תורת חיים חלק ב רצז

טעמא דאין לו בן ויש לו בת הא יש לו בן ואין לו בת לירות בן ואי משום דאם כן דיוקא למה לי וכי איצטריך קרא כולי ואם כן לכתוב ונתתם את נחלתו לבנו ולבתו י"ל דאי כתיב הכי הוה אמינא דאין הבת יורשת אלא היכא דאיכא נמי בן דיורש בהדה כיון דאז אינה מעברת כל הנחלה כולה לשבט אחר דפלג' דנכסי מיהא יורש הבן לכך היא יורשת עמו אבל היכא דבת יורשה היא כלומר בת יחידה שאין לה אח הוה אמינא שאינה יורשת כדי שלא תעביר כל הנחלה לשבט אחר קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא. ואם תאמר אם כן אמאי כתב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו הוה ליה למיכתב איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבתו ויש לומר דאי כתיב הכי ה"א דהיכא דאיכא בן ובת בת קודמת

ודלמא בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ורב אחא בר יעקב ס"ל מדקאמר רחמנא כן בנות צלפחד דוברות משמע דהסכים על ידיהן לכל דבריהן

יעדה בת לאו בת יעדה היא שדה אחוזה נמי מהאי פירכא כולי תימה בשלמא יעדה איכא למימר דרבינא סבר דאף על גב דבת לאו בת יעדה היא אפילו הכי הוי פירכא כה"ג ופרכינן לה דאע"ג דלא אפשר סוף סוף בת לא קמה תחת אביה ובן קם תחת אביו אלא בשדה אחוזה מאי איכא למימר מאי ס"ד דרבינא וכי לא ידע דשדה אחוזה גופא דליתא בבת כבן מטעם שהבן קודם לנחלה ילפינן לה וכל כמה דלא ק"ל שהבן קודם לנחלה מן הבת איכא למימר דהבת מעמדת שדה לאביה כמו הבן וי"ל דלפי סברת רבינ' דס"ל דאע"ג דבת לאו בת יעדה היא אפי' הכי הוי פירכא מעליא אם כן שדה אחוזה נמי הוי פירכא מעליא דאף על גב דאכתי לא ק"ל שהבן קודם לנחלה מן הבת מכל מקום מצינו למילף דאין הבת מעמדת שדה לאביה מקרא דלאיש אחר דכיון דלענין יעדה בת במקום בן כאחר דמיא לא מוקמינן דמיעדה איכא למילף כמו מנחלה

דף קיא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא מדלא קאמר אלא אמר רב נחמן בר יצחק כדאמר בסמוך אלא אמר רבא משמע דרב נחמן בר יצחק אית ליה נמי דרשה קמייתא דתרוייהו צריכי דמלו ולא לה ילפינן דבכורת איש לא מהניא מידי לאשה וממעטינן מיניה בחור שנשא אלמנה ומאונו ולא אונה ילפינן דבכורת אשה לא מהניא מידי בנכסי אשה וממעטינן מיניה אלמן שנשא בתולה והשתא ניחא דקאמר ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה ה"נ דשקיל אמר רב נחמן בר יצחק כו' משמע דאתי לשנויי נמי דאפילו בבחור שנשא בתולה לא קא שקיל והיינו משום דכיון דילפינן מהנך קראי דבחור שנשא אלמנה ואלמן שנשא בתולה לא קשקיל אם כן בחור שנשא בתולה משתמע ממילא דלא קא שקיל דמה נפשך אי משום דהוי בכורו של איש אי משום דהוי בכורו של אשה הא ילפינן דלא מהני' מידי בנכסי אשה ורבא ס"ל דמכל מקום איכא למימר דלמא קראי ממעטי אלא היכא דליכא אלא חדא למעליותא אבל בחור שנשא בתולה דאיכא תרתי למעליות' בהדדי ה"נ דשקיל ולהכי פריך ואכתי אימא ה"מ אלמן וכולי

אמר רבא סכינא חריפא מפסקא קראי דשארו המוקד' עושה מאוחר והקרוב אליו ממשפחתו שהוא מאוחר עושה מוקדם לכאורה תימה דהא רבא נמי מפסקא קראי דלדידיה נמי הקרוב אליו מסקנא דרישא דקרא הוא דכתיב אם אין אחים לאביו וא"כ הקרוב אליו שהוא מאוחר הוא עושה מוקדם וי"ל דודאי בין לאביי בין לרבא פשט' דקרא דונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה היינו שיתנו את נחלת המת שאין אחים לאביו לאיזה קרוב שלו הקרוב אליו ממשפחתו וירש את הנחלה קאמר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מיהו לשארו גם וירש אותה מיותר הוא דהוה מצי למיכתב ונתתם את נחלתו להקרוב אליו ממשפחתו ותו לא לכך דרשינן מיניה נמי שהבעל יורשת את אשתו ואין האשה יורשת את בעלה דשארו זו אשתו וכו' ומשום דונתתם את נחלתו לשארו משמע דאדרבא דייתורא אתי לאשמעינן שהאשה יורשת את בעלה לכך פריך והא קראי לאו הכי כתיבי ומשני אביי דדרשינן להך ייתורא בכי האי גוונא שדינן לשארו דכתיב קודם הקרוב אליו אוירש אותה דכתיב בתר הכי ודרשינן שארו וירש אותה מיהו פשטא דקרא כדקאי קאי דאין הכתוב יוצא מידי פשוטו אבל למידרש הנך ייתורי ס"ל לאביי דא"א למידרש להו אלא א"כ שדינן לשארו אוירש אותה וקאמר רבא סכינא חריפא מפסקא קראי דאפילו למידר' ייתורי אין סברא לפסוק הפסוקים ולדורשן אלא אמר רבא דהנך ייתורי דרשינן להו ולא מפסקינן קרי דגורעין ומוסיפין ודרשינן ונתתם את נחלת שארו לו ודרשינן נמי דרשי אחריתי וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו מיהו פשטא דקרא בין לאביי בין לרבא אינו יוצא מידי פשוטו דאשמעינן הכתוב שיתנו את נחלת המת לאיזה קרוב שלו הקרוב אליו ממשפחתו וירש את הנחלה

