תורת חיים חלק ב שד

מתנה מעיקרא וכדאמר רבא בסמוך גבי אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירוהו לי ורשב"ג סבר דיוצא שפיר דאין לשני אלא מאי ששייר הראשון וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל

ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד כגון שקנו אתרוגים הרבה מתפיסת הבית שלכל אחד מן האחין יגיע אתרוג לחלקו לכך אם נטל זה אחד מהן ויצא בו אף על פי שהיה מעולה מן האחרים אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין בכך יצא אבל אם קנו מתפיסת הבית אתרוג ורימון ופריש ונטל זה האתרוג ויצא בו אע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו לא יצא דכל שאין שם מאותו המין אין מחילתן בסתם מועלת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות לולב וכי האי גונא משמע בהגהות אשיר"י

דף קלח והיה בהן עבדי' פירשב"ם ז"ל ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון העבדי' ולא הוצרך לפרש הכי דהא שמואל נמי קאמר ואפי' עומד וצווח ישמעאל לאו בעבדים איירי דהכותב נכסיו סתמא קאמר אלא צ"ל דצווח משום דכתיב ושונא מתנות יחיה או משום טעמא אחרינא וברייתא דקתני והיו בהן עבדים משום סיפא נקט הכי דקתני סיפא אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה

אם היה רבן שני כהן אוכלים בתרומה בפ' המביא אשם תלוי מפרש דקסברי רבנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה

רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו פירשב"ם ז"ל וה"ה אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני סתמא כו' והא דנקט בבכורתו לאשמעי' דאע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפי' הכי יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתי' זוז דידו על עליונה וקשה דהך מלתא לא איצטריך לאשמעינן דפשיטא דלא מצי לגרוע מידי מבכורתו דזכתה ליה רחמנא וכ"ש דלא מצי לפחות מידי מכתובת אשתו ומחובו כיון דשטר כתובה ושטר חוב בידיהן לאו כל כמיניה לגרוע מהן כלום לכך נראה דנעשה קתני וה"ק ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו נוטלו ונוטל את בכורתו הא לא אמר כראוי לו נעשה כאלו אמר בבכורתו וידו על העליונה א"נ להכי נקט בבכורתו לאשמעינן דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו אפ"ה רצה נוטל מאתים זוז אם הן יתר מכדי בכורתו ולא אמרינן כיון שאמר בככורתו דעתו היה שלא יטול יותר מכדי בכורתו וטעה סבור היה דבכורתו או כתובתה או חובו הן יותר ממאתים זוז ויכול לפחות מהן קמ"ל דלא אמרי' הכי

ואם אמר בחובו נוטלן בחובו הרא"ש ז"ל כתב ואם אמר בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו מיהו בכל הספרים גרסי' ואם אמר בחובו נוטלין בחובו וכך היא גירסת רב אלפס והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות זכייה וכתב שם ה' המגיד בשם הרשב"א ז"ל דהטעם דגבי ב"ח כשאומר בחובו לא אמרינן ידו על העליונה משום דהוה ליה כרבית מאוחרת אבל כשאמר בראוי לו אמרי' כראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר ובספר התרומות שער נ"ט כתב דטעמא דמלתא דגבי בנו בכור ואשתו דמקרבא דעתיה לגבייהו להיותן ידן על העליונה נתכוון אבל ב"ח דלא מיקרב' דעתיה לגביה אין לו אלא חובו והאי דקאמר מאתים זוז בחובו דלמא משתלי דסבר חובו מאתים זוז הוה ע"כ ונראה דלהכי פריך אסיפ' משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כו' ולא פריך הכי ארישא משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו ודלמ' כראוי לו שבכורתו קאמר א"ל אכתוב' אשתו משום דבנו ואשתו כיון דמקרבא דעתיה לגבייהו מסתבר למימר דלאו כראוי לו בבכורתו או בכתובתה קאמר אלא כראוי לו שעשה עמו נחת רוח אבל גבי ב"ח כיון דלא מיקרבא דעתיה לגביה מסתבר טפי למימר דכראוי לו בחובו קאמר לכך אלימא ליה טפי לאקשויי בסיפא

