תורת חיים חלק ב שיג

אשכחן דאמר רב שאין כותבין אלא זו בפני זו אלא ודאי ליכא למיחש להכי דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחר ששמות נשותיהן שוות קלא אית להו ואם יוציא בעל שובר דיהיב ליה איתתא דלאו דיליה אז אם תטעון אשתו ותאמר מעולם לא נתתי לו שובר יחקרו הב"ד ויתברר הדבר כיון דכ"ע ידעי דשני יוסף בן שמעון דרים בעיר הזאת ששמות נשותיהן שוות לכך לא מצי פריך משובר אבל מגט פריך שפיר דלמא יוסף בן שמעון זה יגרש בו אשתו של אחר והיא לא תרגיש כסבורה דקושטא הוא ותקבלנו ותנשא שלא כדין

הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום וכו' וא"ת אכתי תיקשי וליחוש שמא יוסף בן שמעון מעיר זה יכתוב גט לאשתו וילך לעיר אחרת ויגרש בו שם את אשת יוסף בן שמעון מעיר אחרת. וי"ל דבגיטין אין לחוש להכי דמדינא דש"ס צריכין לכתוב שם עירו ושם עירה שכותבין יוסף בן שמעון מעיר פלוני' מגרש את אשתו מעיר פלוני' וא"כ ליכא למיחש להכי מיהו בשטרי הלואה קשה דאין צריכין לכתוב פלוני מעיר פלוני חייב לפלוני מעיר פלוני וא"כ איכא למיחש להכי כבר הקשה הרמב"ן ז"ל קושיא זאת ותירץ דכולי האי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ועיין בב"י בטור ח"מ סימן מ"ט ולפי מה שכתב שם דלהר"ר ישעיה נהי דשטר שלא כתב בו שם העיר כשר הוא מ"מ אי טעין לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון שבמקום פלוני טענתיה טענה א"כ אתי שפיר דליכא למיחש להכי כיון דאידך מצי למיטען לאו אנא הוא אלא איש אחר ששמו כשמי ועיין בב"י טור ח"מ סימן מ"ט

דף קסח מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן תימא תינח גט אלא שובר מאי איכא למימר אמאי קתני דבעל נותן שכר שובר לימא בעל לאשתי לא אשלם לך דמי כתובתך אלא א"כ תחזיר לי שטר כתובה או תכתוב לי שובר וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל וכן כתב בנמוקי יוסף דמתניתין איירי דוקא במקום שאין כותבין כתובה שגובה היא כתובתה בעדי מיתה ובעדי גירושין א"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה אבל היכא שכתב לה כתובה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה עכ"ל ולפי זה גירסת ספרים ישנים ניחא דגרסי' מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן ואיידי דתני רישא בדידיה תני נמי סיפא בדידיה והאידנא דלא עבדינן הכי וכו' אלא דרשב"ם ז"ל מחק הא דקאמר ואיידי דתני רישא וכו' ודוחק למחוק הספרים לכך נראה דשפיר גרסינן ליה והכי פירש מאי טעמא בעל יהיב שכר גט לעולם והא זימנין דהנאה שלה היא כגון באותן שכופין אותן להוציא ובשובר נמי קבעי מאי טעמא פסיק ותני דבעל נותן שכר שובר לעולם והא זימנין דהנאה שלה היא כגון במקום שכותבין כתובה וכתב לה ומשני דגבי גט גזירות הכתוב הוא דאמר קרא וכתב ונתן וגבי שובר אין הכי נמי דזימנין אשה נותנת שכר שובר דהיינו במקום שכותבין כתובה ומתניתין כשלא כתב לה כתובה קאמר שהבעל נותן שכר שובר והא דלא קתני איפכא שהאשה נותנת שכר שובר דהיינו במקום שכותבין כתובה וכתב לה משום דאיידי דתני רישא בדידיה תני נמי סיפא בדידיה

לא צריכה בבורה פירשב"ם ז"ל שצריך להובירה שנה או שנתים וכו' ולשון בבורה משמע שכבר היא בורה והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב ואפילו הוביר אותו כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא. ונראה כפי' הערוך שכתב לא צריכה בשדה שהיתה בורה מזמן גדול מהו דתימא ריוח דהנותן הוא שמתקן שדהו חריבה והוא יתן קא משמע לן דלא

אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו כתבו התוספות וכותבין מזמן ראשון דאי מזימנא דהאידנא שמא חזר ומכרה. למוכר ויוציא אחר כך שטרא עליה וכו' ואם אין יודעין זמן ראשון מתי היה נראה שאין כותבין בו שום זמן דשטר שאין בו זמן כשר דמה שכותבין זמן בשטר הוא כדי שנדע מאיזה זמן יטרוף מהלקוחות ובהאי שטרא כיון דאין גובין בו מלקוחות שהרי כותבין אותו חוץ מאחריות שבו אין צריך לכתוב בו זמן וכיון דאין בו זמן אם חזר ומכרה למוכר ויוציא אח"כ שטר זה לא. מצי למימר האידנא הוא דזבינתא מינך דאדרבא מוכר מצי למימר ליה כבר זבינתא מינאי ואנא הוא דזבינא מינך בתר הכי ודמיא להא דאיתא בסוף פרק מי שהיה נשוי הביאו הטור סוף סי' מ"ג ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתב בחמישי בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובות שניהם נותנין אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן והכא נמי כיון דבשטרו של מוכר כתוב בו שנכתב בזמן פלוני ובשטרו של לוקח לא כתוב בו שום זמן איכא למימר שנכתב קודם שטרו של מוכר ועוד נראה דמה שכתבו שאין כותבין מזמן שני היינו דוקא כשאין המוכר לפנינו דאז חיישינן שמא חזר ומכר למוכר וכו' אבל כשהמוכר לפנינו ואין בידו ראיה שחזר ולקחה מן הלוקח לו אפי' מזמן שני דאז ליכא למיחש למידי והשתא ניחא דקאמר בסמוך ולכתוב תברא למוכר כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין לבר מן דיפוק בזמנא דא מדלא מפרש ש"ס בהדיא וקאמר ולכתב להאי שטרא מעליא מזמן שני ולכתוב תברא וכו' משמע דפשיטא ליה דכותבין אותו מזמן שני וצריך לומר כדפי' משום דברייתא בכל גונא איירי אפי' כשהוא לפנינו כמ"ש התוס' וכשהוא לפנינו ואין בידו ראיה שיחזור ולקחה ודאי כותבין מזמן שני

דף קסט בעלמא כותבין שובר וכו' כתבו התו' וא"ת כיון דמסיק דבשטרי הלואה אימור פייסיה בזוזי א"כ מצי למידק מהכא דאין כותבין שובר דאי כותבין אמאי אין כותבין שני שטרי הלואה וליכתוב שובר לאידך ואור"י דאם כן יפסיד כל הלואותיו שיעשה מכאן ואילך וכו' וזה דוחק ונראה דהקושי' מעיקרא ליתא דהא דקתני ברייתא דבשטרי הלואה אין כותבין את השטר טעמא משום דחיישינן שמא כבר פרעו והחזיר לו שטרו וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג ממלוה דאין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו וכן כתב הראב"ן ז"ל ואשמעי' תנא דאין כותבין לו את השטר בין אם אין הלוה לפנינו בין אם הוא לפנינו שאם אינו לפנינו אנן חיישינן שמא כבר פרעו ואם הוא לפנינו והוא טוען פרעתיו נאמן אפי' הוא תוך זמנו אע"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הני מילי במלוה על פה בעדים אבל אם כתבו לו שטר ואין השטר בידו איתרע ליה חזקה ורגלים לדבר שפרעו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ד ממלוה והטור בסימן מ"א אבל שטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות בין מוכר לפנינו בין אינו לפנינו שאם הוא לפנינו וטוען שחזר ומכרה לו לא מהימן אם אין בידו ראיה שחזר ולקחה ממנו אבל בשטר הלואה כשטוען פרעתיו נאמן כדפי' וכן משמע דברייתא איירי שאין המלוה מודה אלא טוען פרעתיו מדקתני אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו וכו' ולא קתני אף על פי שהודה שחייב לו אין כותבין לו דהא ברייתא כשהוא לפנינו נמי איירי כמו שכתבו התוספות והשתא ניחא דלא פריך נמי אשטרי הלואה נכתוב ליה תברא ללוה וכו' דהא טעמא דאין כותבין לו השטר בהלואה משום דחיישינן שמא פרעו וכשהוא לפנינו ואומר שכבר פרעו נאמן וא"כ מה לו לתברא שהרי לא בעי לשלומי ליה ולא מידי ולפי זה כשהלוה לפנינו ומודה שלא פרע כותבין למלוה שטר אחר וכותבין ללוה שובר שכל השטרות שיוציא המלוה עליו שזמנן מעולם עד היום הזה פסולין לבד משטר זה שכותבין לו עתה. ולפי מה שפירשתי דטעמא דאין כותבין את השטר משום דחיישינן לפרעון אתי שפיר הא דנקט ברייתא הרי שבא ואמר אבד שטר חובי ולא קתני מי שנאבד לו שטר חובו דומיא דמתניתין דקתני מי שנמחק שטר חובו משום דמי שנאבד הוה משמע דאנן ידעינן שנאבד כגון שנאבד לו בעדים ובכי האי גונא היו כותבין לו את השטר דכיון דנאבד מיד המלוה בעדים ודאי לאו פרוע הוא דכל זמן שהשטר ביד המלוה לא מצי לוה למימר פרוע הוא דא"כ שטרא בידיה מאי בעי וכיון דודאי לאו פרוע היו רשאין לכתוב למלוה שטר אחר ובלבד שיכתבו נמי תברא ללוה על שטר הראשון שלא יטרוף שני פעמים אם ימצאנו