דף קיב הכי גרסינן א"ל אביי אי ס"ד דבעל לא ירית סוף סוף כולי וכמו שפירשו התו' והכי פי' דברייתא הרי הוא אומר וכל בת יורש' נחלה ובסבת הבעל הכתוב מדבר דמהניא תקנת' לנחלת האם וכי תימא בסבת הבן משתעי וקרא לא אתי למיעבד תקנתא אלא לנחלת האב תא שמע לא תסוב נחלה כו' כמו שכתבו התוספות ואין להקשות דאכתי מנא ליה דבעל יורש את אשתו כיון דאיכא למימר דקרא לא אתי למיעבד תקנתא אלא לנחלת האב ותלתא קראי קמייתא לעבור עליו בשני לאוין ועשה והנך קראי דפנחס ויאיר סיפורי דברים נינהו כדאקשי רב פפא י"ל דודאי עיקר מילתא דתנא דיליף מיניה דבעל יורש את אשתו הוא מדכתיב יורשת שני מטות גבי איסור היסיבה דמשמע דאתי למיעבד תקנתא אפי' לנחלת האם דהך דיוקא ליכא לדחויי כלל אלא דלרווחא דמלתא קאמר התנא דאפילו אם נאמר דלאו דיוקא הוא אפילו הכי איכא למילף מייתורא דהנך קראי משום דכולהו פירכי דפרכינן עלייהו לאו פירכי מעליא נינהו דהא מסתבר טפי למידרש קראי ממאי דנימא דאתו ללאוי יתירי ומסתבר טפי נמי למידרש קראי דפנחס ויאיר ממאי דנימא דסיפורי דברים בעלמא נינהו מיהו כי פרכת להו הדרינן מעיקרא דמלתא וסמכינן אהא דכתיב יורשת שני מעות גבי איסור היסיבה דההיא ודאי לית ליה שום פירכא. מיהו תימה כיון דעיקר מילתא דסמיך עלה הוא מדכתב יורשת שני מטות באיסור הסיבה כדמפרש אביי אם כן עיקר חסר מן הספר דהך דיוקא לא הזכיר התנא בדבריו כלל וכיון דעיקר מלתא הוא לא הוה לסתום אלא לפרש ואביי נמי מנא ליה דתנא מהך דיוקא יליף כיון דלא נזכר זה בדבריו וי"ל דע"כ צ"ל דתנא. מהך דיוקא דשני מטות יליף דאי לאו הכי תיקשי אמאי לא דריש להו לתלתא קראי קמייתא כסדר שהן כתובין בפרשה דהא מעיקרא כתיב ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה והדר כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל והדר כתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר והוא דריש קרא דוכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל ברישא אלא ודאי משום דעיקר מילתא דסמיך עליה היינו קרא דוכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל והיינו מדכתיב יורשת שני מטות גבי איסור היסיבה דמשמע ודאי דאתי למיעבד נמי תקנתא לנחלת האם ולהכי דריש ליה ברישא כיון דעיקר מלתא הוא ולרווחא דמלתא נמי דריש אידך קראי

דף קיג אמר קרא איש ס"ל דאיש דכתיב בקרא קמא איצטריך לגופיה ובתרא מיותר לדרשה ורב נחמן ס"ל דאיש לא איצטריך לגופיה דשפיר מצי למיכתב כי בנחלת מטה אבותיו וגומר לכך פריך תרוייהו איש כתיב בהו ומשני אמר קרא ידבקו דידבקו קמא סבירא ליה דודאי איצטריך לגופיה דלאו שפיר הוא למיכתב כי איש בנחלת אבותיו בני ישראל ובתרא לדרשה דקרא בתרא מקרא קמא שמעינן ליה ורבא ס"ל דידבקו נמי לא איצטריך לגופיה דשפיר הוא למכתב כי איש בנחלת אבותיו בני ישראל ותרוייהו לשום דרשה אתו ולהכי יליף לה ממטות

