תורת חיים חלק ב רצח

בנכסי האם כדקתני האיש את אמו ולא הבת את אמו ונפקא לן לעיל מהקישא דמטות וכולי וכן לעיל גבי הא דקאמר והאיש את אמו וכולי מנלן דתנו רבנן כו' כתב נמי מנא הני מילי דהאיש יורש את אמו ולא הבת את אמה דבן קודם לבת בנכסי האם ותימה דאם כן כי קאמר לעיל בסמוך דלא מיתוקמא מתניתין כרבי זכריה בן הקצב מדקתני בני אחות ותנא בני אחות ולא בנות אחות וכו' אמאי מייתי מברייתא ולא דייק ממתניתין גופא דלא מיתוקמא כרבי זכריה מדקתני רישא האיש את אמו דמשמע אבל לא האשה את אמה דמברייתא איכא למימר דלאו ראיה היא דלמא מתניתין פליגא עלה כמ"ש התוספות בריש פירקין ועוד תימה אברייתא גופא דבאה לפרושי מתני' ולמידק מינה דולא בנות אחות טפי הוי לה למידק הכי מרישא דקתני האיש את אמו ולא האשה את אמה ועוד תימה דקאמר ותנא דידן אי דריש מטות אשה נמי פירש את בנה אי לא דריש וכו' אמאי מספקא ליה אי דריש מטות אי לא והא ע"כ דריש מטות מדקתני האיש את אמו אבל לא האשה את אמה ומסקינן לעיל דמהיקשא דמטות יליף לה על כן נראה דאי לאו הך ברייתא דקתני אמתני' דבני אחות ולא בנות אחות ממתניתין גופא ליכא למידק אי בן קודם לבת בנכסי אמו או לאו ואע"ג דקתני האיש את אמו מ"מ כיון דלאו מיותר הוא לא דייקינן מיניה מידי דאיכא למימר דהוא הדין האשה את אמה וחדא מנייהו נקט והא דקבעי לעיל והאיש את אמו מנלן לאו אקדימ' קמיבעיא ליה כדפי' רשב"ם ז"ל אלא קמיבעיא ליה מנא לן דהאיש יורש את אמו כלל דכיון שהבן מסיב נחלה ממשפחת אמו מסתבר למימר דאין הבן יורשה אלא משפחת אביה יורשה כמ"ש התוספות לעיל וקאמר דתנו רבנן וכל בת יורשת נחלה וכו' פי' דתנא דמתניתין יליף לה בק"ו דאיש יורש את אמו מבת דיורשת את אמה. מיהו אכתי לא ידעינן אי ס"ל לתנא דמתניתין דבן קודם לבת בנכסי אמו דיליף לה מהקישא דמטות כת"ק דרבי זכריה בן הקצב או ס"ל דבן ובת שוין הן בנכסי האם כר' זכריה בן הקצב דלא דריש הקישא דמטות דמתניתין לא איירי בקדימה מידי ולא אתי לאשמעינן אלא דבן יורש את אמו ולא משפחת אביה מיהו איכא למימר דבן ובת שוין הן בנכסי האם והא דמייתי לעיל סיומא דברייתא לאו למיפשט הבעי' מייתי לה דהא מרישא פשיט ליה מהא דילפי' דבת יורשת את אמה ק"ו לבן אלא אורחא דש"ס הכי הוא בכולהי דוכתי לאתויי סיפא אף על גב דלא איצטריך לה אלא לרישא משום דבעי לפרושי סיפא וכיוצא בו וא"כ כי מסיק ש"ס לעיל אברייתא דהא דבן קודם לבת ילפינן לה ממטות היינו אליבא דת"ק דרבי זכריה בן הקצב מיהו תנא דמתניתין אכתי לא ידעינן מאי ס"ל אי בן קודם לבת בנכסי האם אי שוין הן ואדרבא מדקתני דהאשה אינה יורשת את בנה משמע דלא דריש מטות כרבי זכריה ולהכי לא דייק ברייתא הא דבן קודם לבת מדקתני האיש את אמו דס"ל כוון דלא מייתרא ליכא למידק מיניה מידי אבל מדקתני בני אחות דייק שפיר אף על גב דאיהו נמי לא מייתרא מ"מ כיון דהבנים את האב דקתני מתניתין ברישא אייתר ליה למידק מיניה בנים ולא בנות אית לן למימר דכולהו בנים דמתניתין דוקא נינהו ולא בנות כמ"ש התוספות בהדיא בריש פירקין והשתא אתי שפיר הא דקאמר ותנא דידן אי דריש מטות וכולי משום דעד השתא הוה סבר דלא דריש מטות כרבי זכריה מדקתני דהאשה אינה יורשת את בנה אבל השתא דקאמר דמתניתין לא מיתוקמא כר' זכריה מדקתני ובני אחות ולא בנות אחות דבן קודם לבת בנכסי האם לכך פריך ותנא דידן מה נפשך אי דריש מטות אשה נמי תירש וכו' ואתי נמי שפיר כי מסיק לעיל דדרשי' מטות דלא פריך לעיל אי הכי אמאי קתני מתניתין דאין האשה יורשת את בנה נילף נמי מהיקישא דאשה יורשת את בנה דהא אין היקש למחצה משום דלאו אמתניתין קאמר לעיל דדריש מטות אלא את"ק דרבי זכריה כדפי' והא דלא פריך הכי לעיל גבי הא דקאמר ובני אחות תנא בני אחות ולא בנות אחות למאי הלכתא וכולי דמשמע דתנא דמתניתין דריש מטות משום דאיכא לשנויי דלאו ממטות יליף לה דבן קודם אלא משום דרשה אחריתי יליף לה או במה מצינו בנכסי האב אבל הכא כיון דקאמר ליה רבי יהודה בן שמעון לרבי יוחנן משנתינו איני יודע מי שנאה צריך לומר דליכא שום דרשה אחריתי למילף מינה דבן קודם אלא דרשה דמטות דאי לאו הכי לוקמא מתני' כתנא קמא דרבי זכריה ואפי' הכי לא דריש מטות והא דבן קודם לבת בנכסי האם משום דרשה יליף לה

הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן דכי היכי דדרשינן אין דבן עין עליו לומר דזרעו של בן עד סוף כל הדורות קודמין לבת ואין דבת לומר דזרעם קודמין לאחין הכי נמי צריכין למידר' אין דאחים לומר דזרעם קודמין לאחי אביו ואין דאחי אביו לומר דזרעם קודמין לאחי אבי אביו נמצא דאם אין אחים לאביו דכתב רחמנא לאו דוקא ממשמש' למעלה למעלה עד ראובן

דף קטז ולימא עד יעקב דהשתא לא נקט אלא חד שיבט' ואלו אמר עד יעקב הוה כולל לכולהו שבטי ישראל בבת אחת

וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד דתלמידו של אד' כשהוא ממל' את מקומו נעשה חליפתו וכאלו האדם קיים דמי והיינו דכתיב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון אע"ג דכל ימות משה לא השחיתו שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע אלא לפי שיהוש' תלמי' מובהק וממלא מקומו של משה הוה נעשה חליפתו וכאלו היה משה קיים דמי לפיכך כל זמן שהיה יהושע חי הוי כאלו היה משה חי כדאמר בסמוך דוד שהניח בן כמותו לא נאמר בו מית'. ורבותינו אמרו מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו לכך כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאלו הוא חי

