תורת חיים חלק ב רצט

שיטלו חלק גדול בארץ בשביל צלפחד אביהם כאלו היו זכרים ולא יאמר כיון דנקבות הן יטלו בציר משאר חלקים ובתר הכי נמי כתיב בתוך אחי אביהם לשון זכר לאשמעינן נמי שיטלו בנחלת חפר חלק גדול כשאר אחים כאלו היו זכרים אבל גבי חלק בכורה לא איצטריך תו למכתב והעברת את נחלת אביהם כיון דכבר אשמעינן שיטלו בנחלת חפר כזכרים גבי חלק פשיטות דמה לי חלק פשיטות ומה לי חלק בכורה. ונראה דגבי רחל ולאה נמי כתיב ויצל אלהים את מקנה אביכם מהאי טעמא לפי שהיו ראויות לירש נכס' לבן כזכרים שלא היו לו ללבן בנים רק בזכות יעקב כדפירש"י ז"ל לכך אמר ויצל אלהים את מקנה אביכם כלומר כיון שהייתם כזכרים ראויים לירש לכך הציל ה' מקנהו ויתן לי דחזרו הנכסים לבעליהן ולהכי כתיב ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו ולא כתיב היש לנו חלק ונחלה העוד לנו משמע דמעיקרא הוה להן חלק ונחלה אלא שעתה נעקרה נחלתן לבניו

דף קיט שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה והיינו קרקע דבחלוקת א"י איירי קרא ועוד דסיפא דקרא לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן אלמא דבקרקע איירי

וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב ע"י משה וכו' נקט פרשת נחלות ופרשת מקושש ולא נקט פ' פסח שני שהיתה נמי ראויה ליאמר ע"י משה אלא שמגלגלין וכו' כדפירש"י ז"ל בפרשת בהעלותך משום דהנך תרתי דמיין להדדי דבתרוייהו קאמר דיודע היה משה עיקר הדין. אע"ג דפרשת מקושש נאמרה בתורה תחילה נקט לה בסוף משום דאתי לאשמעינן הא דמגלגלין זכות ע"י זכאי וכו' וניחא ליה לפתוח בזכות תחילה

ואי ס"ד א"י מוחזקת היא מאי קא מסתפקא ליה פי' אי אמרת בשלמא א"י לאו מוחזקת היא שפיר דאיכא למימר דהוה מסתפקא ליה אי אמרינן כיון דהבטחתו של הקב"ה הוי כאלו נתונה כבר כדפירש רש"י ז"ל גבי לזרעך נתתי את הארץ הלכך אף על גב דלאו מוחזקת היא כמוחזקת דמיא דלא מקרי ראוי אלא מילתא דאיכא למימר שמא לא יגיע לסוף לידו או דלמא אע"ג דהוי כמוחזקת מ"מ כיון דאינה מוחזקת ממש אין הבכור נוטל בה פי שנים אבל השתא דאמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא מדלא קאמר כמוחזקת דמיא משמע דס"ל דמוחזקת ממש היא כדפירש רשב"ם ז"ל מדכתיב מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם וכדפי' טעמא לעיל לכך פריך כיון דמוחזקת ממש היא א"כ במאי קא מסתפקא ליה ומשני דהיא גופא אי מוחזקת ממש היא אם לאו קא מסתפקא ליה

אלא סרס המקרא ודרשהו כו' והא דלא פליגי הכי בפרשת פסח שני שנאמרה תחילה דכתיב נמי ויקרבו לפני משה ולפני אהרן משום דהתם אפילו רבי יאשיה מודי דצריך לומר כר' אליעזר דשניהן היו יושבין בבית המדרש ובאו ושאלום דליכא למימר התם סרסהו ודרשהו דלא יתכן לומר שיורה אהרן דבר שהוא איסור והיתר לפני משה רבו דאסור לעשות כן אבל דין נחלות דדיני ממונות הוא היו רשאין לדון לפני משה שהרי מינה עליהם שרי אלפים ושרי מאות שידונו דיני ממונות לכך קאמר רבי יאשיה סרסיהו ודרשיהו ולהכי בפרשת בהעלותך גבי פסח שני לא מייתי רש"י ז"ל אלא מילתא דאבא חנן דהכא בלבד והא דלא פליגי הכי בפרשת מקושש דכתיב נמי ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה משום דהתם לא באו המוצאים אותו לשאול מהם שום דין אלא באו להודיעם ולהעיד לפניהם שחילל את השבת ואיכא למימר שהודיעום זה אחר זה מתחיל למשה ואחר כך לאהרן ואחר כך לכל העדה

מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרק יבמין ואם תאמר מהיכא יליף לה דקאמר מלמד וכולי ויש לומר מדקאמרו בנות צלפחד למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו ולא אמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו משמע דמכח דין ייבום הוו קאמרי ליה הכי דגבי ייבום כתיב יקום על שם אחיו להקים לאחיו שם בישראל ולכך אמרו למה יגרע שם אבינו כי אין לו בן דכיון דאין לו בן תתייבם אמנו לאחיו כדי להקים שם אבינו בישראל ואם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן

