תורת חיים חלק ב שיב

כיון שמשתמשין בהן והיינו דמייתי ש"ס אידך ברייתא דיגון סריגון פנטיגון אינו מטמא בנגעים וכו' דבהא ברייתא אשכחן דחכמים היו משתמשין בל' יווני עד פנטיגון אבל טפי מהכי לא אשכחן ומשום דבהך ברייתא לא אשכחן שהיו משתמשין בלשון הין שהיו קורין לאחר הין לכך מייתי נמי הא דכיוצא בו אין לו הקב"ה בעולמו אלא יראת השם שנאמר הן יראת ה' שכן בל' יווני קורין לאחת הינא אלמא דל' הין נמי ל' תורה הוא כמ"ש בספרים כדפי' רשב"ם ז"ל

שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הא דלא קאמר שלש עבירות אדם עובר בכל יום נראה דאתי לאשמעינן שאין האדם יכול להציל עצמו מהן אפילו מי שרוצה להזהר לפי שהן מצויין תדיר ועובר עליהן בשוגג ואפשר דלהכי אמרו הרהורי עבירה קשין מן העבירה דמגוף העבירה יכול אדם להזהר

דף קסה באתרא דנהיגי בפשוט ואמר לי עביד ליה פשוט כו' הוא הדין אי אמר ליה סתמא עביד לי גיטא ועביד ליה מקושר נמי הוה קפידא כדמשמע בקידושין כמו שכתבו התוספות ואיידי דנקט בתר הכי כי פליגא באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר ואמר ליה עביד לי פשוט דאיצטריך למינקט דאמר ליה בהדיא עביד לי פשוט נקט נמי ברישא דמילתא דאמר ליה עביד לי פשוט וכו' והא דלא נקט בקידושין כי האי לישנא דהכא משום דהתם פלוגתייהו דתנא קמא ור' שמעון בן גמליאל לאו עיקר מלתא הוא ולא מייתי להו אלא לאשמעינן דר' שמעון בן גמליאל נמי סבירא ליה דמראה מקום הוא לו לכך נקט ש"ס התם לשון קצרה דה"נ מקצר ש"ס התם ונקט להו בחד בבא דקאמר באתרא דנהיגי פשוט ועביד ליה מקושר א"נ באתרא דנהיגי מקושר ועביד ליה פשוט קפידא אבל הכא כיון דגופא דפלוגתייהו נישנית הכא לכך לא בעי ש"ס לקצר בלישנא

כס' סלעין דאינון ונמחק אין פחות משתים וכו' תימה למה ליה לאשמעי' הך מלתא גבי זוזים וגבי סלעין וגבי דרכונות בחדא מנייהו סגי

תדע דשלחו מתם חבריא וכו' מדלא קאמר וכן אמר רבי ירמיה דמצטרפין ועוד דמאי ראיה מייתי והא רבנן פליגי וסבירא להו דאין מצטרפין לכך נראה דהכי קאמר תדע דמתני' הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט דאי אתי לאשמעינן דעד אחד בכתב ועוד אחד בעל פה אין מצטרפין א"כ מאי קא מיבעיא להו לחבריא ורבי ירמיה נמי אמאי קאמר דדעתו נוטה שיצטרפו אדרבא כיון דסתם לן תנא במתני' דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין בלי שום מחלוקת מסתבר למימר דליכא מאן דפליג על סתמא דמתני'

דף קסו אי הכי רישא דקתני כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף וכו' כתבו התוספות בשלמא אי לאו סיפא הוה אמינא טעמא דרישא דסתם דינרין הן של זהב עד שיפרש וכו' משמע דאתי לשנויי אמאי לא פריך תלמודא מעיקרא ארישא מנא לן דבשני דינרי זהב קאמר אימא כסף והדר הוה ליה למיפרך אסיפא מנא לן דבשני דינרין כסף קאמר אימא זהב ולכך כתבו דלא מצו למיפרך ארישא אי לאו סיפא ותימה דהא לית ליה למקשה שום סברא למימר דסתם דינרין הן דוקא של זהב דהא איכא למימר איפכא דסתם דינרים הן של כסף דוקא וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוה ליה למיפרך ארישא תחילה כסדר שהן שנויין בברייתא. ונראה דלא קשה מידי דהא על כרחך הך מקשה דפריך קושיא קמייתא לאו היינו הך דפריך קושיא בתרייתא דקושיא קמייתא משני לה אביי ובתרייתא משני לה רב אשי ורבא היה חי אחר שמת אביי כדאיתא בכתובות ואמרינן ביום שמת רבא נולד רב אשי וכיון דתרי מקשינן הן ניחא דאיכא למימר דמקשה דאביי ידע שפיר שינויא דרב אשי דיש לחלק בין דינרי לדינרין כדמייתי ראיה ממתני' דכריתות ולכך לא הוה בעי למיפרך ארישא מידי כיון דדינרי לא משמע אלא של זהב אבל אסיפא פריך שפיר משום דדינרין משמע בין של כסף בין של זהב כמו שכתבו התוספות בשינויא דרב אשי מדלא קאמר אלא אמר רב אשי וכו' אבל מקשה דרב אשי לא הוה ידע שיש לחלק בין דינרי לדינרין לכך פריך רישא נמי אימא כספא נסכא וכו'

