תורת חיים חלק ב שיד

נעשה הקנין בניסן ונמשך הדבר ולא כתבו השטר עד תשרי יכולין לכתוב בשטר זמן הראשון דהיינו ניסן כדאמרי' לקמן כי כתיבתו שטרי אקניית' אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתבו ההוא יומא וכדעי' ר"ח והרא"ש ז"ל והטור סי' ל"ט דכיון דנכת' השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיב' עומד ולכך קאמר בשלמא בי דינא אלימא לאפקועי ממונא וכותבין אותו מזמן ראשון לטרוף לקוחות מזמן ראשון אפי' שלא כדין אלא עדים מי אלימא לאפקועי ממונא שלא כדין ונהי דברייתא בשטר שיש בו קנין איירי דמצו עדים לכתבו לאחר זמן אפי' מזמן ראשון מ"מ שאני התם שעדיין לא עשו שליחותן אבל היכא דכב' עשו שליחותן כי הכא כבר נסתלקו עדים משטר זה ולא מצו תו למיכתב שום שטר אחר ופריך והאמר רב יהודא אמר רב עדי' כותבין אפי' עשרה שטרות וכו' ונהי דכותבין כולן ביחד בשעת המקח קאמר א"נ לאו מזמן ראשון כתבי להו אלא כל חד מזמנו מ"מ כיון דכבר עשו שליחותן מי מצו למיכתב ליה תו שום שטרא אחרינא למיטרף ביה מלקוחות אפי' מזמן שני הא קא טריף שלא כדין אלא ודאי עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן א"כ בשטרא אקניית' נמי כיון דרשאין לכותבו מזמן ראשון היכא דלא עשו שליחותן עדיין כי עשו שליחותן נמי מצו למיכתבה מזמן ראשון

בית דין מקרעין את השטר וכו' הכי ק"ל ולפי מה שנוהגין לכתוב פרעון בגופו של שטר שכותבין מאחוריו קבלתי סך כך וכך והכי אית' בספ"ק דמציע' עדיף טפי

ומיתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה פשטא דשמעת' משמע שיחזור המוכר ויקנה שדהו ממנו בקנין גמור ויחזור לוקח ויכתוב למוכר שטר מכירה ואין המוכר צריך שובר כיון דזמן שטרו מאוחר לזמן שטרו של לוקח לפי דעתו הלכה כי מטי תשרי מפיק לוקח וא"ל הדר זבנת' מינך וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהל' מלוה ורשב"ם ז"ל כתב דאיירי שהמוכר מתנה שאם יגיע לדמים יחזירנה לו וכו' ואפי' למ"ד דאין כותבין שובר הכא מודה וכו' לישנא דמתרמי ליה זוזי ביני ביני משמע קצת כפירושי דמשמע שהתנה עמו להחזיר לו מעותיו אחר תשרי ומתרמי ליה מלתא דהוי ליה זו קודם לכן ופדה אותו קודם לכן דומיא דאתרמי ליה זוזי דנקט גבי שטרא הלואה

דף קעב שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין כו' כתבו התו' דהא דלא קאמר טעמא דרב אשי דבסמוך משום דמיירי אפי' ידעינן שאינו פרוע וא"ת כי ידעינן שאינו פרוע מאי הוי אכתי איכא למיחש שמא יפרע לו בתר הכי ואמר אירכס וכתיב ליה תברא והדר מפיק ליה ואמר אחרינא הוא וצ"ל דאיירי אפי' חייב מודה שלא נפרע ואפילו במודיעין אליו הדבר אין עושין אלא ברצונו וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ג מהלכות מלוה וכתב שכן פי' הרמב"ן ז"ל

