תורת חיים חלק ב שו

מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפסקיו ומדברי שאר הפוסקים משמע דמתניתין וברייתא בחד גוונא איירי

חוץ מצנים פחים כתבו התוספות והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל חולי זו צינה הכי פירש שיתן לך דעת לשמור מן הצינה וכו'. וזה נראה דוחק לפרש דוהסיר זו צינה שיתן לו מלבושים לכך נראה דודאי הצינה לאו בידי שמים הוא דאפשר לו לאדם להזהר ממנה כגון שילביש עצמו כראוי וישב תמיד בבית החורף אלא לפי שאין רוב העולם ורובא דרובא נזהרין והולכין בצינה הבטיח הכתוב להסירה ממנו שלא תזיקנו דהסרת הצינה שלא תזיק ודאי בידי שמים היא

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כולי פירש רשב"ם ז"ל אבל השולח לחבירו בלא חופה ותימה דאם כן מאי קא משמע לן דכיון דליכא זמן קבוע לפרעון פשיטא דלשם מתנה גמורה יהיב ליה אטו כל הנותן מתנה לחבירו צריך חבירו לחזור וליתן לו מתנה דדוקא בשושבינות שייך למימר הכי דהכי אורחא לשלוח בזמן שישא אדם אשה כדי שיתחזק בהן על ההוצאה והוא יחזור וישלח לחבירו כשישא אשה. ומה שכתב עוד אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו גם זה תימה דאם כן עיקר חסר דהוה ליה למיתני בהדיא אבל השולח לחבירו כדי יין ואינו הולך לאכול שם אין נגבין ועוד דאם כן מאי איצטריך למיתני כדי יין וכדי שמן הוה ליה למיתני אבל השולח לחבירו שושבינות ואינו הולך לאכול שם אין נגבין כו' לכך נראה דודאי בשולח לחופתו איירי ואשמעינן סיפא דלא שייך שושבינות להיות נגבית בב"ד אלא אם כן שולח לו מעות אבל אם שלח לו מיני מאכל או משקה כגון כדי יין אין נגבין בבית דין דכל מידי דמאכל ומשקה גמילות חסדים בעלמא הוא ומעיקרא למתנה גמורה יהיב ליה וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בספ"ז מהלכות זכייה

שהשושבינות נגבין בב"ד נראה דיהיב טעמא למאי דנקט לישנא דחזרה שושבינות דמשמע שהיא חוזרת ודאי מדלא קתני אם חזרה לכך קאמר שהשושבינות נגבית בב"ד דכיון שהיא נגבית בב"ד חוזרת ודאי אבל אין לפרש דיהיב טעמא למה חזרה לאמצע ולכך קאמר לפי שהשושבינות נגבית בב"ד והויא ליה כשאר חובות של אביהן שהן לאמצע דהא אליבא דשמואל דמוקי לה ביבם ולא אתי לאשמעי' אלא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא מצינו לפרושי הכי דלדידיה לא תליא מידי במה שהיא נגבית בב"ד

דף קמה ותרגומא נהרדעא תימה והא בכל מקום קאמר משמע דכל היכא דנהגו להחזיר מחזירין ואמאי תרגומא אנהרדעא לחודא לכך נראה דטעות נפל בספרים שנתחלף כ"ף בבי"ת וכן צריך להיות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בבל פי' מדינת בבל מקום שנהגו להחזיר מחזירין ותרגומא אנהרדעא לחודא קאמר הכי דנהרדעא במדינת בבל הוה קיימא והיינו דבעי שאר בבל מאי וכן משמע בהדיא בסוף פרק מרובה גבי הא דתניא לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלאות אבל מגדל היא בעיר הסמוכה לספר דקאמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמי ותרגומא נהרדעא והכא נמי רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן קאמר ליה

הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא מוהר הדרי קידושי לא הדרי כתב בתשובת מהרי"ל סימן ס"א וז"ל והא דפסיק בפרק מי שמת מוהר הדרי קידושין לא הדרי קבלתי מפי מורי ז"ל היינו בארוסה אבל בנשואה קידושין נמי הדרי וכן ראיתי דן הלכה למעשה אף כי קצת מגמגמים עליו מיש ראיות אין משיבין את הארי וכו' וכ"כ בש"ע טור א"ה סי' ל' בהג"ה ודבריהם תמוהים דאע"ג דכולה הך שמעתא בארוסה איירי מ"מ בנשואה כ"ש הוא דלא הדרי קידושין דכיון דכנסה ונשאה ברצונו הרי הקידושין שלה לחלוטין ומהיכא תיתי דליהדרי דהרי הוא כמי שקונה חפץ מחבירו ונותן דמים שהדמים אינן חוזרים לעולם ה"נ כיון שקנה את האשה בקידושין הללו שנתן לה הרי הן שלה לעולם וגם לישנא דקידושין לטבועין ניתנו לא שייך אלא במי שמארס אשה ולא כנסה ולא נהנה ממנה דאז כשלא הדרי הקידושין שייך למימר דלטבועין ניתנו דהוה ליה כאלו נטבעו בים כיון שלא נשאה אבל כשנשאה ונהנה ממנה כרצונו מאי טביעה איכא הרי לכך נתכוין לקנותה בעד הקידושין. ועוד תימא דקאמר לעיל ואלא שמת הוא אמאי מחזרת לו את השאר ונימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ופי' רשב"ם ז"ל כלומר אני מזומנת להשלים תנאי קידושי דהיינו נישואין ואין העיכוב תלוי בי ואי אמרת דכשמת הוא לאחר הנישואין הדרי קידושין א"כ כשהיא מזמנת להשלים תנאי הקידושין דהיינו נישואין מאי הוי לא יהא אם כבר קיימה התנאי דהיינו שכבר נשואה לו כיון שמת הרי היא צריכה להחזיר את הקידושין ועוד דלאו סברא כלל היא דכוון דפסיק הלכתא דלא הדרי קידושין בארוסה משום דלטבועין ניתנו פי' דמעיקרא יהיב ליה אדעתא דהכי שאם ימות יהיו טבועין אצלה וגמיר ומקני א"כ כשנשאה לבסוף מי גרע וכי הנישואין מבטלין את הקנין לכך נראה דהנושא אשה ומת לא הדרי קידושין ונותנין לה את הכתובה מלבד טבעת הקידושין

זה שדעתו קצרה פי' שהוא מיצר ודואג תמיד על כל דבר ודבר ומי שדעתו רחבה הוא איפכא שאינו דואג ואינו חושש על שום צרה