הכי גרסינן בספרים שאם תמחק אות אחת מן התחתון וכך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ותימה דמדקאמר בגמרא כגון חנן מחנני וענן מענני ולא קאמר כגון ראוב מראובן ושמעו משמעון משמע משום דחנן וענן נמי שמות נינהו ואתי לאשמעינן דיהבינן ליה לחנני וענני ולא לחנן וענן ואי בנמחק איירי לא מתוקמא כלל דהא שם חנן כותבין נו"ן פשוטה בסוף התיבה וחנני בנו"ן כפופ' ואם כתוב למעלה חנני ולמטה חנני בנו"ן כפופ' בסוף התיבה והשאר נמחק פשיט' דלא יהבינן ליה לחנן כיון דחנן כותבין בנו"ן פשוט' ויש ליישב בדוחק שהסופרים רגילין לכוף נו"ן פשוטה בסופה ליפות האות ונראה כנו"ן כפופה ועוד קשה דאי בנמחק איירי א"כ הא דקתני אבל לא בשתי אותיות היינו שאין גובין בו כלל כמ"ש התו' ולא משמע כן דמדקתני רישא ילמד התחתון מן העליון אות אחת דאתי לאשמעי' דלא יהבינן ליה לחנן דלמדין חנן מחנני משמע אבל לא בשתי אותיות דשתי אותיות אין למדין מעליון אלא יהבינן ליה לאותו שכתוב בתחתון. ועוד דאי בנמחק איירי א"כ שתי אותיות אמאי לא גמרינן מעליון נימא אין ספק מוציא מידי ודאי דבעליון ודאי חנני כתיב ובתחתון ספיק' מיהא איכא אי חנני הוא אי שם אחר הוא ואמאי אין למדין מעליון. ועוד דאי בנמחק איירי אלא באות אחת או בשתי אותיות שחיסר הסופר מן התחתון וגרסי' במתני' שאם לא כתב אות אחת כו' דאורחא דמלתא הוא שהסופרים מקצרין בשמות האנשים ומחסרין לפעמים אות ראשון או אות אחרון מן השם וכותבין ליעזר במקום אליעזר כדאשכחן בכמה מקומות בירושלמי ושם אליהו כותבין אליה וכן ישעיה וירמיה כותבין בלא וי"ו ועוד הרבה משום דלשון קלילא הוא ואין הוי"ו נרגשת כל כך לכך מבליעין אותה במבטא וכן יו"ד מחנני רגילין הסופרים לחסרה וכותבין חנן במקום חנני וכוונתם שיקראו החי"ת בשב"א כחי"ת דחנני ולא בקמ"ץ כחי"ת דשם חנן ולפי שאין כותבין נו"ן כפופה בסוף התיבה לכן כותבין נו"ן פשוטה מיהו כוונתם לשם חנני החי"ת בשב"א אלא שמחסרין היו"ד משום לישנא קלילא וכן שלמה שלמון בסוף רות אבל שתי אותיות אין הסופרים מחסרין מן השם ולכך אם כתב למעלה חנני ולמטה חן אין למדין מן העליון ונותנין אותו לחן ובשולחן ערוך סימן מ"ב כתב שאם נמחק שתי אותיות מהתחתון השטר פסול ואין גובין בו ולפי מה שפירש' אין לזה עיקר בגמרא ואדרבא סברא הוא דגובין בו דאין ספק מוציא מידי ודאי כדפי' ונותנין לו לעליון

