תורת חיים חלק ב שא

קרקע לא הוה של אביו מעולם לא שייך לפלוגי בין מלוה לרבית. אבל אי לא הוו מפלגי בני מערבא בין מלוה לבין רבית אלא הוה סבירא ליה דאף ברבית נוטל פי שנים אז לא הוה מפלגי רבה ורב נחמן נמי בין גבו מעות לגבו קרקע דאי בריבית נמי הוה שקיל פי שנים ע"כ הוה טעמייהו משום דכל דאתי מדבר המוחזק כמוחזק דמי א"כ בין גבו מעות בין גבו קרקע נמי הוה שקיל פי שנים לכ"ע כיון דאתי מדבר המוחזק וכן אי הוו ס"ל איפכא דאפי' במלוה לא שקיל פי שנים אינהו נמי לא הוה מפלגי בהכי אלא הוה ס"ל דבין גבו מעות בין גבו קרקע לא שקיל פי שנים והיינו נמי דקאמר לעיל נהרדעי לטעמייהו דהא בהא תליא דכיון דאמימר מפליג בין מלוה לרבית ממילא קא מפליג בין גבו קרקע לבין גבו מעות

דף קכו אבל דרכום לא פירש רשב"ם ז"ל משום דקנאם בשינוי כבר הקשו עליו התוס' לכך נראה דהכי פי' בכור שמיחה מיחה דכיון שמיחה בהן שלא ישביחו והן לא השגיחו בו מחאתו מחאה וכשבח הבא ממילא דמי ונוטל בשבח פי שנים וקאמר רבא דוקא בענבים ובצרום דלא אישתנו שמייהו והוה ליה כדיקלא ואלים דליכא מאן דפליג דשקיל אבל דרכום לא דכיון דאישחנו שמייהו הוה ליה כחפירה והוה שובלי דק"ל כרבנן דאע"ג דשבחא דממילא הוא לא שקיל בה פי שנים דכיון דאישתנו שמייהו מילתא אחריתי הוא ולאו הך מלתא שביק להו אבוהון ולא משום דקנו להו בשינוי דהא בחפירה והוה שובלי לא שייך האי טעמא ולכך פריך דרכום מעיקרא עינבי וכו' דכיון דאישתני לא עדיפא משבחא דאתי ממילא ולא ניחא ליה לאוקמי כר' כיון דלית הלכתא כוותיה ועוד דהך מלתא דרב יהודה אמר שמואל דבסמוך ע"כ לא מיתוקמא כר' מדקאמר לעיל אמר רב יהודה אמר שמואל אין בכור נוטל פי שנים במלוה משמע דכרבנן סבירא ליה לכך מוקי לה להא דרב יוסף נמי בהיזק ענביו דחד מלתא נינהו

דלמא בוכרא דאימא הוא דכל בוכרא דאימא נמי בוכרא סכלא קרו ליה וא"ת מאי איצטריך למימר דכל בוכרא דאימא נמי בוכרא סכלא קרו ליה הוה ליה למימר ודלמא בוכרא דאימא הוא ותו לא דהא רב יוסף קאמר איש פלוני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דלמא בוכרא דאימא הוא ויש לומר לפי שאין האב קורא לבנו בכור שוטה אא"כ הוא בכורו ראשית אונו ועושה דבר שלא כהוגן כדאשכחן ביעקב אבינו שאמר לבניו לא ירד בני עמכם ואיתא במדרש לא קבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני והטעם לפי שבן בכורו של אדם ראשית אונו חביב עליו ומגדלו יותר משאר בניו שנאמר ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז וכשהוא עושה רצון אביו קורהו בני בכורי דרך גדולה כמו גם אני בכור אתנהו כלומר ראוי הוא לגדולתו אבל כשעושה דבר שלא כרצונו הוא קורהו דרך בזיון בכור שוטה כלומר אינו ראוי לכבוד ועושה כבודו לכלימה אבל בוכרא דאימא אין לו גדולה משאר אחיו דבשביל שהוא פטר רחם אין האב מגדלו לקרותו בעת רצון בני בכורי ולכך כשעובר על רצונו לא שייך לקרותו שוטה ולהכי איצטריך למימר דכל בוכרא דאימא נמי בוכרא סכלא קרי ליה לפי שאינו בכור גמור

דף קכז המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה הוה מצי למיתני ילדה טומטום ואנדרוגינוס דהא טומטום ואנדרוגינוס בני קיימא נינהו אלא איידי דקתני רישא דהתם המפלת מין בהמה חיה ועוף אם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה המפלת שפיר כו' אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה וכן המפלת סנדל תני נמי סיפא המפלת טומטום והרמב"ם זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות איסורי ביאה כתב ילדה טומטום וכו'

