תורת חיים חלק ב שה

ליה לרבי יהודה להא דדריש ליה בר"פ יש נוחלין במקום בת אתה מעביר נחלה וכו' והא דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן וכו' ר' מאיר היא דלדידיה בכל מקום הבן חביב לאב יותר מבת כיון דעסיק בתורה

אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני וכו' תימה דבכי האי גוונא הוה מצי לאוקמי בזכר ונקבה גופייהו ואיירי כגון שאמר אם תלד זכר יטול מנה נקבה יטול מנה ואם זכר ונקבה נמי יטול ואשמעינן דאם ילדה זכר ונקבה דאין להן אלא מנה ואי משום דברייתא נקט אין לי אלא מנה ולא קתני אין להן משמע ליה דבמבשרני איירי מ"מ לישנא דהיכי משכחת לה לא משמע כן דמשמע דלא משכחת לה שלא יטול אלא מנה אע"ג דאמר שיטלו שני מנין כדפי' רשב"ם ז"ל ועוד דאין לו איכא למימר דאתאומים קאי ועוד תימה דבמתניתין קתני אם זכר מנה אם נקבה מנה וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ואמאי הא זכר ונקבה לא קאמר ורשב"ם ז"ל פי' דוילדה זכר או נקבה קאמר וזה דוחק גדול ועוד דבברייתא דמייתי לעיל בסמוך קתני נמי ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין וכו' ומשמע דברייתא אמתניתין קיימא כמ"ש התוספות והתם על כרחך לאו זכר או נקבה קאמר דהא מוקי לה דנפקי תרוייהו ולא ידעינן הי ברישא. ועוד דאי מתניתין זכר או נקבה קאמר א"כ מאי קמ"ל פשיטא דאם ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה נוטלת מאתים כיון דבהדיא פירש הכי ומ"ש רשב"ם ז"ל בזה נראה דוחק. על כן נראה דמתני' זכר ונקבה קאמר דאע"ג דלא אתני אלא על זכר לחוד ועל נקבה לחוד ועל לידת תאומים לא אתני אפ"ה שקלי זה מנה וזאת מאתים והא דפריך הכא והא זכר ונקבה לא קאמר במבשרני דוקא הוא דפריך הכי דכיון דאתני על בשורת זכר לבדו ועל בשורת נקבה לבדה ועל בשורת תאומים לא אתני איכא למימר דלידת תאומים לאו בשורה היא לגביה דרוב תאומים חסרי כח נינהו ולא ניחא ליה לאדם בכך להכי פריך והא זכר ונקבה לא קאמר אבל אב הנותן מתנה לבנו ובנותיו גופייהו לגבי דידהו פשיטא שאין חילוק בין אם הן תאומים לאו דבשביל שהן תאומים לא גריעי לכך קתני מתני' דכשאומר אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקב' שקלי תרוייהו זה מנה וזאת מאתים דדעתו של אדם קרובה לגבי בניו ומסתמא ניחא ליה שיטלו תרוייהו אע"ג דלא אתני על לידת תאומים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות זכייה שכתב אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטלת מאתים ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים משמע בהדיא דזכר ונקבה קתני ולא זכר או נקבה וכ"כ בנ"י וכתב הטור שכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה

דף קמב החזיק בשנייה קנה פירשב"ם ז"ל החזיק שנייה אחר שמת הבן או העבור משמע מפירושו דהא דקאמר ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו היינו שמת אחר שהחזירו ותימא דא"כ מאי קמ"ל דמי שהחזיק בראשונה לא קנה פשיטא כיון שהבן היה חי עדיין כל זמן שהנכסים. היו ביד הראשון ובגזילה היו בידו ונהי דהא דשמעו שהיתה אשתו מעוברת איצטריך ליה למיתני לאשמעינן דהמזכה לעובר קנה מ"מ הא דשמעו שיש לו בן לא איצטריך למיתני כלל לכך נראה דהא דקתני ואח"כ שמעו שמת בנו היינו שמת כבר בעוד שהיו הנכסים ביד הראשון וכן משמע מדנקט ואח"כ שמעו שמת בנו ולא קאמר ואח"כ מת בנו משמע שהמיתה לא היתה אחר שהחזירו אלא השמיעה היתה אח"כ וא"ת כיון שהנכסים עדיין ביד הראשון היו אחר שמת א"כ אמאי לא קנה מי שהחזיק בראשונה וי"ל משום דהמחזיק בנכסי הגר ולא נתכוין לקנות לא קנה כמ"ש הטור סי' רע"ה היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה הלכך מי שהחזיק ראשונה לא קנה דמעיקרא כשבזבז הנכסים ונתכוין לקנות לא הוה בחזקתו כלום כיון שעדיין היה הבן קיים ואחר שמת הבן אע"ג שהנכסים עדיין בידו היו הרי לא נתכוון לקנותן באותה שעה לכך מי שהחזיק בשנייה קנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות זכייה החזירו כולן ואחר כך שמעו שמת ששמועה ראשונה אמת היתה שמת בנו מקודם או הפילה אשתו עכ"ל