דף קסז לא לכתוב בסוף שיטה כתבו התו' פי' אי כתב לנקבה דכתב תלת ולא כתב תלת' והא דקאמר ואי אתרמי ליה ניהדרי' וכו' ולא שיוסיף אל"ף אתלת דליהוי תלתא איירי שהדבר הנזכר בשטר לא שייך ביה אלא ל' נקבה כגון פרות ואתונות ויריעות וכיוצא בהן אבל תימה דקאמר מתלת ועד עשר לא ליכתוב בסוף שיטה הא תינח כולהו אלא שמנה מאי איכא למימר דשמנה כותבין בין בזכר בין בנקבה וליכתביה לבסוף דהא ליכא למיחש לזיופא ע"כ נראה דהא דקאמר מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שיטה לישנא דתלמודא הכי הוא והוא הדין נמי דשלשה וארבעה לא לכתוב בסוף שיטה וטעמא משום דחיישינן שמא יזייף וימחוק הה"א של שלשה ויכתוב שלשים ומארבעה ארבעים וכן כולן דמחיקת אות אחת בקלף לא מינכרא כדמשמע בסמוך גבי ההוא דמחקיה לגגיה דבית דבי"ת וכרעיה אבל באמצע שיטה שפיר דמי דכי ימחוק ה"א דשלשה ויכתוב שלשים מינכרא מילתא דכיון דיוסיף אות דחיק ליה עלמא כדאמר בסמוך וכן כתב בהדיא הראב"ן ז"ל זה לשונו שלא יזייף בעל השטר וימחוק ה"א של שלשה ויכתוב שלשים ומארבעה ארבעים ומחמשה חמשים וכו' עד ומעשרה עשרים ואפשר דמשום הכי מפרש לכולהו לומר דבשמנה נמי שייך זיופא. ובשלחן ערוך סימן מ"ב כתב כדברי התוספות ולפי מה שכתבתי דברי הראב"ן ז"ל נכונים. ואם תאמר באמצע שיטה נמי איכא למיחש שמא ימחוק הה"א דשלשה ויכתוב יו"ד במקום ה"א ולמעלה מן היו"ד יכתוב קוץ כדרך שעושין הסופרים שמחסרין לפעמים אות האחרון מן התיבה ועושין עליה כמין קוץ והוי שלשים ושמא כי האי גונא השטר פסול דצריך לכתוב סכום המעות מפורש בהדיא בכל אותיותיו אבל אין לפרש דרווח ליה עלמא כשיכתוב יו"ד במקום ה"א דדוקא בחד תיבה בין אות לאות שייך למימר דרווח ליה עלמא כדאמר בסמוך גבי ופרדיסא אבל בין תיבה לתיבה לא וכן משמע מלשון הרמ"ה שהביא הטור סימן מ"ב שכתב שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר משמע דליכא קפידא אלא כשמרחיק האותיות אבל בין תיבה לתיבה לית לן בה כשמרחיק קצת יותר מן השיעור

ובלבד שיהא מכירן מדלא קתני וצריך שיהא מכירן דהוי מלתא באפי נפשיה משמע דהא בהא תליא דאין כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו' אלא אם כן יהא מכירן אבל אם אשתו עמו וכן אם בעלה עמה כותבין אע"פ שאין מכירן והטעם נראה משום דלא חיישינן דלמא ממטי גיטא לאיתתא אחריתי ודלמא יהבא שובר לגברא אחרינא אלא כשהוא לבדו בא דאיכא למיחש שמא לא יהיב לה לאשתו אלא לאשה אחר' אבל כשבא ואשתו עמו ונותן לה הגט בפניו מסתמא קושטא דמילתא כך הוא ולא חיישינן לקנוניא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהל' מלוה לא משמע כן שכתב שם אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרו' שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהן ושניהן עומדין כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח כולן צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזה הוא פלוני בן פלוני וזהו פב"פ שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן בשמות אחרים ויודו זה לזה וכן כתב בספר התרומות בשער ל"ג וכן משמע בתוספות בסמוך גבי הא דקאמר ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון

הכי גרסי' בספרים ישנים וליחוש דלמא כתביה לאיתתא דלאו דיליה ומגרש לה כמ"ש התו' ופירושו כמ"ש רשב"ם ז"ל שיתכוין להתירה להנשא שלא כדין ומה שהקשו התוס' והא בפני עדים יתננה לה והם יקראו את הגט ויראו שאין זה שם האיש לאו קושיא היא דהכי פריך וליחוש דלמא כתביה לאיתת' דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו ויגרש בו אשת חבירו כדי שתנשא שלא כדין וכן משמע בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוצא אותו הגט אשה והיא אינה גרושה וכן משמע מדבריו בפ' שני מהלכות גירושין שכתב כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהיו העדים והסופר מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלוני' ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויגרשנה עליו מדנקט ויגרשנה עליו משמע דטעמא משום איסור' הוא שיגרשנה כדי שתנשא שלא כדין כדנקט ש"ס ומגרש לה דהיינו שלא כדין. ומה שהקשו התו' דא"כ תיפוק ליה שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה י"ל דעדיפא פריך דהך מילתא שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה לא שכיח דכיון דשקרא הוא חושש אלא ירצה בעל ליתן הכתובה עד שיחקרו את הסופ' והעדים כיון דיודע בעצמו שלא כתב לה גט זה מעולם ויתברר הדבר שהוא לא כתב לה הגט אלא איש אחר היה ששמו כשמו אבל לגרשה מבעלה כדי שתנשא שלא כדין לית ביה חששא כלל כי יאמר בעלך עשני שליח להביא לך גט זה ותסבור שהוא אמת ולא תרגיש ותנשא אי נמי לא מצי למימר שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני והוא לא גירשה כדאיתא בפרק בתרא דנדרים האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות אישות ובטור אבן העזר סימן י"ז ובסימן קנ"ב מיהו נראה דהכא שאני דכיון דהגט מסייעה היא מעיזה וכן משמע בסמוך דפריך שמא יגרשנה שלא כדין דקאמר וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת וכו' והתם ליכא למימר דפריך שמא יתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה דאי חיישינן להכי מאי משני דאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אכתי תיקשי גבי שובר מאי איכא למימר ניחוש לשני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהן שוות דלמא כתבה שובר ויהבה לגברא דלאו דילה דגבי שובר לא