תורת חיים חלק ב שג

ומיעוטא ליכא וכיון דנחית מעיקרא למספר תליסר נקט כי האי גונא ולהכי נקט נמי בנו הכניס שש או הוציא שבע כיון דמעיקרא נקט מספר תליסר והא דקאמר עמדו וכתבו לאו שהיו כותבין כן לידע חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין כיון דגוזמא הוא לא למילף מינה כתבו כן כדפירש רשב"ם ז"ל

דף קלד לקיים מ"ש להנחיל אוהבי יש פירשב"ם ז"ל יש עולמות כדאיתא בפ' חלק עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות טעם מספר ש"י עולמות נראה לפי שעשרת הדברות יש בהן תר"ך אותיות נגד תרי"ג מצות ושבע מצות בני נח במספר כת"ר עליון ונראה שכנגדן יש לו לאדם תר"ך עולמות אלא לפי שהאדם נברא דו פרצופין זכר ונקבה ויקרא את שמם אדם וכן כל הנשמות זכר ונקבה נבראו ובין שניהם נשלם ונעשה האדם במלואו וטובו לשמור ולעשות את כל מצות ה' לכך גם אותן תר"ך עולמות יחדו יחלוקו מחציתן לזכר ומחציתן לבת זוגו והיינו ש"י עולמות לכל צדיק וצדיק ולהכי בשעה שבא הקב"ה ליתן עשרת הדברות לישראל ובא להודיע להן מתן שכרן תחילה צוה להגיד לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני עצמן שנאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם וגומר והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגומר לומר דנשים ואנשים שניהם שוין בקבלת שכר הנמשך מתר"ך אותיות של עשרת הדברות שהן נגד מספר כל מצות ה' דאיש ואשה כחד גופא נינהו ושניהן שקולין

כל עוף שפורח עליו נשרף לאו גוזמא הוא אלא דוקא שהרי אפילו רבי אליעזר ור' יהושע תלמידי דרבי יוחנן בן זכאי כשעסקו בתורה על סעודת אבויה אבי אלישע אחר ירדה אש מן השמים וליהטה הבית עד שאמר להם אבויה רבותי לשרוף ביתי באתם כדאיתא בירו' דחגיגה

הכא אף על גב דמוחזק ליה באח פי' רשב"ם ז"ל והאי דקאמר אמר זה בני נאמן הוא הדין אי אמר יש לי בנים נאמן להתירה אלא משום סיפא איצטריך ליה למיתני וכו' ולא הוצרך לפרש כן דהכא כיון דביש נוחלין קאי דאיירי בירושה לא מצי למיתני האומר יש לי בנים דיש לי בנים לא מיתוקמא אלא לענין יבום לחוד ולא לענין ירושה דכיון דאומר יש לי בנים סתם ולא קאמר מאן נינהו א"כ ליכא נפקותא בדבריו לענין ירושה דהא לא ידעינן למאן קאמר וכיון דלא מיתוקמא אלא לענין ייבום לא שייך למיתני הכי בפרק יש נוחלין דאיירי במילי דירושה לכך תני האומר זה בני לאשמעינן דנאמן בין לענין ירושה בין לענין ייבום ונהי דלירושה לא איצטריכא ליה מכל מקום לייבום איצטריכא ליה אבל התם דקאי בסדר נשים שייך שפיר למיתני מי שאמר יש לי בנים וכו' ולהכי קאמר שמואל לעיל ליורשו ולפטור אשתו מן הייבום אף על גב דליורשו לא איצטריך ליה כדמסיק מכל מקום צריך לומר דליורשו נמי קתני ליה משום דאי לפטור מן ייבום לחודא לא הוה ליה למיתני ליה בהאי פירקא דאיירי בירושה וכיון דמשום ירושה נמי קתני ליה לא מצי למתני האומר יש לי בנים סתמא כדפירש

מפני מה אמרו זה בני נאמן פירש אמאי יהא נאמן אף על גב דמוחזק לן באח אבל היכא דלא מוחזק לן באח פשיטא דנאמן דספק ספיקא הוא כדפירש רשב"ם זכרונו לברכה ולהכי קאמר לה אמתניתין דהכא ולא קאמר לה אמתני' דהתם

דף קלה אם הקלנו בשבויה פי' רשב"ם ז"ל דאיסור קל הוא אם נישאת לכהן ובפרק האשה שנתארמלה הקשה ר"ת ז"ל דהא בשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נישאת לכהן שישמש בנה על גבי המזבח בשב' וכתב דלספרים דגרסינן משום דמנוול' נפשה לגבי שבאי אתי שפיר וע"ש וכ"כ בפ"ק דקידושין

בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך פי' רשב"ם ז"ל שטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע משמע דס"ל דשבח שאינו בא מאליו אלא ע"י טורח קרי ליה שבח המגיע לכתפים ושבח הבא מעצמו שלא טרח בו זהו שבח שאינו מגיע לכתפים ותימה דקאמר שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך משמע דבשבח ששבחו הנכסים מאליהם גופא יש חילוק בין שבח המגיע לכתפים לבין שבח שאינו מגיע לכתפי' דאל"כ הכי ה"ל למימר בעי רבא שבח שאינו מגיע לכתפים מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך ועוד תימה דקאמר כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים אמאי לא קאמר כגון ספיחים ופירות הבאים מאליהן לכך נראה דהכי פירש בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך פי' אפילו בשבח הבא מאליו אם הוא מגיע לכתפים דהיינו שלא ישאר שם על גבי הקרקע אלא יקצרנו וישאנו משם על הכתף כגון ספיחים ומיני פירות הגדלין מאליהן לא תיבעי לך דאע"ג שהוא בא מאליו בלא טורח מ"מ כיון שיטלנו משם ולא ישאר על גבי הקרקע אין לאותו שבח שום שייכות אל הקרקע וכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי ואף על גב דאותן פירות לא הגיע עדיין זמנן ליקצר שאינן מבושלין אפ"ה כיון דסופן עומדין ליקצר ולא ישארו על גב הקרקע כי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בדיקלא ואלים שאי אפשר ליטול השבח משם וכן ארעא ואסקא שירטון מהו מי אמרינן דההוא שבח כגוף הקרקע דמי ולא יטלו שאר אחין ממנו כלום או לא ומדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק ד' מהלכות נחלות משמע נמי דבשבח ששבחו הנכסים מאליהן גופא קמיבעיא ליה אם יש לחלק בין שבח המגיע לכתפים אם לאו אלא שהוא מפרש שבח המגיע לכתפים היינו שהפירות כבר עומדין ליקצר ולהסתלק מן הקרקע ולהנטל על גבי הכתפים ושבח שאינו מגיע לכתפים היינו שעדיין לא הגיע זמן הפירות ליקצר שכתב שם השביח השתות מאליו ואח"כ מת לוי אם שבח מגיע לכתפים הוא כגון ענבים שהגיע להבצר הרי השבח הזה כנכסים שנפלו לו מאחרים וכו' ולפירושו צריך לומר דלא גרסינן כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון גם הרי"ף והרא"ש זכרונו לברכה לא גריס ליה וכן כתב ה' המגיד שם דהרמב"ם זכרונו לברכה גורס כגירסת ההלכות מיהו לספרים דידן דגרסינן ליה צריך לומר כדפירוש ובש"ע סימן ר"פ לא מייתי אלא דברי הרמב"ם ז"ל דאם עדיין לא הגיעו להבצר הרי הן של ראובן לבדו ולפי מה שפירשתי אפילו עדיין לא הגיעו להבצר יחלוקו בהן ולא הוה של ראובן לבדו אלא בדיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון

כל שכתוב בה דא תהא למיקם ולהיות וא"ת למאי נפקא מינה איצטריך למיכתב הכי אטו שאר מתנת שכיב מרע דלא כתיב ביה דא תהא למיקם ולהיות לאו שטרא מעליא הוא. ובפרק קמא דב"מ מייתי נמי הך ברייתא וגרסינן התם איזהו דייתיקי כל שכתוב בו דא תהא למיקם ולהיות שאם מת נכסיו לפלוני מתנה כל שכתוב בה מהיום כו' והכי נמי גרסינן בתוספתא דמכילתין בפ"ח איזו הוא דייתיקי דא תהא לי לעמוד ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני איזו היא מתנה וכו' משמע דהכי פירושו איזו הוא דייתיקי כל שלא כתב בה מהיום אלא לאחר מיתה דהיינו שכותב דא תהא לי למיקם ולהיות שאם מתי נכסי לפלוני אבל מתנה לא הוה אלא אם כן כתב מהיום ולאחר מיתה והא דנקט דא תהא לי למיקם ולהיות לאו דאיצטריך למיכתב הכי בשטר דודאי בלאו הכי נמי שטרא מעליא הוא אלא לישנא דשכיב מרע נקט דאורחיה דשכיב מרע למימר לפי הכי שאינו רוצה לפתוח פיו לרעה ולומר אם מתי נכסי לפלוני לכך הוא אומר תחילה דא תהא לי למיקם ולהיות שאם מתי כו' כאלו אומר צוואה זו תהא לי לחיים קיימים לעמוד ולהיות בחיים וכן משמע מדברי רבינו נסים זכרונו לברכה מיהו אם לא כתב כן ודאי מהניא ולפי זה צריך להגיה הכא כל שכתב בה דא תהא לי למיקם ולהיות שאם מתי נכסי לפלוני כדאיתא בפ"ק דמציעא