דף קמו שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה וכו' פי' רשב"ם ז"ל שפי' כדי שיבאו עמה לבית בעלה וה"ה למועטין אם שלחו לכך אלא אורחא דמלתא נקט וצ"ל לפירושו דאיירי בין באכל שם סעודת חתן בין בלא אכל ורישא רבותא קמ"ל דאפי' באכל הרי אלו נגבין כיון שפירש שיבאו עמה לבית בעלה וסיפא רבותא קמשמע לן דאפילו בלא אכל אין נגבין כיון שפי' שהשתמש בהן בבית אביה ובש"ס דבעי למיפשט בעיא דרבא ממתני' לא מצי לדחויי דשאני מתני' דפיר' בהדיא דרבא אפי' בפי' קא מבעיא ליה דכיון דעשויין לבלות ולא בלו איכא למימר דאדעתא דהכי לא פי' שאלו ידע שלא יבלו לא הוה אתני הכי. מיהו פירושו תמוה מדקאמר לקמן תרגמה רבא בייבא וסבכתא ופי' רשב"ם ז"ל שהן דבר מועט אבל תכשיטין חשובין קמיבעיא ליה ולפירושו הא מרובין נמי קתני מתניתין דהרי אלו נגבין ועוד דאיהו גופיה כתב דמועטין ומרובין דנקט מתני' לאו דוקא הוא אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דבתוספתא דמכילתין פרק עשירי קתני השולח סבלונות לבית חמיו דברים שדרכן להשתמש בהן בבית אביה אין צריכה להחזיר בידה ושאין דרכן להשתמש בהן בבית אביה צריכה להחזיר בידה משמע דמתני' לאו בפי' איירי אלא בדברים שדרכן להשתמש בהן בבית בעלה ובדברים שדרכן להשתמש בהן בבית אביה איירי. ויש מפרשים דמרובין דנקט מתני' היינו סבלונות שאין עשויין לבלות ומועטין היינו עשויין לבלות דאע"ג דמרובין הן מועטין קרי להו כמ"ש התו' וסיפא דמתניתין פירושא קא מפרש לה לרישא דהא דקתני רישא אכל שם אין נגבין היינו דוקא בסבלונות מועטין כלומר שעשויין לבלות אבל מרובין דהיינו אין עשויין לבלות אפי' אכל שם נגרין וכן כתב הר"ן והרשב"א ונמוקי יוסף ז"ל אבל תימה דבש"ס בעי למיפשט בעיא דרבא מסיפא ודחי ומוקי ליה בייבא וסבכתא וכיון דרישא בסבלונות מועטין דהיינו עשויין לבלות איירי תפשוט לה מרישא דקתני אכל שם סעודת חתן אינן נגבין ולא מיתוקמא בבלו כיון דמתני' לא מיירי בבלו כמ"ש התו' ורשב"ם ז"ל דהכי דייק לה מסיפא ורישא לא מיתוקמא בייבא וסבכתא דהא בהדיא קתני שלח שם מאה מנה ואכל שם כולי אין נגבין. לכך נראה דרישא דמתני' בסבלונות של מיני מאכל ומשקה איירי שכך היו רגילין שישלח החתן מיני מאכל ומשקה לעשות מהן סעודה ולשמוח שם אלו באכילה תליא מילתא כיון דלאו מידי דתשמיש ולאו מידי דקיימא נינהו לכך אפילו אכל שם רק בדינא ושלח בעד מאה מנה לעשות מהן סעודה גדולה אפ"ה אין נגבין וסיפא דמתניתין בסבלונות של כסף וזהב ומיני תכשיטין ובגדים איירי דהכי משמע לישנא שתשתמש בהן ואינהו לאו באכילה תליא אלא במרובין ומועטין שאם הן מרובים פירש חשובין כגון כלי כסף' וזהב ובגדים חשובין שדרכן שיחזרו עמה לבית בעלה ואין עשויין לבלות שם בבית אביה הרי אלו נגבין אפילו אכל שם ואם הן מועטין שדרכן להשתמש בהן בעודה בבית אביה וקודם הנישואין עשויין לבלות שם אפילו לא אכל שם אין נגבין וקא סלקא דעתך דסבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה ואין דרכן שיחזרו עמה לבית בעלה דקתני שאין נגבין אפילו בבגדים שהן חשובין קצת דלא מחיל אינוש עלייהו כשהן בעין ואפילו הכי קתני שאין נגבין ומתני' לא מיתוקמא בבלו כיון דלא מיירי בבלו כמ"ש התוס' לכך בעי למיפשט מיניה דסבלונות העשויין לבלות ולא בלו דאין נגבין ומשני דמתני' בייבא וסבכתא איירי שהן דבר מועט ואין אדם חושש בהן ועביד איניש דמחיל להו אפילו כשהן בעין אבל במיני בגדים החשובין קצת ועשויין לבלות בבית אביה קמיבעיא ליה אם לא בלו עדיין אם הן נגבין אם לאו דאיכא למימר דנגבין והא דקתני מרובין הרי אלו נגבין לאשמעינן דבמרובין אפילו ליתנהו כגון שנאבדו אפילו הכי נגבין דמתניתין סתמא קתני דאיירי בין דאיתנהו בין דליתנהו אבל במידי דאכילה ושתיה לא קמיבעיא ליה דכיון דאכל שם אפילו איתנהו בעין עביד איניש דמחיל להו ולקמן נמי קא מחלק ש"ס בין סבלונות של אכילה ושתיה לבין שאר סבלונות

שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן דאומדנא הוא דלא שביק איניש לבריה ויהיב לאחריני. וכתב הרמב"ן ז"ל דבשכיב מרע איירי דאלו בבריה כי היכי דשביק לנפשיה שביק נמי לבריה

דף קמז מהו דתימה צעריה הוא דקא מדכר וה"ק דומה הייתי שיש לי בן עכשיו שאתם שואלים אותי נכסיי למי נודע לי שאין לי בן לכך אני מצטער על שאיני מניח זרע אחרי ונכסי לפלוני דקאמר מלתא באפיה נפשיה הוא שאחר הצער משיב להן על מה ששאלוהו נכסיו למי ואמר שהן לפלוני ולא תלה מתנתו במיתת בנו ולפי זה עכשיו שאין לי בן דקאמר ה"א כאלו הוא חסר מלת נודע והכי קאמר עכשיו נודע שאין לי בן ע"כ אני מצטער

שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו פירשב"ם ז"ל דהוה מצי למיכתב איש כי ימות ובן אין לו נחלתו לבתו וכולי דוהעברתם וגם ונתתם מיותרים הם דהוה מצי למיכתב ואם אין לו בת נחלתו לאחיו ופירושו תמוה חדא דאם כן לרב נחמן דיליף לה מיתורא דונתתם לא ליכתוב אלא ונתתם קמייתא והדר ליכתוב ואם אין לו אחים נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו נחלתו לשארו ועוד דאי והעברתם יתירא הוא אמאי נקט ר' בכולהו נאמרה בהן נתינה וכאן נאמרה העברה דמשמע דמדשני קרא בלישנא דריש הכי ואמאי לא דריש הכי מיתורא דוהעברתם והכי איבעי ליה למימר רבי אומר והעברתם למה לי לומר לך שאין מי שמעביר נחלה וכולי. ועוד כיון דרבי דריש הכי מדשני קרא למיכתב כאן לשון העברה וכאן לשון נתינה אם כן איכא למימר דוהעברתם וגם ונתתם תרוייהו להכי הוא דאתא ומנא ליה לרב נחמן למילף מתנת שכיב מרע מונתתם. ועוד תימה דפשיטא הוא דוהעברתם ונתתם לאו מיותרים נינהו דהכי אורחא דקרא בכולהו דוכתי למיכתב העשייה בהדיא כמו ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים ולא כתיב ואם לא תגיע ידו די שה אשמו אשר חטא שתי תורים וכן ואם לא תשיג ידו לשתי תורים והביא את קרבנו אשר חטא עשירית סולת האיפה ולא כתיב ואם לא תשיג ידו לשתי תורים קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת וכן הוא בכל המקומות מפרש הכתוב העשייה על כן נראה דאורחא דקרא למיכתב הכי ולאו מייתורא דרשי אלא מדשני קרא למיכתב לשון העברה ולא כתב בהדיא לשון ירושה דריש דהוה ליה למיכתב והורשתם את נחלתו לבתו כיון דהך פרשה בירושה איירי וכמ"ש בסוף הפרשה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה לכך קאמר דאתי קרא לאשמעינן דיש לך העברה אחרת שהיא כזו דמוהורשתם לא הוה שמעינן מתנת שכיב מרע דאחר לאו בר ירושה הוא דמה שנותנין לו העברה היא. ואפשר לומר דאפי' בת במקום שאין בן אע"ג דבת ירושה היא מ"מ כמו העברה היא כיון דסתם ירושה לא הוי אלא בבן ולהכי נקט יש לך העברה אחרת שהיא כזו דזו נמי כמו העברה היא ונראה דגם רבינו חננאל ז"ל ס"ל הכי דמדשני קרא ולא כתב