דף קמג אמאי את וחמור הוא דאע"ג דמוסיף על החיצון שבו מ"מ כיון דלא פריש בהדיא שהוא תורם דוקא מן המתוק מסתמא קא מצטרף נמי פנימי להדי חיצון ודעתו להיות הכל תרומה וא"כ את וחמור הוא ואפ"ה קנה המתוק הכל

אם הביא דיעבד אין לכתחילה לא כתבו התוספות דהכי פריך דהא סברא היא שלא תטול אשתו אלא כאחד מן הבנים ואפי' ה"ק רב יוסף דנוטלת מחצה אם כן הכא נמי כו' והא דמשני התם אנן סהדי י"ל דה"ק התם סברא מעלייתא הוא דהא דמעיקרא לקרבן גדול קא מיכווין אנן סהדי דהכי הוה ולכך אזלינן בתר הסברא אבל במלתא דרב יוסף לאו סברא מעלייתא הוא לכך לא אזלינן בתרא ועוד י"ל דבאומר נכסי לשני בני אדם שאני דליכא שום סברא כלל שיטול האחד יותר מחבירו ואם. באנו לומר שזה יטול יותר מזה איכא למימר דאדרבא יטול זה יותר מזה ועל כרחך יטלו שניהן שוה קאמר דאי אפשר לפרש דבריו בענין אחר אבל במלתא דרב יוסף יש לפרש דבריו בתרי גווני איכא למימר דהאשה והבנים שוין נינהו ולא תטול אלא כאחד מהבנים ואיכא למימר נמי דמחצה לבניו קאמר דאשתו עדיפא ליה וכן גבי ההיא דמנחה איכא לפרושי בתרי גווני איכא למימר דשוין קאמר חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד ואיכא למימר נמי דששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד קאמר כיון דעד ששים עשרון נבללין זה עם זה ויכול להביאן בכלי אחד ולכך פריך שפיר אדרב יוסף דס"ל דהיכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אמרינן דפלגא ופלגא קאמר וגבי מנחה קאמר דלא אמרינן פלגא ופלגא קאמר

או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי ולמותבה לברתא במתנה קאתי דברתא בכלל בניי היא מיהו אי קרו אינשי לברא בניי שקיל ברא כולה ולא שקלא ברתא מידי אע"ג דאיכא למימר דמשום ברתא נקט לשון רבים דממונא בחזקת יורשים הוא וכיון דאיכא למימר דהוה קרי לברא לחודא בניי ואיכא למימר דבניי משום ברתא קאמר אוקי ממונא בחזקתיה ועוד דאין סברא לומר דעקר נחלה דאורייתא והשתא בעובדא דבסמוך דקאמר דהוה ליה ברא ובר ברא צריך לומר כפי' שני שפירש רשב"ם ז"ל דבר ברא של אחר שמת הוה וא"כ קבעי שפיר מי קרו אינשי לבר ברא ולפיכך אמר נכסיי לבניי בלשון רבים ויחלוקו ביניהם ואיצטריך למימר הכי משום דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום כמ"ש התוספות או דלמא לא קרו אינשי לבר ברא ברא והאי דקאמר לבניי כדאמר לעיל ובני פלוא אליאב אבל אי קרו אינשי לבר ברא ברא פשיטא ליה דיחלוקו כדין תורה דבן הבן של אחר יורש כבן אף על גב דאיכא למימר דלברא לחודא קאמר שיטול הכל ולשון רבים דקאמר כמו ובני פלוא אליאב מכל מקום אי קרו אינשי לבר ברא ברא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקתיה דשניהם יורשים ועוד דאין סברא לומר דעקר נחלה דאורייתא כדפי' אבל לפי' ראשון שפי' רשב"ם ז"ל דבר ברא היינו בן של אותו בן א"נ מאי קמיבעיא ליה אי קרו אינשי לבר ברא ברא אי לא דהא אי נמי קרו אינשי לבר ברא ברא אכתי שקיל ברא כולה ובר ברא לא שקיל מידי כיון דלאו יורש הוא ואיכא למימר דלשון רבים דקאמר לאו משום בר ברא אלא משום ברא לחודא כמו ובני פלוא אליאב ומשום דייתיקי הוא דקאמר כדפי' א"כ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת היורשין ושקיל ברא כולה ואין סברא נמי דהוה עקר נחלה דאורייתא. לכך נראה דפי' אחרון עיקר