שנים שהיו בעיר אחד שם אחד יוסף בן שמעון וכו' משמע דוקא בעיר אחד אבל בשני עיירות מוציאין זה על זה ואחר נמי מוציא עליהן וכ"כ הטור בסי' מ"ט בשם הר"ר ישעיה ז"ל לפי שצריך לכתוב פלוני מעיר פלונית לוה מפלוני שאל"כ אף אם יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת וכו' וכתב שם הבית יוסף דאע"ג דשטר שלא כתב בו שם העיר כשר הוא מ"מ אי טעין לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון שבמקום פלו' טענתיה טענה ולפי מה שפירשתי בפרק לא יחפור דהא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו דוקא בשוין אבל היכא דאיכא קורבא דמוכח והרוב אינו מוכח אזלינן בתר קורבא דמוכח א"כ היכא דליכא בעיר אלא חד יוסף בן שמעון והמלוה תובעו והוא אומר לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון דעלמא אין בטענתו כלום דאע"ג דמסתמא טובא יוסף בן שמעון איכא בעלמא מ"מ כיון דהאי יוסף בן שמעון הוא דר בעירו קרוב לו אזלינן בתר קורבא דלגבי רובא דעלמא הוי קורבת זו העיר קורבא דמוכח כמ"ש התוס' שם בפרק לא יחפור אבל רובא לאו רובא דמוכח הוא דמאן לימא דאיתנהו כולי האי יוסף בן שמעון בעלמא הלכך אזלינן בתר קורבא דמוכח וחייב

ואם היו מסומנין ששניהם גוץ או ארוך או שחור וה"ה אם אין מסומנין ששניהם כשאר כל אדם אלא איידי דנקט רישא ישלשו ואם היו משולשין דלא מצי למיתני אלא אם היו משולשין נקט נמי סיפא יכתבו סי' ואם היו מסומנין וברייתא דמייתי בגמרא נמי להכי נקט אם היו שניהן כהנים איידי דקתני מתניתין ואם היו משולשין

דף קעג ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין וכו' נראה דאהא דקאמר דליכא מאן דפליג דלנפילה דחד לא חיישי' פריך וכן משמע לישנא דואלא הא דתניא דקאי אהך אוקימתא דסמיך ליה וכן בסמוך דקאמר נמי ואלא הא דתניא כשם שמוציאין וכו' נראה דפריך נמי אהא דקאמר דלנפילה לא חיישינן. משום דאי לאו הא דקאמר דלא חיישינן לנפילה איכא למימר דבהכי פליג תנא דברייתא קמייתא סבר דחיישינן לנפילה והיינו דקתני כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה משום דכל חד מצי למימר ממני נפל ואתה מצאתו כך אין מוציאין על אחרים משום דמצי למימר לכל א' לאו בעל דברי' דידי את אלא מחברך נפל ואתה מצאתו ותנא דאידך ברייתא סבר דלא חיישינן לנפילה ולכך קתני איפכא כשם שמוציאין ש"ח על אחרים וכו' ותנא דמתני' נמי אית ליה דחיישי' לנפילה ולכך אין מוציאין ש"ח זה על זה והא דדייקי' דהם מוציאין ש"ח על אחרי' איירי בבאין בהרשא' אבל השתא דאמר דליכא מאן דפליג דלנפילה דחד לא חיישי' וא"כ צ"ל דטעמא דמתני' דאין מוציאין ש"ח זה על זה משום דכותבין ש"ח ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הוא לכך פריך ואלא הא דתני' כשם שאין מוציאין וכו' וכן הא דתני' כשם שמוציאי' וכו' במאי קמיפלגי. ואפשר דהיינו מה שכתבו התו' אלא הא דתניא וכו' לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבאין בהרשאה וברייתא דמוציאין זה על זה ניחא