דף קלט אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים וכו' מפי' רשב"ם ז"ל משמע דבשביל הקטנים אין הגדולים מתפרנסין מתפיסת הבית קאמר דהקטנים מעכבין על הגדולים וקשה לפירושו דא"כ אמאי קתני אלא חולקין בשוה אלא חולקין מיבעי ליה ותו לא דמדקתני בשוה משמע דמעיקר' בחלוקה דלאו בשוה איירי לכך נראה דה"ק אין הגדולים מתפרנסין ע"י פרנסת הקטנים דלא מצו גדולים למימר תן לנו פרנסה מתפיסת הבית וגם הקטנים יתפרנסו משום דכיון דפרנסת הגדולים מרובה משל קטנים וכן מזונות הקטנים מרובה משל גדולים לאו חלוקה שוה היא אלא חולקין בשוה אבל קשה דקתני סיפא זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים פי' שאם הניח בנות קטנים ובנים גדולים ניזונות על הבנים כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולפי מה שפירשתי מאי על הבנים והא ק"ל דמזונות הבנות קודם לבנים שאם הניח נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות כתב מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין פרנסת הקטנים ולא הקטנים ניזונים מזונות הגדולים אלא חולקין בשוה משמע דה"ק שאם עשו לקטנים בגדים חשובים כגון של משי עושין לגדולים פחותים מהן קצת דכיון דמלבושיהן גדולים משל קטנים אם יעשו של משי יעלו דמיהן יותר משל קטנים וכן אם הגדולים נתונים ואוכלין למעדנים נותנין לקטנים מזונות פחותות קצת מהן דכיון שאוכלין פעמים הרבה ביום אם יאכלו למעדנים בכל פעם יעלה דמי מזונותיהן יותר משל גדולים ולא הוי חלוקה שוה והשתא ניחא הא דקתני סיפא שהבנות ניזונות על הבנים שאם הניח נכסים מרובין שגם הבנים ניזונים מהן והם אוכלים מעדנים גם הבנות הקטנות אוכלות מעדנים כמזונות הבנים אע"ג דאוכלות פעמים רבות ביום

שרכא פשיטא אבל אי לאו הך שינויא אהא דקתני מתני' ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים לא מצי פריך פשיטא דהא קטנים שרכא נינהו דאיכא למימר דקמ"ל דלא אמרינן דניחא להו שלא יסבלו רעב אשל הך מלתא דלא נינוול לא הוה מסתבר ליה: מי שמת פרק תשיעי

דף קמ אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים מפירש רשב"ם ז"ל משמע בכולה שמעתא דבנכסים מרובין נמי דינא הכי שמוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר יורשין הבנים ותימה כיון דחד דינא אית להו אמאי קאמר ר' יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן מרובין פחות מכאן הרי אלו מועטין משמע שיש חילוק ביניהן והכי איבעי ליה למימר כל שיזונו מהן הבנות עד שיבגרו הן מועטין יותר מכאן הרי אלו מרובין וצ"ל דיש הפרש ביניהן כשנתמעטו הנכסים דכשהיו מרובין אמרינן כבר זכו בהן היורשין וכל מה שחסרו חסרו לבנות ולבנים לכל אחד כפי חלקו וכשהן פחות מכאן אז כל מה שחסרו לא חסרו אלא לבנים כיון דלא זכו בהן עדיין ואין נראה דמשמע דלא איירי מידי השתא מנכסים שנתמעטו עד בתר הכי דקאמר פשיטא מרובין ונתמעטו. ועוד תימא דקאמר פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין משמע דכשהן פחות מכאן ונתמעטו אז אמרי' דלא חסרו אלא לבנים בלבד ואמאי לא אמרי' נמי דכבר זכו יורשין במה שיש בהן יותר מכדי שיזונו מהן הבנות עד שיבגרו ויהיה החסרון לשניהן לכל אחד כפי חלקו כי היכי דאמרי' בנכסים מרובים. ועוד דבסמוך קא בעי אלמנתו מהו שתמעט בנכסים ופי' רשב"ם ז"ל דלבנות ליכא נפקותא בין ממעטא בין לא ממעטא אלא לבנים איכא נפקותא וכן פי' נמי גבי בת אשתו מהו שתמעט דלבנות ליכא נפקותא אלא לבנים ולא משמע כן דמה שמחלק במתני' בין נכסים מרובין למועטין משמע דנפקא מינה בין לבנים בין לבנות. ועוד דאין מפרש הבעיות בחד גונא ועוד דקתני מתני' הבנים ירשו וקשה דמאי קמ"ל פשיטא שהבנים יורשין והכי איבעי ליה למיתני מי שמת והניח בנים ובנות הבנות יזונו ואם הנכסין מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ועוד כיון דמזונות הבנות קודמות איפכא הוה ליה למיתני הבנות יזונו והבנים יירשו דומיא דסיפא דקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו ע"כ נראה דהכי פירוש בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו כל הנכסים כולן והבנות יזונו תחת ידיהן שכל הנכסים נותנין בין האחין והן זנין את הבנות ואין מוציאין מהן כדי מזונות הבנות ונותנין ביד בית דין או אפוטרופוס אלא כל הנכסים בחזקת הבנים הן ונפקא מיניה שאין צריכין לצמצ' בהוצאה ויכולין לוותר במזונותיהן כמ"ש הרא"ש ז"ל ומפרש ש"ס דמרובין היינו כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו דכיון דיש להן לבנים לירש כשיעור מזונות הבנות אין ירושת הבנים בטל לגבי מזונות הבנות לכך הבנים יורשין את הכל והבנות ניזונין תחת יד הבנים אבל כשהנכסים פחות מכאן בטל ירושת הבנים לגבי מזונות הבנות כיון דבנות שקלי טפי מהבנים ולכך אין הבנות ניזונות תחת יד הבנים אלא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכשאין בנכסים אלא כדי מזונות הבנות הבנים ישאלו על הפתחים וקאמר פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין כו'. והשתא ניחא הא דבעי רבי ירמיה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים בת אשתו מהו ב"מ מהו שאם אין בנכסים אלא כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו מי אמרינן הרי יש כאן נכסים מרובין ויירשו הבנים את הכל והבנות יזונו מתחת יד הבנים ואי משום מזונות אשתו או בנות או ב"ח מצי יורשין למימר אנחנו נסלק אותן בחלק ירושתנו ואיירי שיש בחלק ירושתן כדי לסלק אותן ולא ממעטי בנכסים או דלמא ממעטי בנכסים ולא מצו למימר הכי וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט מהלכות אישות וכ"כ הרא"ש ז"ל ובטור אבן העזר סימן קי"ב והר"ן ז"ל

