. דאי חמץ בפסח הוי דשיל"מ הוי במשהו אף ביבש ביבש כדין כל דבר שיל"מ. משא"כ להסוברים דחב"פ לא הוי דשיל"מ י"ל דביבש ביבש בטל וכדעה השניה בש"ע שם ס"ט. רק דבזה יש דעות דאף אי לא הוי דשיל"מ מ"מ אוסר במשהו אף ביבש ביבש מסברא השניה שכתב הב"י והובא לעיל. (וע"ש במג"א ובח"י מ"ש בשם המרדכי בזה. ועיין בתה"א להרשב"א בית ד' ש"א דס"ל כן ג"כ. והב"י רמז לדבריהם). ד' נ"מ לדינא לענין ספק משהו בחב"פ. דאי טעמא דחב"פ במשהו דמשום חומר חמץ החמירו בו חכמים ממילא יש להקל בספיקו כדין ספק דרבנן. אבל אם נימא דחב"פ הוי דשיל"מ הא קיי"ל דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא (ומדברי הרמ"א בסי' תס"ז סי"ב משמע דבספק משהו לחוד אין להתיר רק במקום הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט. אם לא היכא דאיכא ס"ס. וע"ש באחרונים). ולקמן יבואר דעת הרי"ף בזה במ"ש בפכ"ש להתיר בספק במשהו בחמץ בפסח: ג ועוד יש נפקותא ה'. דנ"מ לדינא ג"כ לענין ס"ס אי חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין. לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה די"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס. ומסיק שם הרמ"א וטוב להחמיר אם לא לצורך כו'. אם כן להסוברים דחמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין אף בס"ס אין להתיר באכילה אם לא לצורך. (רק להשהותו בפסח שרי בכל ענין משום ס"ס). ומיהו הש"ך ביו"ד שם מסיק בדברי הרמ"א דס"ס גמור מהני אף בדבר שיש לו מתירין, רק דבס"ס דתערובת וכה"ג מחמירין בדבר שיש לו מתירין ע"ש. אבל הט"ז שם (ס"ק י"א) ס"ל דבס"ס גמור גם כן אין להתיר בדשיל"מ ואף במה שהתיר הרמ"א במקום צורך תמה עליו הט"ז ע"ש. ויעויין בט"ז ביו"ד ס"ס ט"ו. ובאו"ח סי' תס"ז סי"ב במ"ש שם הרמ"א גבי מליגת תרנגולים שנמצא אח"כ במים חטה בקועה דמתירין מכח ס"ס. והקשה שם הט"ז סתירה בדברי הרמ"א דלעיל שם בס"ב גבי דגן בעלייה לא התיר הרמ"א באכילה מכח ס"ס רק להשהותן שרי. ותירץ הט"ז דלענין אכילה הוי כדבר שיש לו מתירין כיון שיש אפשרות להמתין מלאכלו עד אחר הפסח משא"כ בסי"ב שם דמיירי במאכל שצריך לפסח כו'. והנה אף שהט"ז ביו"ד שם כתב בשם הר"ן דס"ס באיסור דרבנן אף בדבר שיש לו מתירין שרי. וכ"מ מדברי הר"ן בר"פ אין צדין וכ"כ הפר"ח שם בדברי הר"ן ע"ש (ודלא כהנה"כ). ועיין במג"א סי' תקי"ג סק"ד שמדייק כן מדברי הש"ע ע"ש. ובזה מיושב הסתירה בדברי הרמ"א מהא דבאורח חיים סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב כדעת המחבר דספק מוכן ביו"ט שני מותר מכח ס"ס אע"ג דהוי דבר שיל"מ. וכן הקשה הש"ך ביו"ד והט"ז באו"ח ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהתם הוי ספק ספיקא באיסור דרבנן דמותר אף בדשיל"מ. משא"כ באיסור דאורייתא בדשיל"מ י"ל דלא מהני ספק ספיקא. (ובזה י"ל ג"כ הסתירה בדברי הרשב"א שהקשה הש"ך בספר הארוך בסי' ק"ב ע"ש). ולפ"ז בחמץ בפסח דאיסור משהו הוא מדרבנן ואם כן היכא דיש כאן ספק ספיקא יש להתיר באיסור דרבנן דמשהו כיון דספק ספיקא באיסור דרבנן שרי אף בדשיל"מ. מכל מקום הט"ז בסי' תס"ז הנ"ל סובר דבחמץ בפסח החמירו דאף בספק ספיקא באיסור דרבנן אין להתיר באכילה אם לא לצורך. (או י"ל דכיון דעיקר