שדה שיש לי מכור' לך כל שדותיו מכורים פירשב"ם ז"ל מי נימא כל שדותיו מכורין לו מדלא כתב מעיקרא מי נימא שדהו הגדולה מכורה משמע קצת לכאורה דרבינא לא קא מתמה אלא אהא דקאמר חוב לך בידי פרוע כל השטרות פרועין וכן משמע נמי ממה שכתב במסקנא הלכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות פרועין ואי אפשר לומר כן דהא למסקנא בשדי מכורה לך פשיטא דמצי ליתן לו שדה קטנה כיון דלוקח מוציא עליו הראיה לכך נראה דרבינא אתרוייהו הוה קא מתמ' אבל קשה דא"כ מאי אלא מעתה דקאמר תיקשי אמתני' דקתני נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע א"כ שדה מכורה לך נמי שדה גדולה מכורה לו ועוד קשה דמאי קמ"ל רבא בהא דקאמר שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע מתני' היא הוה ליה למימר חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין ותו לא וי"ל דמתני' שאני דהבן גופי' טוען טענת שמא שהרי אינו ידוע איזהו פרוע כדקתני בהדיא ואינו יודע איזהו ויש ספרים דגרסי' ואינו ידוע איזהו ואתי רבא לאשמעי' דשטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אע"ג דהמלוה עומד לפנינו וצווח ואומר שלא נתכוין לומר פרוע על הגדול אלא על הקטן אפי' הכי לא מהימנינן ליה דכיון דאמר כן לפני עדים יד בעל השובר על העליונה ולכך קא מתמה רבינא אלא מעתה דאפי' בעומד וצווח לא מהימן א"כ שדי מכורה לך נמי נימא הכי דשדה גדולה מכורה לו אע"ג דעומד וצווח לשדה ז"ל קטנה נתכוונתי

מנין לערב שמשתעבד וכו' פי' רשב"ם ז"ל מנין שמשתעבד באמירה בעלמא בלא קנין מיהו בפ' המקבל משמע דאפי' לערב בקנין נמי קבעי דתניא התם לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב וכן הוא אומר לקח בגדו כי ערב זר וגו' ואמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וכו' עד ואם לאו הרבה עליו רעים משמע דקשי' ליה לתנא דבריית' ומנ"ל דערב משתעבד דצריך קרא למעוטי ביתו של ערב לכ"ק וכן הוא אומר לקח בגדו כי ערב וכו' ואי ערב בקנין לא בעי קרא למה ליה לאתויי ראיה לוקמ' מיעוטא דקרא דביתו לערב בקנין דמשתעבד אלמא דאפי' לערב בקנין נמי איצטריך לאתויי ראיה מהאי קרא ואפשר משום דערבות אסמכת' הוא כדאמר בסמוך וק"ל דאסמכתא אפי' בקנין לא מהניא דלא גמר ומקנה לכך מייתי ראיה מקרא. אבל קבלן דמשתעבד לאו אסמכתא הוא דהא משעביד ליפרע תחילה. ולפ"ז ניחא טפי דמייתי ראיה מהנך קראי דלפי' רשב"ם ז"ל קשה קצת דלמא קראי בערב בקנין איירי