כי יד אלהי נגעה בי והיינו חמשים מכות כדפיר' רשב"ם ז"ל כיון דבאצבע לקו המצריים עשר מכות נמצא ליד חמשים מכות ולפי זה כשהוא יתברך לוקה בשתי ידים אז הוא לוקה מאה מכות וזהו שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה כלומר גערתו יתברך במבין עדיפא מכשהוא מכה את הכסיל בשתי ידים ונראה כי זה טעם תוכחה הראשונה שבפר' בחקותי שיש בה חמשים מכות חסר אחת ותוכחה שנייה שבפר' כי תבא שיש בה מאה מכות חסר שתים לפי שהראשונה היא רמז כשהקב"ה לוקה שונאי ישראל ביד אחת והשנייה היא רמז כשהוא יתברך לוקה אותן בשתי ידים. ומה שחסר מכה אחת מכל יד ויד לפי כשהוא יתב' עושה דין בישראל הן במשקל הן במדה הן במנין לעולם היא מחסר אחת להורות כי יש רחמים קצת בדין וכדי שלא ירחיק חלילה שורש כל העונש לכך משייר משורשי קצת דהכי אשכחן במנין מלקות דכתיב ארבעים יכנו וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא בדין נגד יצירת הולד שהמית את עצמו ונגד ארבעים יום שניתנה התורה והוא עבר עליה ואפילו הכי ק"ל דאין לוקין אלא ארבעים חסר אחת והטעם כדפי' וכן במשקל כמו שאמר חז"ל במסכת ראש השנה דעון ראשון הבא לתתו בכף מאזנים הוא מעבירו וזהו מעביר ראשון והטעם נמי כדפירשתי כדי שיהא המשקל חסר קצת רחמיו יתברך ולהכי מחסר נמי אחת מכל יד ויד ומה שאינו מחסר אלא אחת משום דאחת אינו מן המנין והרי הוא ככל המספר ולהכי אמרו חז"ל וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' צדיק עשה שהקדים שתי שנים לפני ונושנתם כי היכי דלא לקיים כי אבד תאבדון נראה דהוצרך להקדים שתים ולא אחת דהוי צדקה טפי משום דאחר אינו מן המנין והוה ליה כאלו נתקיים ונושנתם לכך הקדים שתים

כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו מהו אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו רבא הוה סבר דס"ל לתנא דמתניתין דאב ובן בנכסי המת האב קודם ופליגא אהנך תנאי דריש פירקין דדרשי מקראי דהבן קודם

דף קיז להוציא את הטפלים פירש להוציא את הטף תרגומו של טף טפלא

ומחזירין אצל אביהן כתבו התוספות דלפי' ר"ת צריך לומר דאין מחזירין אלא לאותן אבות שבאותו שבט ולא לכל ישראל וכן משמע בתוספתא פרק שביעי דקתני התם ירש השבט את שבטו וחזר השבט וירש את הראוי לו

ירושה היא לכם מאבותיכם מדלא כתיב ונתתי אותה לכם אני ה' מורשה למה לי אלא לומר דירושה היא לכם מאבותיכם ולא שמעינן דארץ ישראל מוחזקת היא והבכור נוטל בה פי שנים כדאמרינן לקמן וטעמא דמילתא נראה משום דאברהם קנה ארץ ישראל והחזיק בה בהילוכא דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה שהרי רבי אליעזר יליף מהאי קרא בפרק המוכר פירות דהילוכא קניא כמו חזקה ואפי' לרבנן דהתם דס"ל דבעלמא לא קני הילוך מודו דלהכי אמר ליה הקב"ה לאברהם קום התהלך בארץ כדי שיחזיק בה בהילוכא כדאמר התם ורבנן משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שתהא נוח ליכבש לבניו ולפירשב"ם ז"ל שם דהוו להו כיורשים לאו כגזלנין ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ועוד נראה דלהכי קאמר ירושה היא לכם מאבותיכם לפי שארץ ישראל בחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו כדפירש"י ז"ל גבי והכנעני אז בארץ דלהכי כתיב התם לזרעך אתן את הארץ הזאת עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם

דף קיח משום טפלים דהוו נפישי להו פירשב"ם ז"ל יתומים שלא היו בני עשרים בכניסתן לארץ וגם לא היה להן אב הנכנס לארץ שינחילם חלקו כשימות וגם לא היה להן שום מוריש וכו' דבריו תמוהים דא"כ היו טפלים בשבט יוסף דלא הוו שקלי מידי ואמאי קאמר אביי שמע מינה דלא הוה חד דלא שקיל ודוחק לומר דלא הוה חד דלא שקיל בשאר שבטים קאמר דאין הלשון משמע כן ועוד מדקאמר משום טפלים דהוו נפישי להו משמע דבשאר שבטים נמי הוו טפלים אלא דלא הוו נפישי ואי טפלים היינו יתומים שלא היה להן מוריש ולא הוו שקלי מידי אם כן בשאר שבטים נמי הוו מיהא מקצת יתומים דלא הוו שקלי מידי ואמאי קאמר אביי דלא הוה חד דלא הוה שקיל לכך נראה דטפלים היינו טף שלא היו בני עשרים בכניסתן לארץ דלא הוו שקלי מצד עצמן מידי אלא דמורישהן אבותיהן דהוו בני עשרים הוו שקלי כל אחד חלקו וכיון דבני יוסף פרו ורבו יותר משאר שבטים היו להן לכל אחד ואחד מן האבות טף מרובה ולפי טפם שהיתה מרובה לא הוי סגי להו לכל אחד בחלקו שנטל כי צריכים היו לנטיעה ולזריע' מרובה כדי שיהיה להם לחם לפי הטף וארץ רחבת ידים לבנות להן בתים הרבה לפי הטף ולהכי צווחו אבל שאר שבטים שלא פרו ורבו כל כך הוי סגי להו בחלקם

מה דגים שבים מים מכסין אותן ואין העין שולטת בהן לכאורה משמע לפי שהמים מכסין אותן ואין נראין קאמר שאין העין שולטת בהן ואין נראה חדא דהרבה פעמים הדגים נראין כשהן שטין בתוך המים כיון שהן צלולין ועוד דמשמע דהוי דומיא דאין העין שולטת בהן דזרעו של יוסף דהתם אע"ג שהן נראין אין העין שולטת בהן. ונראה לפי שענין עין הרע הוא ניצוץ ושפע רע ומזיק היוצא מן העין ומגיע בדבר הנראה אליו ונדבק בו כענין אשה נידה כשתראה במראה מצוחצחת נראה על המראה ההוא נקודות דקות אדומות והוא נמי על ידי רוח מסאבא בישא דשריא עליה כשמבטת בכח יוצא ממנה שפע רוח מסאבא ונדבק במראה ההוא וכן הזכירו בשרף מעופף שהוא שורף בראייתו מהאי טעמא. ומכל כמה שיש הפסק בין העין לבין הדבר הנראה לו אין השפע הרע יכול להגיע אליו ולהדבק לו ולכך לא שלטא עינא בישא בדגים שבים אע"ג שהן נראין תוך המים כיון שהמים צף על גביהן ומכסין אותן ומפסיקין בין העין לביניהם אין שפע המזיק יכול להגיע אליהן ולהדבק בהן וזה טעם מה שאסר הכתוב למנות את ישראל לפי שהמנין שולט בו עין רע וצוה לקבל מחצית השקל מכל אחד ולמנות את השקלים אע"ג דמנין השקלים נמי כשהן מרובין עושין עין אלא לפי שאין השפע היוצא מן העין מגיע לאותן האנשים עצמן ונדבק בהן אין העין מזיק להן וזה טעם בלק שאמר לבלעם אפס קצהו תראה לפי שרצה להכניס בהן עינו הרעה אמר לו שלא יוכל שפעו הרע להגיע ולהדבק אלא במקצתן בלבד

אלא למ"ד לבאי הארץ מאי קא צווחי כולהו שקול וא"ת והא מסיק לקמן דלשבטי' איתפלוג וכיון דלשבטים איתפלג שפיר צווחו לכולי עלמא ולפי מה שפי' הסוגיא לקמן אתי שפיר

נתן תתן להם זו נחלת אביהם נראה דלהכי כתיב להם לשון זכר לאשמעינן