תורת חיים חלק ב שח

ליה דכל שהוא דוקא קתני כל שכן התם דאיכא עולא דפליג עליה דרב וסבירא ליה דכל שהוא דוקא כל שכן דרב יוסף נמי מצי פליג עליה כיון דעולא קאי כוותיה ועוד תימה דא"כ אמאי לא מייתי ש"ס הכא אלא מילתא דרב לחוד' דאמר מנה ופרס הוה ליה לאתויי נמי הא דשמואל דאמר ס' והא דרבי יוחנן דאמר שם ולאקשויי מכולהו דמי נימא דרב יוסף פליגא אכולהו. ועוד דא"כ תיקשי מהא דמסכת כלים ומייתי לה בפר' העור והרוטב תנור תחילתו ד' דבגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא וכמה כל שהוא אמר רב' ינאי טפח שכן עושין תנורים בנות טפח והתוספו' כתבו דאהתם נמי איכא לשנויי איידי דנקט שיעורא רבא כולי מ"מ טפי הוה ליה לאקשויי מהתם דמי נימא דפליג נמי אדרבי ינאי דהא אדרב חזינן הכא דפליג. על כן נראה דליכא מאן דפליג הכא אדרב דכל שהוא דמתניתין דהכא על כרחין כדי פרנסתו קאמר דזיל בתר טעמא משום דאי קאי סמיך עליה ובבציר מהכי לא שייך האי טעמא ורב יוסף לאו לאיפלוגי אדרב קאתי מדנקט ומאי כוונתה ולא קאמר מתקיף לה רב יוסף מ"ד מטלטלין כולי משמע דלא פליג כיון דעל כרחין צריכי לפרושי מתניתין הכי אלא אדרבי זירא פריך דאמר כמה מכוונן שמעתתא לכך פריך מאי כוונתה כלומר נהי דודאי שפיר קאמר רב דכדי פרנסתו בעינן היינו משום דעל כרחו דרב איצטריך לפרושי מתני' הכי דזיל בתר טעמא כדפריש' אבל מכל מקום אין הדבר מכוין כיון דמתניתין כל שהוא קתני ואי לאו דמוכרה הוא לא הוה ניחא ליה לרב לאוקמי בהכי ואמאי קאמרת כמה מכוונין שמעתא ונפקא מינה דבעלמא כל היכא דליכא הכרח כל שהוא דוקא קתני וקאמר אביי וכל היכא דתני כל שהוא דוקא הוא כולי כלומר הא ודאי דלשון כל שהוא לאו דוחקא הוא למימר דאית ליה שיעורא וא"כ שפיר מכוון שמעת' דהכא דאי דוחקא הוא למימר כל שהוא אית ליה שיעורא אם כן גבי ראשית הגז מאי איכא למימר דהא התם לאו הכרח הוא למימר דאית ליה שיעור' דהא שפיר איכא למימר התם דכל שהן דוקא שנינו כדאמר עולא התם ואי דוחקא הוא למה ליה לרב לאוקמי מתניתין דהתם בדוחקא דמנה ופרס קאמר לוקמא כפשטא דמתניתין וכדעולא אלא ודאי לאו דוחקא הוא דפשטא דכל שהוא זימנין דאית ליה שיעורא ואם כן שפיר מכוונין שמעתתא וניחא השתא מתניתין דכלים נמי על כרחין צ"ל דכל שהוא היינו טפח כדמפ' רבי ינאי התם שכן עושין תנורים בנות טפח ואין עושין בציר מהאי שיעורא ואין צריך לומר דנקט כ"ש איידי כמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל כתב גם כן דרב יוסף לא מלאו לבו לחלוק על דבריהם אלא שתמה על ששיבח רבי זירא דבריהם