רב יוסף אמר ובני איתן עזריה משום דבתר ובני פלוא אליאב כתיב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם ואיכא למידחי ולמימר דמשום בני אליאב נקט לשון רבים וה"ק ובני פלוא אליאב וגם בני אליאב דהיינו נמואל ודתן ואבירם דבני בנים בנים קרי ליה להכי מייתי קרא דדברי הימים ולא יליף מובני פלוא אליאב דכתיב בתורה והא דלא מייתי ראיה מקרא דובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם דכתיב לפני הך קרא דובני איתן עזריה משום דאיכא למידחי ולמימר דעכר לאו היינו עכן ושני בנים היו לו לכרמי עכר ועכן ועוכר ישראל דקאמר לאו פירושי קמפרש אלא ה"ק ובני כרמי עכר וגם עוכר ישראל אשר מעל בחרם דהיינו עכן ולפי שהיה רשע לא הזכירו הכתוב בשמו דכתיב ושם רשעים ירקב

דף קמד ואפילו קטנים נמי מצי מנטרי לה דאינהו נמי יכולין לעמוד על אותו הכלי ולשמור שדות וכרמים וקשה דמשמע דרבי חנינא אמתניתין קאי ומתניתין סתמא קתני הניח בנים גדולים וקטנים משמע דאפילו בקטנים המוטלים בעריסה נמי איירי אע"ג דלא מצי מינטרי כלל ואפי' הן בני חד יומא ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נחלות משמע דלא גרסינן שאני אודיני' דלנטירותא הוא דעבידא וכו' אלא הכי גרסינן אלא אסיפא איתמר והכי איתמר לא שנו אבל ששבחו הנכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע וכ"כ הרב המגיד ובכסף משנה שם ולפי זה כשלא אמרו ראו אפי' שבחו מחמת עצמן השבח לאמצע

אחין השותפין שנפל אחד וכו' איצטריך למיתני אחין השותפין אף על גב דרישא דהניח בנים גדולים וקטנים באחין השותפין איירי ואם כן הוה מצי למיתני נפל אחד מהן לאומנות וכו' דהוה קאי ארישא מ"מ אי תני הכי הוה אמינא דה"ה נמי באחין שאינן שותפין לכך קתני אחין השותפין לאשמעינן דדוקא באחין השותפין דינא הכי

אם מחמת האחין פירש רשב"ם ז"ל כמנהג העיר לקחת מכל בית שומר אחד לפי הזמן הקבוע לחדש או לשנה וכן כתב במתני' ותימה דא"כ מאי איריא אחין השותפין אפי' אחין דלאו שותפין או שותפין דלאו אחין נמי דכיון דהמלך מעמיד מוכס לפי סדר הבתים חדש אחר חדש על כרחך לאו איהו קא גרם אלא ביתא קא גרם והוי לאמצע לכל הדרים באותו בית. ובסמוך נמי מאי משני לא צריכא דחריף טפי כי חריף טפי מאי הוי הא על כרחך לאו איהו קא גרים כיון דאחר חדש או שנה קא שקלי המכס ממנו ויהבי לאחריני. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות נחלות משמע דהא דקאמר אם מחמת האחין היינו שאביהן היה תחילה המוכס שכתב אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר כו' אם מחמת אביהן מנהו כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול לכל האחין ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו ולפי זה אתי שפיר הא דקתני אחין השותפין דדוקא כל זמן שלא חלקו בעיסתן ולא נתפרדה החבילה אז החסד שעושה להן מסתמא הוא עושה בשביל כולן יחדיו אבל לאחר שנתפרדה חבילתן מסתמא בשביל עצמו הוא והא דקתני לאומנות השלטון משום דמנהגא דשלטון הוא לגמול חסד עם יתמי מוכס או גבאי שלו למנותן תחת אביהן מה שאין כן באומנות דעלמא ולספרים דגרסינן האחין או השותפין אי אפשר לפרש כן דגבי שותפין לא שייך האי טעמא

אם מחמת אחין לאחין פשיטא קצת קשה אמאי לא פריך הכי אגופא דמתניתין בתר דמייתי תנא לאומנות השלטון דהא טעמא דבעינן דוקא אומנות השלטון משום דבכי האי גונא ודאי מחמת אחין הוא בין לפירוש רשב"ם בין לפירוש הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות כתב הרמב"ם ז"ל זו האומנות עבודת השלטון היתה והוא שהוציא על עבדי השלטון מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן השלטון אותה התועלת לאמצע הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע ולפי זה אתי שפיר דמתניתין וברייתא לאו בחד גוונא איירי דברייתא איירי שהיה אביהן מוכס או שיש מנהג בעיר לקחת מכס מכל בית בכל חדש ומתניתין לא איירי בהכי אלא אשמעינן שאם נפל אחד מן האחין לאומנות השלטון אף על גב שהוא לבדו הטריח עצמו והשתדל בדבר אפילו הכי כיון שהן שותפין והוא הוציא בהשתדלות מן האמצע נפל לאמצע דמסתמא בשביל כולן עשה כיון שהוציא מן האמצע דאחין מחלי אהדדי דומיא דרישא דקתני השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע כיון ששבחו הנכסים מחמת נכסים והא דקתני לאומנות השלטון משום דהכי אורחא להשתדל באומנות השלטון על ידי עבדיו ולשחד אותן