למאי הלכתא למיתבא לו פי שנים פירש רשב"ם ז"ל ארבנן פריך דבשלמא לר' יהודה טובא אשמעינן כו'. ועוד נראה לפרש דבשלמא לר' יהודה אשמעינן דנאמן אדם לומר דזה בן גרושה וחלוצה דכיון דנאמן לבכור בכל ענין האמינו הכתוב אפי' אמר על אחד מבניו הקטנים וא"כ עושה בניו הגדולים ממזרים כו' כמ"ש התוס' אלא לרבנן ע"כ ליכא נפקותא אלא מליתבא ליה פי שנים כיון דבצריך היכירא איירי וא"כ למה לי קרא לא יהא אלא אחר וכו' ולפ"ז ניחא דקאמר למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר וכו' דהוה מצי למימר אי בצריך היכרא פשיטא אלו בעי למיתב' ליה במתנה מי לא יהיב ליה אלא משום דלר' יהודה איצטריך לאשמעי' דנאמן אדם לומר על בנו שהוא בן גרושה וחלוצה אע"ג דעל אחר לא מהימן לכך קאמר דלרבנן כיון דליכא נפקותא אלא למיתבא ליה פי שנים דהיינו מתנה בעלמא א"כ מאי איריא בנו לא יהא אחר וכו'. מיהו בפרק עשרה יוחסין לא גרסינן לא יהא אלא אחר אלא ה"ג למאי הלכתא לתת לו פי שנים פשיטא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהיב

רישא רבי יהודה וסיפא רבנן וא"ת ואמאי נקט רישא היו מוחזקין בו שהוא בכור וסיפא נקט היו מוחזקין בו שאינו בכור ולא נקט סיפא דומיא דרישא ויש לומר דרישא וסיפא רבותא קמ"ל רישא אשמעינן דלא מיבעיא ה' אחין ד' מנייהו מספקא לן אם יש ביניהן בכור אם לאו ובחמישי מוחזקין בו דלאו בכור הוא והוא אומר על החמישי שהוא הבכור דנאמן דלא הוה כמוציא ממון, ודאי כיון דליכא שום אחד מהן מוחזק לבכור אלא אפי' היו מוחזקין באחד מהן שהוא בכור ואמר על אחר שהוא בכור דהוה מוציא ממון ודאי והא דאין ספק מוציא מידי ודאי קמ"ל דאפי' הכי לר' יהודה נאמן. וסיפא אשמעינן דלרבנן אפילו היכא דאין שום אחד מהן מוחזק לבכור אפילו הכי אינו נאמן ולהכי נקט היו מוחזקין בו שאינו בכור כלומר ובשאר האחין מספקא לן

והיה משמשו כבן וכו' רבותא אשמעינן דאף על גב דמשמשו כבן או כעבד לא אמרינן דלהכי קראו מחילה בני או עבדי ונאמן מ"ש אח"כ

דף קכח רצונך השבע וטול פירשב"ם ז"ל רבותא היא דקא"ל האי מחזיק למערע' שהרי פטור לגמרי זה המחזיק מכל שבועות שבעולם דקי"ל אין נשבעין על העבדים וכו' והאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה אלא אפי' עבדים דלא שייך בהו שבועה כלל משמע דס"ל דהא דקי"ל אין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים היינו אפי' שבועת היסת דבכה"ג דהכא שאמר לחבירו עבדי גנבת והלה אמר לא גנבתי אפי' בשאר מטלטלין נמי ליכא שבועה דאורייתא כיון דכופר הכל היא וקשה דשבועה דרבנן ודאי נשבעין על הקרקעות ועבדים וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש זכרונו לברכה והטור סי' צ"ה וכתב שם בב"י דשמעינן לה מדאמרינן בהכותב דפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והיינו שבועה דרבנן דאלו שבועה דאוריתא כתובה שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות

ונשבע אינו יכול לחזור בו דכיון שנשבע כבר הוה כמו לאחר גמר דין לכך אינו יכול לחזור בו. וכתבו התוספות אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל לאחר גמר דין דברי הכל אין יכול לחזור בו וי"ל דבפ' זה בורר פירשתי דלמ"ד קודם גמר דין מחלוקת פליגי דוקא במחול לך דלאו סברא למימר דפליגי קודם גמר דין באתן לך דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דאין יכול לחזור בו וכי בדיבור בעלמא נוציא ממון על פי קרובים ופסולים אבל אי פליגי במחול לך ניחא דק"ל מחילה אינה צריכה קנין וא"כ באתן לך אפילו לאחר גמר דין ס"ל לר"מ דיכול לחזור בו ובפרק זה בורר מפורש באריכות