אמר נכסי לפלניא פירש רשב"ם ז"ל דבבריא שהקנה בסודר נמי איירי וקשה דאם כן מאי נפקא מינה דשטרי איקרי נכסי הא ק"ל דברי' אינו יכול להקנות שטר חוב אלא בכתיבה ומסירה ולא בקנין לחוד ואי דכתב ומסר אם כן ליכא נפקותא דאפילו לא איקרו נכסי כיון דמסרו לידו. וליכא לאוקמי דאמר נכסי לפלוני אגב קרקע חדא דמסתמא קאמר משמע דבלא אגב איירי ועוד דאם כן מאי נפקא מינה דעבד' איקרי נכסי דעבד אינו נקנה באגב כיון דאיתקש לקרקע ואין קרקע נקנה אגב קרקע. ועוד דשטר חוב נמי אינו נקנה באגב כמ"ש הטור בסימן ס"ו והא דקאמר רב הונא כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא היינו דוקא בשטר מכירה הכתוב בשם מוכר ללוקח שאינו עומד אלא לראיה בעלמא אבל ש"ח לא כמ"ש התוס' בפ' הספינה ואע"ג דרב אלפס פסק דשטר נקנה אגב וכ"כ הרמב"ם ז"ל מ"מ לדידהו צ"ל על פה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה כמ"ש הרא"ש בתשובה ואי דא"ל הכי א"כ למה לי הא דשטרי איקרי נכסי לכך נראה דהא דקאמר נכסי לפלניא בשכיב מרע דוקא איירי דשטר נקנה במתנת ש"מ בלא כתיבה ומסירה כדאמר לקמן אימיה דרב עמרם חסידא הוו לה מלוגא דשטרי וכולי וקאמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. מיהו יש ליישב פירשב"ם ז"ל דאיהו לטעמיה אזיל דאית ליה דבריא יכול להקנות ש"ח במסירה לחודא בלא כתיבה כמ"ש בהדיא בפ' המוכר את הספינה וכיון דאמר נכסי לפלניא נמצא שקנה הבית שהשטרות בתוכו וזהו כמסירה דמי כמ"ש הטור בסי' ס"ו בשם הרא"ש ז"ל

דף קנא אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גילא דעתיה לכאורה תימה דאי לא גליא דעתיה מאי מברח' שייכא כיון דלא ידעינן דמשום אינסוב' הוא דקעבדי הכי ועוד דא"ל משום דאתו ממולאי כולי ולכאורה אמאי היה מקנטרו דהא איהו נמי הוה ידע דגליא דעתי' משום אינסובי אלא דהוה סבר דכיון דאינסב' קני והא דאיגרש' מילתא אחריתי הוא ואינו בכלל גילוי דעת' וי"ל כמ"ש ה' המגיד בפ"ו מהלכות זכייה בשם הרב אבן מג"ש ז"ל שהכריח דאפי' לא אמרה לעדים דבר אלא נתנה מתנה סתם ואח"כ נישאת קרויה מברחת והטעם נראה דכיון דנישאת מיד אחר שנתנה מתנה מסתמא להבריח מבעלה נתנה ופלוגתייהו דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן במברחת היינו דוקא היכי דלא גליא דעתה דמר סבר נהי דלהבריח מבעלה נתנה מכל מקום למתנה גמורה נתכוונה ומר סבר דלא נתנה אלא להבריח מבעלה ולא למתנה גמורה אבל היכא דגליא דעתה לפני עדים ואומרת לפניהם דמשום אינסובה היא נותנת להבריח מבעלה לא פליגי דודאי לאו למתנה גמורה נתכוונה אלא שיחזיר לה כשתהיה צריכה להן דהיינו כשתתאלמנה או תתגרש דאי למתנה גמורה נתכוונה למה לה לפרש לפני העדים שדעתיה לאינסובי הוה לה לשתוק אבל רב ביבי הוה סבר איפכא דהיכא דלא גליא דעתה לא פליגי דודאי למתנה גמורה נתכוונה ובגליא דעתה הוא דפליגי והוה סבר כמאן דאמר מברחת קני דלמתנה גמורה נתכוונה ולא אהני גילוי דעתה אלא להכי שאלו לא אינסיבה לא תתקיים המתנה לכך קאמר משום אינסובי והא אינסיבה ולהכי השיב לו דרך קינטור דאפילו אי סבירא לך כמאן דאמר משכחת קני מכל מקום שאני הכא דכיון דגליא דעתה ליכא מאן דפליג דאי לאו שנתכוונה שיחזיר לה לכשתתאלמנה או תתגרש היה לה לשתוק ולא פליגי אלא היכא דלא גליא דעתה

תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה כתבו התו' דמדנקט ומת משמע אבל אם עמד חוזר ולפי זה ע"כ בדלא קנו מיניה איירי דאי בדקנו מיניה אמאי יכול לחזור בו כשעומד הא קתני מתני' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת בדקנו מיניה וקשה דא"כ מאי איצטריך למידק דאיירי בדלא קנו מיניה מדקתני דומיא דגט דלאו דומיא גמור הוי כמ"ש התו' והא ע"כ בהכי איירי מדקתני ומת ושמא י"ל דאי לאו דקתני דומיא דגם איכא למימר דאיירי בדקנו והא דקתני ומת רבותא קמ"ל דאף ע"ג דמת נותנין לו לאחר מיתה ולא אמרינן אין קנין לאחר מיתה כדאמר בסמוך אליבא דשמואל אבל השתא דע"כ בלא קנו איירי דומיא דגט א"כ צ"ל דומיא דקתני אתי למידק מיניה דוקא ומת אבל עמד חוזר כמ"ש התוס'

דף קנב והא אפליגו בה חדא זימנ' תימה דמה ענין זה לזה ועוד דמשמואל פשיט' דלא קשיא מידי כמ"ש התו' שהרי הוא אומר כאן דשני קנה ואלו לעיל קאמר דאין שטר לאחר מיתה ולא קנו כלל וכיון דעביד צריכות' למילתא דשמואל משמע דמשמואל נמי פריך. ונראה לפרש דדוקא בקנין שטר קאמר ש"ס דליתא לאחר מיתה וכן קנין סודר דסתם קנין לכתיבה עומד ואיכא למימר דלא גמור להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל חזקה וזיכוי ושאר קנינים שאין עומדין לכתיבה קניא לשמואל כדין מתנת שכיב מרע כמ"ש התו' בריש פרק אע"פ בשם ריב"א ז"ל. ואפי' למה שכתבו התו' בפרק האשה רבה דאי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעת שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה וכבר הוחזר הסודר וכן הדין במשיכה כדאי' בפרק האשה שנפלו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מכיר' מ"מ בזיכה לו הנכסים ע"י אחר לפי' התו' או מסר לו השטר לפירשב"ם ז"ל אע"ג דאינו נותן לו אלא במתנת שכיב מרע דהיינו לאחר מיתה מ"מ כיון שהנכסים הן ביד האחד עד לאחר מיתה וכן השטר כיון שהוא ביד המקבל עד לאחר מיתה ולא יצא מעולם מתחת ידו קנה שפיר וזה מוכרח מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ט מהלכות גירושין דהאומר לאשתו הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים יום אינה מגורשת עד לאחר שלשים יום ולא אמרינן כבר כלתה נתינתו כדאמרי' במשיכה וצ"ל כיון שלא יצא הגט מרשותה משעת נתינה עד לאחר שלשים יום לא אמרינן דכלתה נתינתו וכ"כ ה' המגיד ובכסף משנה שם וכן כתבו התו' בהדיא בפרק האשה רבה דבשטר כשהוא בעין ברשות קונה בסוף שלשים יום קני בלא מעכשיו. והשתא אתי שפיר דלעיל פליגי רב ושמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דהיינו שנעשה בקנין כדפי' רשב"ם ז"ל דרב סבר כיון דמתנת שכיב מרע נקנית באמירה לחוד והוא עשה נמי קנין אהני ייתור' למיהוי כמתנת בריא שיקנה מחיים ואם עמד אינו חוזר ושמואל ס"ל דייתור' לא מהני מידי דאע"ג דעביד ייתור' אכתי במתנת שכיב מרע הוא דיהיב ליה שלא יקנה עד לאחר מיתה וכיון דעבד נמי קנין איכא למימר דלא גמר להקנותו באמירה אלא בקנין דהיינו בשטר ואין שטר לאחר מיתה הלכך לא קנה ובתר הכי פליגי נמי בכה"ג בכתב וזיכה לזה וכתב ויזכה לזה דרב סבר כיון דמתנת שכיב מרע נקנית באמירה והוא עביד ייתור שזיכה נמי על ידי אחר או מסר לו השטר אהני ייתורא למיהוי כמתנת בריא דלא מצי למיהדר ביה ולהכי ראשון קנה ושמואל סבר דייתורא לא מהניא מידי דאכתי במתנת שכיב מרע הוא דיהיב ליה ושפיר מצי למיהדר ביה ולכך שני קנה ונהי דלא גמר להקנותו אלא בזכייה מכל מקום קנין זכייה מהניא אפי' אחר מיתה כיון שלא יצא מתחת ידו כדפירש' ולכך פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דמה לי האי ייתורא מה לי האי ייתורא וכיון דשמעינן ליה לשמואל דייתורא דזיכוי לא מהניא דאכתי מתנת שכיב מרע הוא שמעינן נמי דייתורא דקנין לא מהניא למיהוי מתנת בריא וכיון דאכתי מתנת שכיב מרע הוא ממילא ידעינן דלא קנה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דכיון דאיכא למיחש להכי ודאי חיישינן דרב נמי סבירא ליה הכי וליכא מאן דפליג בהכי ורב נמי למה ליה למיפלג בתרתי ומשני דאי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דקנו מיניה דייתורא דקנין סודר אלים טפי מיתורא דזיכוי ולכך אית ליה דשוייה מתנת בריא אבל בזיכה אימא מודי לשמואל ונקט מילתא דמימרא קמייתא לגבי עצמו לרבותא דרב אפי' לגבי עצמו לא מצי למיהדר ביה ומילתא דאידך מימרא נקט לגבי אחד לרבותא דשמואל דאפילו לגבי אחד מצי למיהדר ביה ושני קנה

ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו מהו פי' וזיכה וקנו מיהו תימה דלא נקט בהדיא וזיכה וקנו ויש לדחוק דקאי אדלעיל דפליגי רב ושמואל בכתב וזיכה וקאמר בסורא מתנו הכי ותו לא בפומבדית' מתנו הכי כו' פי' שהוסיפו על המימרא הא דשלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו וכו' פירש לדידך דייתור' דזיכה לחוד לא מהני' למיהוי כמתנת בריא אם קני נמי מידו דאיכא תרתי ייתורי מי מהניא למיהוי כמתנת בריא וכן משמע קצת מדשלחו בי רב לשמואל ולא בעו מיניה דרב וכן עובדא דבסמוך ההוא דקנו מיניה פירש דקנו מיניה נמי נוסף על הזיכוי וקאי אהא דשלחו מבי רב לשמואל

דף קנב הוא מוציא מידיהן פירשב"ם ז"ל נותן עומד בנכסיו ולשון מוציא לא משמע כן לכך נראה שאם עמדו והחזיקו בנכסים מוציא מידיהן דאוקי נכסי בחזקת מרא קמא וכן פי' רש"י ז"ל בקידושין

והן אין מוציאין מידו אלא בראיה ואם תאמר פשיטא והתוספות כתבו דאשמעינן דהא בראיה מוציאין וכולי וקשה דהא נמי פשיטא כיון דמייתי ראיה בעדים ואף על גב דאין השטר מוכיח שהיה בריא הא אינו מוכיח נמי שהיה שכיב מרע ועוד דוהן אין מוציאין מידו אלא בראיה משמע דהיא גופא אתי לאשמעינן ולא דיוקא דהא בראיה כולי לכך נראה דנקט הכי לאפוקי מדרבי נתן דלרבי נתן זימנין דהוא מוציא וזימנין דהן מוציאין מידו שאם הוא בריא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואז הן מוציאין מידו בלא ראיה ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה ואז הוא מוציא מהן בלא ראיה לכך קאמר רבי יעקב דלעולם הוא מוציא מידיהן בלא ראיה אבל הן אין מוציאין מיד אלא בראיה. ואי הוי תנא הוא מוציא מידיהן בלא ראיה ותו לא איכא למיטעי ולמימר דדוקא כשהוא ש"מ איירי וטעמיה משום דאזיל בתר השתא וה"ה נמי דהן