דף קלו אקנייה וקנינא מיניה לא צריך פירש רשב"ם זכרונו לברכה דהיינו מה שכותבין בכל שטר שני קנינין אחד בראש השטר ואחד בסופו הלכך אם כתב בראש השטר אקנייה ובסיפא וקנינא היינו ייפוי כח דמשמע שני קנינין וקנין יתירא הוא ייפוי כח לקנות מהיום אבל אם כתב איפכא משמע קנין אחד וקשה דהא בשטרא לחודא בלא קנין כלל נמי קנה ואם כן כי ליכא נמי אלא חד קנינא ייתורא הוא ועל כן לייפוי כח הוא דאתי ועוד תימה דאקנייה וקנינא מיניה לאו שני קנינין נינהו אלא חדא מלתא הוו שהעדים כותבין בתחיל' איך שהנותן אמר להם הוו עלי עדים וקנו ממני והיינו אקנייה ובסוף כותבין שכן עשו כמאמרו וקנו מיניה וזהו וקנינא מינה לכך נראה דודאי חד מילתא, נינהו מיהו כיון דמצי להקנות בשטרא לחודא בלא קנין והוא עשה קנין ודאי לייפוי כח נתכווין שיקנה מהיום והיינו דוקא כשכתוב בשטר אקנייה וקנינא דאז משמע שהנותן אמר לעדים תחילה שיקנו מיניה והם עשו כן דאז ודאי כוונת הנותן לייפוי כח הוה אבל אם כתוב בו קנינא ואקנייה לא דאז משמע שהנותן לא היה חפץ לעשות קנין אלא שהעדים אמרו לו שיעשה קנין ונתרצה לדבריהם ועשה כן ואיכא למימר שלא עשה כן אלא לבקשת העדים ולא לשם ייפוי כח ואע"ג דדעת העדים לייפוי כח הוה בתר דעת הנותן אזלינן

אקנייה וקנינא מיניה לא צריך פירש רשב"ם ז"ל אחד בראש השטר ואחד בסוף השטר כדאמרינן בגט פשוט דצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה כבר הקשו התוספות דהא אין למדין משיטה אחרונה לכך נראה דהא דכותבין וקנינא מיניה לאו היינו הא דאמרינן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה דהך מלתא לאו חזרת השטר הוא אלא עדות הקנין הוא שמעידין שכן עשו כמו שאמר להם קנו ממני כדפי' אלא צריך להחזיר בשיטה אחרונה דברים אחרים שנזכרו כבר ואין עוד שום צורך בהן

דף קלז וירד הראשון ומכר ואכל פירש רשב"ם ז"ל אורחא דמלתא נקט שמכר והוציא ממעות בהוצאה ולא משמע כן בתוספת' פרק שמיני דקתני התם באידך ברייתא הראשון מוכר קרקע ואוכל פירות רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכיל' פירות בלבד משמע דתרי מילי קתני דיורד ומוכר קרקע או יורד ואוכל פירות וכן משמע קצת לקמן גבי אתרוג דתרי מילי נינהו מדקאמר מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. והא דמשני הא לגופא הא לפירי ה"ק הא דקתני השני מוציא מיד הלקוחות לגופא דגוף הקרקע יכול השני להוציא והא דקתני יורד הראשון ומוכר ואין השני יכול להוציא לפירא דפירות ודאי אינו יכול להוציא מיהו תרוייהו איירי שרוצה למוכרה סתם כדפירש רשב"ם ז"ל דלרבי שפיר דמי כיון דאינו יכול למכור כי אם הפירות ולרשב"ג לאו שפיר למיעבד הכי כיון דהכל מכור. אבל אין לפרש הא לפירא שלא מכר לו אלא הפירות דהא פירות לחודייהו אינו יכול למכור דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אלא א"כ מוכר לו הקרקע לפירותיה

לא ס"ד דתנן זה גיטיך וא"ת ואביי קודם שחזר בו וכי לא הוה ידע הך מתני' דזה גיטיך אם מתי וכו' וי"ל דמעיקרא סבר שיש לחלק בין גט למתנה אבל השתא כיון דע"כ צ"ל דהדר ביה מחד מהנך מסתבר טפי למימר דהדר ביה מההיא כדי שלא לחלק בין גט למתנה

מכרה או אכלה באנו למחלוקת פי' רשב"ם ז"ל דפליגי אי צריך לשלם דמי האתרוג או לאו וקמ"ל דליטלו ולצאת בו היינו פירות שנתן לראשון וקשה קצת דהא ודאי לאו פירות ממש בעינן כדמשמע לעיל גבי עבדים וכשנוטלו לצאת פשיטא דבכלל פירי הוא. ועוד קשה דמשמע דרב נחמן בר יצחק לא אתי אלא לדחות מילתא דרב נחמן בר רב חסדא וא"כ מאי איצטריך ליה למימר מכר' או אכלה באנו למחלוקת שאין ענינו לקושיא דיליה לכך נראה דרב נחמן בר יצחק לפרושי מילתא דרב נחמן בר רב חסדא אתי דהא דאמר יטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג היינו שנטלו ויצא בו ואח"כ אכלו או מכרו דר' סבר דאע"ג שמשלם לו האתרוג אפ"ה יוצא בו למפרע דכיון שלא קיים תנאו של הנותן שרצה שיתן גוף האתרוג אחריו לפלוני איגלאי מילתא למפרע דלא הוה