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים כתבו התוס' דאפי' כבר תפסו הבנות או הגבו להן ב"ד מיהו מלשון שקדמו משמע דאיירי שקדמו למכור קודם שהחזיקו בהן ב"ד לצורך בנות וכ"כ התוספות בפרק אלמנה

דף קמא למימרא דבת עדיפא ליה מבן והאמר ר' יוחנן וכו' הא פשיטא ליה דבן עדיף מבת מדכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו הא יש בן בן קודם אלא ה"ק למימרא דלדידיה פי' לאב ניחא טפי שתירש הבת ממה שיירש הבן והאמר רבי יוחנן כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה על חטאיו אשר חטא ולכך הענישו שיפלו נכסיו לפני הבת ולא זכה לבן שיירש את נכסיו אלמא ניחא ליה לאב טפי שיירש הבן את נכסיו ממה שתירש הבת מדקחשיב ליה לעונש כשהבת יורשת אותו ולהכי נקט למימרא דבת עדיפא ליה מבן ולא קאמר למימרא דבת עדיפא מבן ומשני דירושה שאני דודאי עונש הוא שלא יקרא שם המת על נחלתו אבל לענין הרוחה בת חביבא ליה ושמואל אמר דלענין הרוחה נמי בן חביב ליה טפי מבת אלא דבמבכרת חביב ליה טפי שתרויח מבבן ומתניתין במבכרת איירי

ואיבעית אימא הא מני ר' יהודא היא פי' רשב"ם ז"ל מתני' ר' יהודה שחפץ בהרוח' דבת כדמפרש לקמן כו' משמע מפירושו דהשתא נמי צריך לחלק בין ירושה להרוחה ותימה דא"כ מאי ואיבעית אימא היינו שינויא קמייתא ואי משום דמשכח תנא דחייש בהדיא להרווחה דבת הוה ליה למימר לעיל לענין הרווחה בתו עדיפא ליה וכדרבי יהודה דתניא מצוה לזון וכו'. ולעיל נמי פירש רשב"ם ז"ל לענין הרווחה בתו עדיפא לפי שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר משמע נמי דהיינו הך שינויא מדפרש טעמא משום מזונות דהיינו כדרבי יהודה נראה דהא דקאמר לענין הרווחה בת עדיפא ליה לאו משום מזוני הוא אלא דס"ל דבת חביבא ליה לאב לענין הרווחה טפי מבן והדר קאמר ואיבעית אימא ירושה והרווחה כי הדדי נינהו ומתניתין רבי יהודה היא דלרבי יהודה לעולם האב יש לו געגועין על בתו טפי מעל בנו משום זילותא ומי שאינו מניח בן ליורשו והבת יורשת נכסיו לאו עונש הוא לרבי יהודה לענין נכסיו דאדרבא בהכי ניחא ליה טפי שיפלו נכסיו ביד בתו משום זילותא ונהי דודאי עונש גדול הוא למי שאינו מניח אחריו בן דברא כרעא דאבוה הוא וכאלו אינו מת מ"מ לענין מה שהנכסי' נופלין ביד הבת לאו עונש הוא דאדרבא בהכי ניחא ליה לרבי יהודה כיון דחייש לזילות' וקרא דוהעברתם איצטריך