אמר ליה אביי אלא מעתה דשכיב ביממא כו' משום דמפיל נחלות משמע צוואת שכיב מרע שמצוה ומחלק ומפיל נחלתו לבניו וכיון דדריש ואי אתה מפיל נחלות בלילה משמע דאין בצוואת שכיב מרע כלו' כשהמצוה בלילה א"כ ה"נ נימא דמאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה דמאי שנא האי מהאי דלמא דין נחלות קאמרת פירש ואשומעי צוואה קאי דצוואת שכיב מרע שמחלק נחלתו לבניו דין נחלות קרי ליה לפי שדבריו קיימין כמו דין ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצוואה בשלו כדפירש"י ז"ל בפרק רביעי דסנהדרין וקאמרת ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה שאין שומעין הצוואה או הדיינין רשאין להפילו ולהחזיק את היורשים בדין נחלות שצוה אביהן אלא ביום ולא בלילה ומשום דמה שמחזיקין אותן בנחלתן לאו דין הוא וכיון דלאו דין הוא אין סברא לומר דאתי קרא למעוטי שלא יעשו כן בלילה לכך מייתי הא דתניא לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין פירש כל מידי דנחלות אע"ג דלית ביה דין כגון להחזיק את היורשים בנחלתן וכיוצא בו כיון דמשפט קרייה רחמנא נסתיים לה"ת כמו דין לענין שצריך להיות ביום ובשלשה כמו דין גמור וכדרב יהודה דאמר שלשה שנכנסו כו' רצו כותבין רצו עושין דין פירש מדלא קאמר רצו דנין משמע דה"ק רצו מחזיקין את היורשים בנחלתו ועושין את הדין ששמעו מפי אביהן דהיינו משפט הצוואה שצוה בפניהם ועוד דאי בדין גמור איירי אמאי פסיקא ליה דעושין דין אטו כולהו יורשין צריכין שיקוב הדין ביניהם ולא סגי להו בלאו הכי אלא ודאי עושין דין דקאמר היינו שמקיימין צוואת השכיב מרע ומחזיקין לכל אחד בחלקו כפי הצוואה ואפילו ה"ק עלה רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אין עושין דין אע"ג דלאו דין הוא אלא שמחזיקין אותן בנחלתן אלמא דכל מידי דנחלות כמו דין דמי וצריך שלשה וביום והיינו מדכתיב לחוקת משפט משמע דכל הפרשה כולה אפילו מידי דלית ביה דין כיון דשייך לנחלות כמו דין דמי כך נראה פי' הסוגיא. וא"כ כשמחזיקין את היורשין בנחלתן צריכין להיות שלשה דיינין וביום דוקא כשאר כל הדינין אע"ג דאין בין היורשין שום דין רק חלוקה בעלמא דכל מידי דנחלה כדין דמי. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות סנהדרין שכתב אין מתחילין את הדינין בלילה וכו' אח"כ כתב הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט לפיכך אין מפילין נחלות בלילה מדכתב הנחלות כדינין משמע דבנחלות שאין בהן דין איירי וקאמר שהן כמו דינין מדכתיב לחוקת משפט ולכך אין הדיינין מפילין נחלות בלילה פירש שאין חולקין ומחזיקין את היורשים בנחלתן בלילה אף על גב דלאו דין הוא והא דלא כתב לפיכך אין מפילין דין נחלות בלילה משום דליכא למיטעי בדבריו שם דודאי אדיינין קאי דלא איירי שם בשכיב מרע כלל אלא בדיינין שכתב מתחילה אין מתחילין את הדיינין בלילה וכן אין מקבלין עדות ואין מקיימין שטרות בלילה כו' ואח"כ כתב הדינין כנחלות לפיכך אין מפילין נחלות בלילה משמע בהדיא דאדיינין קאי אבל ברייתא דקתני והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות וכו' משמע ליה דאשכיב מרע המנחיל את בניו קאי לכך צריך לפרש דמפיל דין נחלות קאמר ואדיינין או אשומעי הצוואה קאי ובכסף משנה הביא דברי הרמ"ך שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וזה לשונו הנחלות כדינין כולי תימה למה הביא לשון שסותר אותו בש"ס והוה ליה למימר לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינין ואדרבא לפסק הלכה כל הדינין מנחלות גמרינן עכ"ל ולפי מה שפירש' ניחא דהרמב"ם ז"ל לאו בדיני נחלות איירי אלא בנחלות שאין בהן דין אלא חלוקה ולהכי כתב הנחלות כדינין

דף קיד הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה דאשה את בעלה מסבת נחלה וכן אשה את בנה מסבת נחלה וילפי' הסבה הסבה מהדדי כדאמר בסוף פרק מי שמת נאמרה הסיבה בבן ונאמרה הסיבה בבעל מה הסיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בבקר וכו' וה"ק הא קמ"ל דהסבת אשה את בנה דומיא דהסבת אשה את בעלה כו'

דף קטו ותנא דידן אי דריש מטות אשה נמי תירש את בנה פי' רשב"ם ז"ל מה נפשך מהו דעתו דסבירא ליה תרתי בן קודם לבת