דף קעד כולהו ל' ערבות הן בר מתן לו ואני נותן פירשב"ם ז"ל וכ"ש תן לו ואני קבלן וכ"כ הרא"ש ז"ל דל' קבלן עדיף מאני נותן דהא רב הונא קאמר דהלוהו ואני נותן הוי ערב ומיבעי ליה לגמרא אי הוה אמר הלוהו ואני קבלן אי הוה קבלן ע"כ מיהו לישנא דתלמודא דקאמר בר מתן לו ואני נותן משמע דוקא תן לו ואני נותן בלבד אבל תן לו ואני קבלן לא וכן כתב בהדיא הרי"ף ז"ל דתן לו ואני קבלן הוי ערב וכן בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה ממלוה וב"י בסי' קכ"ט כתב אך הרמב"ם לא כתב אלא ל' הגמרא ויש להסתפק בדעתו היכא דאמר לו תן לו ואני קבלן וכו' אפשר דבספרי הרמב"ם שלו כתב כן אבל בספרי הרמב"ם שלנו כתוב בהדיא דתן לו ואני קבלן הוי ערב וכ"כ הראב"ן ז"ל והטעם נראה דסביר' ליה לרבא דדוקא כשא"ל תן לו ואני נותן הוי קבלן דכיון דנקט חד לישנא בדידיה ובלוה משמע דמשעבד נפשי' להיות שוה ללוה דהיינו שהמלוה יהא לו רשות לתבוע מאיזה מהן שירצה תחילה אבל תן לו ואני פורע ואפי' תן לו ואני קבלן כיון דתרי לישני נקט איכא למימר דלא בעי להיות שוה ללוה אלא ואני קבלן אם לא יתן לך לוה קאמר ובהגהת ש"ע סי' קכ"ט כתב וי"ל דתן לו ואני קבלן הוי קבלן וכ"נ להורות ול"נ כיון דהרי"ף והרמב"ם והראב"ן ז"ל כתב דלא הוי קבלן ולישנא דתלמודא נמי הכי משמע לכך המוציא מחבירו עליו הראיה

הכי גרסי' בספרים שלחו מתם שמתוה ומת בשמתי' והלכתא כרב הוא וכו' ותרי מילי נינהו וה"ק שמתוה ומת בשמתי' איכא בינייהו דכיון דמת בשמתיה ולא תבע להתיר נידויו קודם שמת ודאי לא אתפסי' צררי אבל כשחייב מודה בחליו אכתי איכא למיחש דלמא בתר הכי אתפסיה צררי וכן כתב הראב"ן ז"ל ורשב"ם ז"ל כתב דהלכת' גרסי' ודוחק להגיה וגם הלשון לא משמע כפירושו

והא ערב הוא וערב דכתובה לא משעבד וכו' סתמא דתלמוד' הוא דשקיל וטרו הכי ואתי לאשמעינן הא דמשני דאבא לגביה בריה משעבדי נפשיה אע"ג דלית ליה נכסיה ולכך לא פריך לה אמתני' דקתני רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה משום דידע שפיר דאיכא לשנויי דהוה ליה ואשתדוף

ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד משום דאיכא תרתי לפטור' חדא דערב בעלמא הוא ועוד דלאו מידי חסרה קבלן דבעל חוב איכא תרתי לחיובא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא לכך דברי הכל דמשתעבד

מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה תרתי בעינן אבל היכא דלאו מצוה קעביד ולא חסרה כגון שנעשה ערב לאחר הנישואין משתעבד וכן כתבו התוס' בפרק הניזקין ולפי זה איכא לאוקמי מלתא דרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין כגון שנעשה ערב לאחר הנישואין. ועוד נראה דרשב"ג בקבלן דכתובה איירי דמשתעבד אע"ג דלא מידי חסרה ומצוה קעביד ולהכי נקט וכן היה רשב"ג אומר כלומר כי היכי דמיקל בקבלן דעלמא וסבירא ליה דלא יפרע אלא מן מלוה תחלה הכי נמי מיקל כשנעשה קבלן לאשה בכתובתה

שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן כתבו התוס' דמיירי בשכיב מרע שהקדיש כשהי' בריא את נכסיו ואין הלשון משמע כן דמשמע שהקדישן עתה כשהוא שכיב מרע וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין שכתב במה דברים אמורים בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו אלמא ס"ל דבהקדיש בשעה שהוא חולה איירי שהרי כתב דאמר מנה לפלוני בשעה שהקדיש ומשום דאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעה מיתה לכ"נ דודאי איירי שהקדישן כשהוא שכיב מרע ומה שהקשו התוס' דא"כ תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר י"ל דבעיא דלעיל קודם רב הונא הוו קמיבעיא להו הכי ורב הונא גופיה נמי ספוקי הוה מספקא ליה בעמד אי חוזר אי לאו ומספיקא לא מפקינן ממונא כמ"ש הרמב"ם