צדקניות הן שלא נישאו אלא להגון להן נראה דהיינו דקרי להו צדקניות דכל מאן דנטר אות ברית קדש דיליה כראוי ואינו מחלל זרעו להוצי' שלא כהוגן צדיק איקרי ע"ד שנ' וצדיק יסוד עולם דלהכי איקרי יוסף הצדיק לכך אינהו נמי כיון שהיו שומרות פתחיהן וזרעיהן להגון להן צדקניות איקרי

דף קכ זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות פיר' מיד כשבאו למצרים על שער העיר נולדה ולהכי מנה אותה הכתוב בכלל שבעים נפש הבאים מצרימה דכיון שנולדה מיד חשובה כאלו באה עמהם אבל אם לא נולדה מיד לא היתה נמנית בכלל שבעים נפש אע"ג דהורת' בדרך היה וכן משמע ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת במדבר פקוד את בני לוי מבן חדש ומעלה אמר ר' יהודה בן שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן שנאמר אשר ילדה אותו ללוי במצרים עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותו ונמנית בע' נפשו' וכן איתא במדרש רבה פרשת ויגש ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר יוכבד עיבורה בארץ כנען ולידתה בארץ מצרים על פיילי דמצרים נולדה פי' על שער של מצרים ורשב"ם ז"ל כתב ולידתה בין החומות כלומר בתוך מצרים ומשום דקאמר בדרך גבי הורתה קאמר נמי בין החומות גבי לידתה ולא היה צריך לדחוק ולפרש הכי

מתוך שצדקניות הן נעשה להן גם כיוכבד פירשב"ם שהיו בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולא משמע כן מדלא קאמר מתוך שצדקניות הן בטוחות היו שיעשו להן נס וכולי ונראה דלא פריך שלא היה להן להתעכב עד ארבעים שנה דכיון דכוונתן היתה שלא ינשאו אלא להגון להן שפיר עשו דאשה לא מיפקדא אפריה ורביה אלא הכי פריך והאמר רב חסדא וכו' וכיון דלאו בת בנים הוו לא היה להן להנשא לאנש' ובני דודיהן נמי אמאי נשאו אותן כיון דלאו בנות בנים הוו ומשני דקודם שנשאו נעשה להן נס שנולדו בהן סימני נערות וכולי כיוכבד והיו הכל יודעין שהן ראויות לילד וכן משמע דיוכבד נולדו בה סימני נערות קודם שחזר עמרם ונשאה מדכתיב ויקח את בת לוי משמע דבשעת ליקוחין כבר היתה בת שחזרה לנערותיה אבל קצת קשה אמאי קאמר דנעשה להן נס כיוכבד ולא קאמר נעשה להן נס כשרה דכתיב בה בהדיא ואם שרה הבת תשעים תלד וחזרה נמי לנערותיה ולפירשב"ם ז"ל ניחא דמאברהם ושרה אין ראיה דאע"ג דנעשה להם נס לא אשכחן דסמכו עצמן על הנס אבל עמרם שגירש רש את יוכבד וסמכו עצמן על הנס וחזר ונשאה מייתי מנייהו שפיר ראיה לבנות צלפחד ובני דודיהן שסמכו עצמן שיעשה להן נס כדרך שסמכו עמרם ויוכבד ויש לומר דמשמע ליה דכיון דראה עמרם את יוכבד שנולדו בה סימני נערות וראוי' ללדת לכך חזר ונשאה א"כ הוה דומיא דבנות צלפחד שע"י שנולדו בהן סימני נערות נישאו לאנשים ולהכי מייתי ראיה מיוכבד ולא משרה מיהו קשה דבפרק קמא דסוטה משמע דכשהחזיר עמרם את יוכבד כבר היתה מעוברת ממשה דקאמר התם ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו לה אלא משעה דאהדרה והוה מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ושמא הך סוגיא ס"ל שילדתו לששה חדשים ויום אחד כדפירש"י ז"ל בפרשת שמות

אפשר בת מאה ושלשים שנה וקרא לה בת משמע דנעשה לה נס ליוכבד דקאמר היינו מה שילדה והיא בת מאה ושלשים שנה ותימה והא אהרן לא הוה קשיש ממשה אלא שלש שנים נמצא שילדה אהרן והיא בת מאה ועשרים ושבע שנים וכשילדה את מרים היתה בת מאה ועשרים וארבעה שנים וזהו נמי חידוש גדול ואפ"ה לא אמרינן דנולדו בדרך נס א"כ בלידת משה מאי הוצרך הקב"ה לעשות נס טפי מבלידת אהרן ומרים

שעשה לה מעשה ליקוחין פירש כדרך שעושין לכלות הושיבם באפריון דהיינו מטה שנושאין את הכלות כמו שכתוב בערוך ואהרן ומרים משוררין ומרקדין לפניה כדרך שמרקדין לפני הכלה ובפרק קמא דסוטה גרסינן ואהרן ומרים מרקדין לפניה

זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור הזה אהפרת נדרים פריך כדפירש רשב"ם ז"ל ולהכי לא קאמר זה הדבר דנדרים הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור הזה כדאמר גבי שחוטי חוץ דמילתא דפשיטא הוא דאיסור נדרים ושבועות נוהגין לעולם ולכך נקט זה הדבר דראשי המטות כולי דמדכתיב ראשי המטות ילפינן דהפרת נדרים ביחיד מומחה כדפירש"י ז"ל בפרק מטות וקאמר דהכי נמי דהפרת נדרים לא יהא נוהג אלא בדור הזה מדכתיב גביה זה הדבר וכיון דמראשי המטות ילפינן הפרת נדרים לכך קאמר בסמוך ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות כלו' מה כאן מתירין נדרים דמדכתיב ראשי המטות ילפינן לה אף להלן ראשי המטות כלומר מתירין הקדישות

דף קכא יום שכלו בו מתי מדבר כתבו התוס' דבשנה אחרונה נמי מתו וכו' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור כו' ואע"ג דק"ל שלשים לגיהוץ ולתספורת מ"מ עיקר אבלות ז' ימים כדאמרינן מניין לאבלות שהוא ז' שנה והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' וכו'. ועוד דבמדבר לא הוה שייך לנהוג אבלות בגיהוץ דענני הכבוד היו מגהצין לבושיהן כדפירש"י ז"ל גבי שמלתך לא בלתה ואע"ג דהעננים בזכות אהרן היו ואהרן מת בשנת המ' בחדש החמישי באחד לחדש א"כ כבר פסקו העננים קודם תשעה באב. י"ל דאע"ג דפסקו העננים בשעה שמת אהרן מ"מ חזרו מיד בזכות משה וכן הבאר שפסק במיתת מרים חזר אח"כ בזכות אהרן ומשה וכשמת משה פסק הכל כדאית' במדרש. מיהו לישנא דיום שכלו בו מתי מדבר משמע דבאותו יום כלתה והמיתה שפסקו למות באותו יום לא שכלתה האבילות בו ביום לכך נראה דדור המדבר היו מתים בכל יום אך רוב המתים היו לעולם בט' באב וט"ו לאב פסקה הגזירה ולא מתו כלל לכך עשו יום טוב וכ"כ התוספות בסוף תענית. עוד כתבו התוספות כאן דלמאן דאמר שכולן בני ששים מתו חידוש גדול הוא שצ"ל שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה זה קודם זה נראה דלא קשה מידי דהא דקאמר בירושלמי שכולן בני ששים מתו היינו שלא מת אחד מהן בפחות מס' אבל פשיטא שהיו סיים יותר מס' שנה נמצא דנולדו במצרים כדרך העולם וכשהגיע שנה ראשונה היו בהן הרבה בני ס' שנה ויותר ולא מתו מהן אלא ט"ו אלף והמותר חיו כפי הנגזר עליהן וכן בשנה שנייה ובשאר כל השנים

אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל נראה דמייתי ראיה מהא דרב מנשה דעושין יום טוב בט"ו באב לפי שפוסקין בו מלכרות עצי מערכה דמדקרו ליה יום תבר מגל צ"ל דקרו ליה הכי לזכר וטעם היום טוב שעושין בו ביום דאי לאו הכי מאי נפקא מינה ומאי רבותא דקרו ליה הכי ועוד דרב מנשה לאחר החורבן הוה ולא היו כורתין אז עצים למערכה ואמאי הוו קרי ליה בזמנו יום תבר מגל אי לאו משום דהוא טעם וזכר ליום טוב שעושין בו והיינו לפי שפסקו באותו זמן מלכרות עצי המערכה והוה יום חכר מגל כמו יום חג השבועות שהוא זמן מתן תורה ויום חג המצות שהוא זמן יציאת מצרים

איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלוג ומסקנא דמילתא דלשבטים איפלוג ובפרשת פינחס גבי לרב תרבה נחלתו פירש"י ז"ל לשבט שהיו מרובה באוכלסין נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוין לא עשו אלא ע"י גורל כולי ותימא דהכא לא משמע כן כדפי' רשב"ם ז"ל ויל"פ דקמיבעיא ליה אי לא הטיל אלעזר ויהושע אלא י"ב גורלות שחלקו כל א"י לי"ב חלקים ולא היו שוין אלא כל חלק לפי ערך השבט השייך לו ועל פי הגורל ואורים ותומים עלה חלק גדול לגדול והקטן לקטן ואחר כך חלקו כל שבט ושבט לעצמן לפי אנשיו או דלמא לקרקף גברי איפלוג שכל אחד ואחד מישראל נטל חלקו על פי הגורל שהטילו אלעזר ויהושע ת"ש בין רב למעט אא"ב לשבטים איפלוג היינו בין רב למעט כדפירש' שלא היו החלקים שוין אלא כל חלק לפי