דף קע הכל מודים שאם כתב בו הוזקקנו וכו' וא"ת למאי נפקא מיניה כתבו הכי דכיון דמזוייף הוא אמאי אין קורעין אותו דטעמא דר"א דמודה במזוייף מתוכו משום דחייש שמא יטעו הרואים ויאמרו אעידי חתימ' סמכינן וקרוב ופסול כשרין לעדות וקמ"ל רבינו דאם חותם בו קרוב או פסול אפילו כתבו ב"ד באותו שטר שהעדים פסולים ומזוייפים הן ונמסר שטר ההוא בעידי מסירה כשרים אפ"ה הכל מודים דפסול דאכתי איכא למיחש שמא לא יראו מה שכתבו הב"ד שהן פסולין ויאמרו קרוב או פסול כשר לעדות

ולית ליה לרבי הא דתנן וכו' אבל אי לאו הא דתנן איכא למימר שפיר דלרבי גבי מלוה כוליה אע"ג דלוה נמי אדוק ביה משום דמסתבר טפי דממלוה נפל דדרך הלוה לקרוע השטר מיד כשפרעו ולהכי מייתי הא דהוינן בה דלא תימ' דלרשב"ג נמי צריך לקיימו אלא דלרבי גבי מלוה כוליה ולרשב"ג חולקין

וא' רבי לא קאמר אלא לברר פי' שאם אינו מבר' שהיה לו שטר או שאינו יכול לקיימו צריך לישבע היסת שקנאה ממנו ולכך אומרים לו שיברר דבריו ויפטר מן השבועה דכיון דאפשר לפוטרו בלא שבועה עדיף טפי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות טוען תן לי מנה שהלויתך והרי העדים ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ובפלוני אומרים ללוה הביאם והפטר לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכין אותו להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה וכן כתב בפ' ט"ו מטוען מי שערער על שדה זו והביא עדים שהיא ידועה לו והביאו זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו והביא עדים שאכלה שני חזקה אומרים לו בתחילה קיים שטרך את נתקיים הרי טוב וידון בשטר ואם אי אפשר לו לקיימו סומכין על עדי חזקה וישבע היסת שלקחה ע"כ אבל קשה כיון דהכא ליכא לא שבועה דאורייתא ולא שבועת המשנה אלא שבועת היסת א"כ היאך מצינו למימר דרבי מחייבו לברר כדי לפוטרו משבועת היסת והא שבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן ובפרק כל הנשבעין פירשתי דשבועת היסת חכמי המשנה תיקנוה ולא תיקנוה אלא היכי דמסתבר טעמא ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן לישבע אפי' היכא דלא מסתבר טעמא משום חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו וכן משמע מפי' רש"י ז"ל בריש כל הנשבעין דתנן התם אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו א"ל תן לי אותו דינר א"ל נתתיו לך ונתתו באונהלי ישבע בעל הבית שנתן לו ופי' רש"י ז"ל ישבע ב"ה שבועת היסת אלמא ס"ל דשבועת היסת בימי חכמי המשנה ניתקנה

ולא יורע כחו של זה פי' רשב"ם ז"ל כדאמר ר' יוסי כדי שיכוף לפורעו קשה דלא שייך הורעת כח אלא כשמגרעין כחו של מלוה ממה שהיה מעיקרא והכא כיון דמעיקרא נמי לא הוה מצי לכופו ליכא הורעת כח לכך נראה דר' יוסי תרתי קאמר ליה כדקתני ברייתא ומפני שני דברים אמרו כותבין שובר וכו' וה"ק כך יפה לו כמו שאמרת כדי שידאג לוה על שמירת שוברו ויכופנו לפורעו ולא יורע כחו של זה פי' וגם לא יורע כחו של זה שאם יחליף ויכתוב מזמן שני איכא הורעת כח למלוה לענין טריפת לקוחות וכן כתבו התו' וליכא למימר שלא השיב לו אלא הך חששא לחודא דכך יפה לו משמע כמו שאמרת דיפה הוא שידאג על שמירת שוברו והיינו ע"כ כדי שיכוף אותו לפורעו ומה שפי' רשב"ם ז"ל כך יפה לו למלוה קשה דא"כ הוה ליה למיתני ולא יורע כחו ותו לא כיון דאמלוה קאי לא הוה ליה למיתני של זה לכ"נ דכך יפה לו ללוה קאמר כלומר דיפה וראוי הוא לכך שידאג על שמירת שוברו כדי שימהר ליפרע

והאמר רב גידל אמר רב הלכה כדברי רשב"ג וצ"ל דאמוראי נינהו אליבא דרב דרב אדא בר אהבה פליג אדרב גידל ויש ספרים דגרסי' והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' ואף רבי לא אמר וכו'

דף קעא אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן משמע דבשביל שעשו שליחותן כבר לכך לא יעשו וקשה דאדרבא כ"ש אם לא עשו שליחותן מעולם דהויא לה מלוה על פה שאין יכולין לכתוב מזמן הראשון כמ"ש התו' ועוד אמאי לא סיים במאי דפתח דהוה ליה למימר בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים מי אלימא לאפקועי ממונא וי"ל דבשטר שיש בו קנין יכולין העדים לכתוב זמן הקנין אע"ג שכותבין וחותמין השטר לאחר זמן שאם