תיובתא דכולהו פי' רשב"ם ז"ל דכולן הכשירו מיהו לעדות קרקע פיקח ונסתמא וברייתא קא פסיל לכולהו עדיות מדקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בפסלות פסול ולמה ליה למיתני זה הכלל אי לאו אתי לאתויי כל הני ודבריו תמוהים דזה הכלל אתי לאתויי שאר פסלות שבעדים כגון קטנות או עבירה שאם יש בהן בשעת ראיית העדות או בשעת הגדת העדות שאר פסלות דלא קחשיב ה"נ פסול כדקתני זה הכלל כל שתחילתו או סופו בפסלות משמע דקאי אעד המעיד לא על הדבר שמפידין עליו. לכך נראה דמדקתני סתמא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה וכו' פריך דמדקתני סתמא משמע דבכל עדות שבעולם איירי אפי' בעדות קרקע והלואה קידושין וגירושין אע"ג דיכול לכוין יפה ולהגיד בפיו מה שראה קודם שנסתמא אפי' הכי סבירא ליה דפסול ועוד דאי באינו ידוע לכווין עדותו מאי קמ"ל ברייתא דפיתח ונסתתא פסול פשיטא כיון דאינו יודע להעיד כלל אלא ודאי אפי' בעדות קרקע או הלואה דיכול להעיד ולכוון עדותו אשמעינן ברייתא דפסול כיון דהשתא מיהו לאו בר ראיה הוא

אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת פי' רשב"ם ז"ל אבל היכא דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהן איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה תימא וכי סהדא בכפא תלו ליה והלא שפיר מצי טעין פרעתיו שלא בפני עדים בעולם דדוקא לוה מצי לאתויי סהדי שפרע בפניהם אבל מלוה אי אפשר לו לאתויי סהדי שלא פרע לו אא"כ שיעידו העדים שלא זזה ידם מתוך ידי אפי' רגע אחד מיום ההלואה עד עתה וידעי דלא פרע ליה ופשיטא דלא איירי הכא בכי האי גונא וא"כ שפיר הוה מצי למיטען פרעתי כולו ביום פלו' שלא בפני שום עדים דהא ודאי לא אירתת שמא יבאו אלו העדים ויעידו עדות שקר שיאמרו עמנו היה ביום פלוני וראינו שלא פרע דלסהדי שקרי ודאי לא חייש. לכך נראה דהא דקאמר אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת לאו בהנך עדים דאתו בתר הכי ומעידין שפרע כולו איירי דמהנך לא מירתת אלא בעידי השטר קא מיירי וה"ק הני מילי היכא דליכא עדים דהם לא מירתת מעידי השטר דהא אדרבא עידי השטר הוו מסייעין אותו אלו טען שנים דסלעין לא משמע טפי משנים הלכך משיב אבידה הוא ופטור משבועה אבל הכא דאיכא עידי השטר דמעידים שלא פרע כלום דאי פרע לא היה מניח שטרו בידיה דמלוה הלכך אירתותי מירתת והודה מחצה וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מלוה ולוה שכתב על דין זה ואינו כמשיב אבידה מפני שאימת השטר עליו

דף קכט וריש לקיש אמר לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדות וכו' פירש רשב"ם ז"ל דטעמא משום דהשתא ילפינן לשון מתנה מל' ירושה וכתב עוד אבל אם אמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני ותנתן להם שדה פלוני ופלוני וירשום הוה אמינא דהא ותנתן וירשום אשמעון קאי ולא קנה ראובן וכן אם אמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ולא אמרו ירשום לבסוף אכתי ה"א לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה ע"כ ודבריו תמוהים דהאיך מצינו למימר דהוה אמינא דותנתן וירשום אשמעון לחוד קאי דהא ותנתן להם קאמר להם אתרוייהו משמע וכן כשלא אמר וירשום לבסוף היאך מצינו למימר דלראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה קאמר דהא שנתתי להם קאמר משמע דלשון מתנה אתרוייהו קאמר. ונראה לפרש משום דלעיל קאמר דכי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני וירש פלונית שדה פלוני ר' יוחנן אמר קנה דס"ל דלשון מתנה שאמר בשדה פלונית לפלוני מהניא ללשון ירושה שאמר בשדה פלונית לפלוני ועל זה קאמר ריש לקיש דבשני בני אדם ושני שדות לא קנה אא"כ כולל אותם בלשון אחד שאם אמר לשון מתנה באמצע בעינן שיכלול אותם ויאמר פלוני ופלוני ירשו שדות פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וירשום דהשתא קאי לשון מתנה אכל אחד ואחד ואכל שדה ושדה והוא הדין שאם אמר לשון מתנה בסוף בעינן שיכלול אותם ויאמר פלוני ופלוני ירשו שדות פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וכן אם אמר לשון מתנה בתחילה בעינן נמי שיכלול ויאמר שדות פלוני ופלוני שנתתי להם לפלוני ופלוני במתנה ירשום וריש לקיש לא נחית לפרושי כל תלת מילי דנקט מתני' דממילא שמעינן להו דכיון